ביקורת: כולם רוצים את זה

everybodysmall_resize.jpg

 

על סמך סרטי התבגרות קודמים שריצ'רד לינקלייטר ביים, הגעתי למסקנה שאו שהוא אוהב לשחזר את נעוריו בעודו מסווה את זהותו מאחורי מגוון דמויות בדיוניות, או שיש לו פנטזיה מאוד מאוד ספציפית לגבי שחקני בייסבול בטקסס. הוא אמנם במאי מגוון שעוסק גם בנושאים אחרים, אבל כאשר לינקלייטר עוסק בהתבגרות, נראה שהוא מתמקד באותו מקום, עם אותם אנשים, רק שיש לדמויות שמות אחרים בכל פעם. נכנסתי לויקיפדיה לקרוא קצת על חייו בכדי לגלות את התשובה.

אז כמו שחשדתי, ריצ'רד לינקלייטר גדל בטקסס, שחק בייסבול בצעירותו, למד במכללה, אבל עזב את הלימודים באמצע, כמה שנים לפני שהבין שהוא רוצה להיות במאי. אז החל ללמד את עצמו את רזי המקצוע והפך לאחד מחלוצי הקולנוע העצמאי האמריקאי של סוף המאה. חוץ מזה, חיים נטולי ארועים יוצאי דופן. הוא היה די חסר כיוון עד אמצע שנות העשרים של חייו. במילים אחרות, סרטים כמו "Slacker", "טריפ נעורים" ועכשיו גם "כולם רוצים את זה", הם איך שהבמאי זוכר את החיים בטקסס, בלי להוסיף להם שום פרט עסיסי או קונפליקט שלא קרה במציאות. אל תתפלאו אם עוד כמה שנים, לינקלייטר יביים סרט על שחקן בייסבול לשעבר שעובד בקידוח נפט ומחליט להפוך לבמאי, כי זה בדיוק מה שקרה לו בחיים האמיתיים.

ג'ייק מגיע למגורים החדשים שלו, שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית. כמו שותפיו החדשים לבית, הוא לא באמת הגיע בשביל לעשות תואר, אלא בכדי לשחק בייסבול, בתקווה להתגלות בידי סקאוטר של קבוצה גדולה. המכללה שלו היא אלופת המדינה והמוטיבציה לנצחון מושרשת עמוק, הן בקרב השחקנים הוותיקים והן בקרב תלמידי שנה א', בחורים תמימים שעזבו את התיכון כגיבורים והגיעו לקולג' בתור בשר טרי.

השותפים בבית כולם תחרותיים וחובבי מסיבות, מה שמסתדר ממש טוב לג'ייק שישר משתלב. ישנם שני איסורים שיש להקפיד עליהם: בלי אלכוהול בבית ובלי בנות בחדרי השינה. כמובן שאף אחד לא שם על האיסורים האלה ושלושת הימים לפני האימון הראשון של השנה, הם רצף של מסיבות, משחקי חברה, סמים, אלכוהול וחיפוש אחר זיונים. חוויית קולג' נורמלית לחלוטין בטקסס של 1980, אם אתם ריצ'רד לינקלייטר.

פה טמונה בעיה חוזרת בסרטיו של הבמאי. הוא לא ממש מייצג את הצופה הממוצע, או את הסטודנט הממוצע, או את המתבגר הממוצע. יש פרק של "משפחת סימפסון" בו הומר מגיע לקולג' וחושב שהכל מתנהל כמו בסרטים משנות השמונים, אלא ששותפיו למגורים עסוקים יותר בלימודים והדיקן הוא בעצם איש חינוך חברותי והוגן. זה בערך ההבדל בין טקסס של ריצ'רד לינקלייטר למציאות. הוא מצייר תמונה מאוד מוגדרת, מהסוג שיצר תת-ז'אנר של קומדיות עוד ב"בית החיות" של ג'ון לנדיס, של איך נראים חיים אקדמיים. לימודים הם רק לפרוטוקול, יותר חשוב להנות, לזיין ולמרוד במוסכמות. הבעיה היא שמרוב שכולם מורדים, הדרך היחידה להיות נון-קונפורמיסט בסרטים כאלה, היא לנהוג לפי החוקים ולא להתפתות לרעש שכל השיכורים האולטרה-מצ'ואיסטים מסביב עושים.

אז מי הגיבור של הסרט? בחור חתיך, שרירי, שהגיע למכללה בזכות כישוריו הספורטיביים, מסתדר עם כולם, יודע להתרחק מצרות, מצליח עם נשים ובעל סיכוי לעתיד מבטיח כאתלט מקצוען. מי האנשים סביבו? גרסאות פחות מושלמות של אותה דמות. אחד שונא להפסיד באופן אובססיבי, אחד משכיל שיגיד הכל בשביל להשיג מישהי ללילה, אחד סטלן שמאמין בכל מיני תורות ניו אייג', אחד מתחמם בקלות וכל הזמן מרגיש שהוא צריך להוכיח את עצמו, אחד עם מבטא דרומי כבד וחברה שמחכה בבית. אלה דמויות מעניינות ומגוונות בפני עצמן, אבל נראה שהן קיימות בעיקר בשביל להפוך את ג'ייק לפחות משעמם, כי אין לו אופי משל עצמו. הוא פשוט מושלם מדי.

ריצ'רד לינקלייטר לא אוהב קונפליקטים. הוא אוהב שהדמויות שלו הן האתגר עצמו. הוא מספק להן חיים לא רעים ונמנע מלהציג סכנות אמיתיות לאורח החיים הזה. גם אם לא יגשימו את החלומות הגדולים שלהם, יש לאנשים האלה פתח למצוא חלום אחר, או להשתלב בחברה בלי בעיות. הם לא אאוטסיידרים, או חנונים שסובלים מהתעללות. הם כאלה שמתעללים בצעירים מתוך טקסיות ואז שותים איתם בירה ויוצאים לחפש בנות. בעולם הזה, נשים הן לא יותר מסמל סטטוס ולימודים הם הסחת דעת מהחיים עצמם.

במקרה של כולם רוצים את זה, יש מספיק הומור בכדי להנות מהצפיה מבלי להפעיל את הראש. הסרט אמנם קצת נמרח ולא מציג שום דבר שלא ראינו בסרטי התבגרות/קולג' בעבר, אבל לפחות הוא מספיק מודע לעצמו בכדי להודות שלא יזיק לצחוק מדי פעם כחלק מהדרך. האתגר הגדול ביותר של ג'ייק הוא להשיג בחורה שאומרת שהוא מוצא חן בעיניה לפני שפצה את פיו. זה לא קושי שרוב האנשים יזדהו איתו, אבל זו כן סיטואציה שמביאה את הגבר הכל אמריקאי להודות שיש דברים שהוא חסר בטחון לגביהם.

צוות השחקנים מורכב כולו מפרצופים לא מוכרים. חלקם נמצאים כמה שנים מעל גיל קולג' וזה בולט לעין, אבל הם לוהקו מתוך מטרה שלא יזוהו עם תפקידים קודמים. הם עושים עבודה טובה בסך הכל. הכימיה בין הדמויות עובדת ובניגוד ל"טריפ נעורים", בו נדמה שכל תושבי העיר הקטנה, הם חארות במידה כזו או אחרת, הסטודנטים בכולם רוצים את זה הם בעלי מאפייני אישיות משלהם. הם אמנם לא מורכבים מספיק בכדי להיות דמויות שלמות, אבל רואים מספיק מהם בכדי שיופיעו עשרה אנשים שונים באותו חדר ונדע להבדיל ביניהם בקלות. ג'ייק, כלי הקיבול הנוכחי לנוסטלגיה של לינקלייטר, הוא בחור טוב, רגיש, נטול שנאה או דעות קדומות, עד כדי הגזמה. אני משוכנע שבטקסס של 1980 היו גם אנשים לא חטובים ויותר מסטודנט אפרו-אמריקאי אחד בכל מכללה. סביר גם להניח שההצקות לנשים התקבלו פחות ברוח טובה ויותר כמטרד מתמשך, אבל הנוסטלגיה הופכת את הכל לסקירה של התקופה, דרך עיניים כחולות להפליא. אין אישה שלא אוהבת שמתחילים איתה באמצע הרחוב וכולן רק מחכות לספורטאי המדליק שיכבוש אותן. זה ההגיון של היקום הנוסטלגי.

הדבר המפתיע אצל לינקלייטר, זה שהוא מאוד סלחני כלפי אנשים, גם אם הם מתנהגים כמו מניאקים. למרות שהסרטים שלו מציגים סיטואציות שהיו יכולות להביא להרבה אלימות ולמשברים נפשיים, הוא נוטה לשמור על הדמויות בתוך בועה, שלא יפגעו מהסכנות שבחוץ. אולי ככה הוא רואה את העולם באמת ואולי זו דרך התמודדות שאמץ לעצמו. בכל מקרה, צפיה בסרט של לינקלייטר אינה חוויה שגרתית. אין אצלו חיכוכים בין ספורטאים ופריקים, כולם באותה סירה וחיים בשלום. אין השלכות ארוכות טווח למעשים, גם אם הם פליליים בברור, העיקר לחיות את הרגע. יש בזה משהו מרגיע, אבל גם מרחיק, כי אלה לא חיים שאפשר להזדהות איתם. כמה אנשים אמיתיים יכולים להיות מוקפים בכזו כמות של טסטוסטרון ולחצים חברתיים ולא לצאת דפוקים?

כולם רוצים את זה הוא סרט מבדר ונטול אמירה. אין לו סאבטקסט, כי הדמויות מנתחות בעצמן את מה שקורה, כחלק משיחות יומיומיות. הוא מציע שילוב של אנשים שגם נראים טוב, גם יודעים לנהל שיחות עמוקות על החיים וגם תמיד מוצאים זמן למסיבה. זה נחמד, אבל נשאלת שאלה אחת שהסרט לא מספק לה מענה: חוץ ממשהו לא רציני לבהות בו במשך קרוב לשעתיים, מה המטרה של הסרט הזה? הוא לא מספר סיפור, לא מפרק ומרכיב מחדש את הזכרונות מהתקופה, לא מעביר מסר על החיים המודרניים. פשוט אוסף של דמויות בלי דאגות שמעבירות את הימים האחרונים לפני תחילת הלימודים. אין שום דבר מעבר לזה, אז למה לטרוח לעשות סרט?

אם ריצ'רד ליקנלייטר היה מביים סרט אחד על התבגרות ומשתמש בזכרונות האישיים שלו כהשראה, מילא. הרבה במאים עושים את זה, מפליני ועד האחים כהן. מה שאני לא מבין, זה את החזרה של לינקלייטר לאותה גישה פשטנית, בין אם הסרט מתרחש בסוף שנות השבעים, או בתחילת המאה ה-21, כאשר ברור שהוא מסוגל ליצור משהו מורכב יותר. הוא מציג שוב ושוב נקודת מבט חסרת יחוד, של מי שהולך במסלול שנקבע עבורו מראש ואין לו שום בעיה עם זה. גם כשלא בדיוק עובד, או שנדלקת נורת אזהרה, זה משהו רגעי וזה יחלוף במהרה. מצד אחד, גם בחיים האמיתיים, רוב הדרמות נגמרות מהר והופכות ללא יותר מזכרון מרוחק. מצד שני, כשמציגים משהו בזמן אמת, אין לי צורך בדמות נטולת פגמים. אני לא הולך לקולנוע בשביל אנשים שלא קורה להם שום דבר מיוחד. אני הולך בשביל לעבור משהו בעצמי, דרך הדברים שהאנשים על המסך מתמודדים איתם. בין אם זה מרגש, מבדר, מותח או מעצבן, העיקר שארגיש משהו. כולם רוצים את זה מספק בידור, אבל זה בידור חסר פואנטה. משהו בלתי מזיק שלא מתכוון לומר שום דבר ועומד בהבטחה. עם כל היכולת של הבמאי, הוא מסתפק ביצירת סרט נחמד לצפיה (אם כי לא בדיוק פמיניסטי) ולא שום דבר מעבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s