ביקורת: מועדון שנות ה-80

sing-street-poster_resize.jpeg

 

אני חייב לאחי חלק ניכר מהחינוך המוזיקלי שלי. בתור יליד שנות השמונים, השירים מהעשור היו עבורי בעיקר משהו שמתנגן ברקע ולא באמת זכרתי מי שר מה, אלא אם היה לו קול מחוספס וקראו לו אדם. בשלב מסוים, אחי הגדול הושיב אותי ליד המערכת והשמיע לי כמה דיסקים. היו שם שמות כמו פיקסיז, מאדנס ורמי פורטיס, שהכרתי חלק מהשירים שלהם מהרדיו, אבל לא טרחתי עד לאותו רגע לחשוב שהם מהווים חלק מגוף עבודה נרחב יותר. אני עדיין זוכר איך הסתקרנתי מהעטיפה של "Doolittle" ובהיתי בה זמן מה. אולי כי ניסיתי להבין איך תמונה של קוף קשורה למוזיקה שמתנגנת, אבל ככה למדתי לראשונה שלהקה בשם פיקסיז בכלל קיימת ושהם כנראה שם ששווה לעקוב אחריו.

עכשיו וידוי: לא באמת עקבתי אחרי שאר הדיסקוגרפיה של פיקסיז. אני מכיר כל מיני שירים שלהם והם להקה טובה, אבל האלבום הבא שלהם שלמעשה טרחתי להאזין לו, יצא רק ב-2014. זה לא משנה את ההשפעה שיש לאח גדול עם הבנה במוזיקה, על תפיסת העולם של ילד. אפילו שרק בתיכון התחלתי לגבש טעם יותר מוגדר ולא סתם אהבתי את כל מה שמושמע ב-MTV, לעולם לא אשכח את הרגע בו הוכנס לי לראש הרעיון שמאחורי השירים יש שמות שעבדו עליהם ויכולים להציע עוד מאותו הדבר, או סגנון שונה לגמרי בהתאם למצב הרוח.

אירלנד של 1985 היא מקום שלא טוב לחיות בו. עשרות אלפי צעירים מהגרים לבריטניה מדי שנה ומי שנשארים, חיים בכלכלה מדשדשת וחברה שמרנית נוקשה שאינה מציעה הזדמנויות רבות להגשים חלומות. משפחתו של קונור מתמודדת עם השפל הכלכלי על ידי העברתו לבית ספר חדש, בו הכמרים מקפידים על צבע הנעליים של התלמידים יותר מאשר על ממוצע הציונים, או על מניעת אלימות. ביום הראשון לשנת הלימודים, קונור כבר מספיק ליצור לעצמו אויב, לזכות לנזיפה מהמנהל ולהבין שהרמה של התלמידים סביבו נמוכה בהרבה מזו שהורגל אליה.

נסיון להרשים נערה בשם ראפינה, מביא את קונור להקים להקה בשם סינג סטריט. בתחילה, הוא פשוט אוסף כמה נגנים בני גילו על מנת שיוכלו לצלם קליפ עם ראפינה, אבל הדבר מוביל אותם לגלות שיש במוזיקה כח שבית הספר או המשפחה לא יכולים להציע. הם מתחילים לבצע שירים מקוריים, ללמוד כיצד לבטא דרכם רגש ולסגל לעצמם סגנון לבוש שגם אם יגרור ביקורת מהסביבה, לפחות מאפשר להם צורה כלשהי של זהות עצמית. מה שהתחיל כתרוץ להשיג טלפון של מישהי, הופך במהרה לפרויקט מוזיקלי עם שאיפות גדולות.

אם ראיתם סרטים קודמים של ג'ון קרני, תדעו למה לצפות מ"מועדון שנות ה-80". הדמויות לומדות על עצמן ועל החיים דרך מוזיקה, בין אם בשיתופי פעולה זו עם זו, או על ידי הבנה שהעולם עצור ופחות מעניין בלי שירים. זהו מיוזיקל ריאליסטי, כאשר כל הסצנות המוזיקליות מצולמות בצורה פשוטה יחסית, בסיטואציה בה הגיוני שהדמויות ישירו. הקטע היחיד שחורג לתוך ספקטקל של ממש, הוא לא יותר מפנטזיה של מתבגר מעונה. עד כמה שהנגנים בלהקה מוכשרים, הסרט מכיר בכך שאין להם הרבה מה לעשות עם זה, חוץ מלצלם קליפים ולהראות אותם למשפחה. אין יוטיוב, אין פייסבוק, אין תכניות ריאליטי. אם רוצים להתפרסם, צריכים לרדת מהאי המסריח הזה ולחיות בעוני בארץ זרה למשך כמה חודשים, או שנים, בתקוה לשמוע יום אחד תשובה חיובית.

מועדון שנות ה-80 מציע קונטרה לא מכוונת לסרט אחר שמוקרן כעת בקולנוע, "כולם רוצים את זה". אם בסרט של לינקלייטר, האייטיז מוצגות כתקופה חסרת דאגות, בה יש מקום לכולם, הגיבור וחבריו מקבלים הזדמנות אמיתית לפרוץ ושאר היום מלא במסיבות ובבחורות בלבוש מינימלי, ג'ון קרני מציג נוסטלגיה בה אפילו לא חולמים על דברים כאלה. רוב האנשים מתבוססים ברחמים עצמיים, המשפחה לא מתפקדת, מערכת החינוך לא פחות גרועה מהבריון השכונתי, סוחר סמים הוא עבודה מועדפת ורק המוזיקה נותנת השראה לנסות ולהגיע למשהו בחיים. אם אצל לינקלייטר, הקונפורמיזם משתלם, עבור קרני הוא שוה ערך למאסר עולם בלי אפשרות לחנינה.

את החיבה למוזיקה, מגלה קונור דרך אחיו הגדול, ברנדן. אחרי שעזב את הלימודים, ברנדן חזר לחיות עם ההורים ולא לעשות כלום כל היום, חוץ מלעשן ולראות טלוויזיה. הוא אדם טוב, אבל דבלין לא מאפשרת לו לעשות עם עצמו משהו. כשהוא מבין שקונור רוצה לשבור את התבנית שנכפית עליו, ברנדן הוא הראשון ללמד אותו לאיזו מוזיקה להאזין ואת מי לחקות. באופן משעשע, קונור מגדיר את הסגנון של סינג סטריט כעתידני, אף על פי שהסרט מראה בדיוק מאילו אמנים הלהקה מנסה להעתיק. בין אם מתוך מודעות עצמית, או לא, מועדון שנות ה-80 מעביר מסר שמוזיקה היא החיים ושחיקוי הוא הצורה הגבוהה ביותר של אמנות.

פסקול הסרט הוא תענוג למי שאוהב מוזיקה משנות השמונים, אבל לא את הבחירות הכי מובנות מאליהן. סינג סטריט שומעים שירים של דוראן דוראן, הקלאש, הקיור ועוד להקות איקוניות, מבינים מה מיוחד בהן ואז מנסים לעשות משהו דומה, אבל עם טוויסט משלהם. דרך חברו של קונור, אימון, סינג סטריט מוצאת דרך לתרגם סגנונות של אחרים לסאונד משלה. המילים לקוחות מחיי היום יום של קונור, בעוד אימון מוסיף להן לחנים קליטים בקלות מפתיעה. התוצאה היא משהו בין דארק אייטיז לפופ מודרני, שבעזרת עיבודים של המוזיקאי הוותיק גארי קלארק, נשמע כמו שירים שלהקה מהתקופה בהחלט הייתה מסוגלת להנפיק.

דרך החיבה למוזיקה, ג'ון קרני מעביר סיפור של חיפוש אחר משהו להיאחז בו בזמנים קשים. הוא אומר שאם המציאות קשה, צריך להעשיר את המציאות, על מנת שיהיה קל יותר להתמודד איתה. בעוד החברים בסינג סטריט נאספים בצורה די אקראית, הם עשויים להיות בתחילתו של מסע ממושך. זה לא סרט שבא להראות את עלייתה של להקה פורצת דרך, אלא את האפשרות ללמוד מאחרים כיצד לשפר את העולם דרך יצירה וחיפוש האני האמיתי. כפי שאומרת אחת הדמויות, קונור הולך בנתיב שאחרים פרצו עבורו.

הסרט נוטה לפעמים לקיטש, או מתעלם מקווי עלילה שונים למשך פרקי זמן ארוכים, לטובת עוד שיר, או עוד תלבושת חריגה. זה בסדר, אבל גם מזכיר שלא כדאי לצפות ליצירה דרמתית עמוקה במיוחד. הקשיים עליהם צריך להתגבר נקבעים בשלב מוקדם יחסית ומשם, זה בעיקר שעור בתולדות המוזיקה, מוגש בהמון אהבה ואמונה באימוץ השונה, במקום הליכה בתלם. אם מוזיקת אייטיז עושה לכם את זה, סביר להניח שתתחברו לרוח הסרט. הוא היה יכול להתרחש בכל תקופה ולהביע את אותו מסר, אבל לבמאי שלו היה הכי קל להתבטא בשלב בו שבירת המסגרת הייתה חשובה לו באופן אישי. הוא בן דורו של קונור ואף מקם את ההתרחשויות באותה שכונה בה גדל ובאותו בית ספר בו למד. זה מה שהופך את מועדון שנות ה-80 לסרט שכל כך קל להתחבר אליו, כי הוא עצמו כלי ביטוי של יוצר שרוצה לחלוק משהו אישי עם העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s