ביקורת: הרס

Demolition_poster_goldposter_com_2_resize.jpeg

 

אני מסווג את עולם הקולנוע לשלושה סוגים עיקריים של סרטים: סרטי הממ, סרטי או וסרטי אה. סרטי הממ גורמים לצופה לחשוב עליהם ולנתח את הרבדים החבויים בתסריט, תוך שכל אחד הופך לרגע למרצה לתולדות הקולנוע. סרטי או הם מרגשים ופועלים במיוחד על קהל מבוגר יחסית, שמחפש סיפור נוח למעקב עם סוף מספק. סרטי אה נבנים לקראת פתרון, בין אם הוא הגיוני או לא, כאשר מטרתם היא לגרות את הצופים לרצות לדעת מה יקרה ולעקוב אחר כל פרט קטן, בתקווה להגיע לפתרון לפני שהדמות הראשית תעשה זאת.

יש גם סוגים פחות דומיננטיים, כמו סרטי מה, סרטי אוי נו וסרטי נה. "הרס" הוא סרט נה, כזה שיש לו צוות שחקנים מוכר חלקית וכל מיני רעיונות שלא נחקרים לעומק, בבימוי במאי שמתמחה בסרטים מסוג זה. סרטים שרוצים לעניין ולרגש, אבל כשמסיימים לראות אותם, בעיקר חושבים "נה" והולכים לאכול משהו.

דיוויס הוא אלמן טרי שאבד את אשתו ג'וליה בתאונת דרכים. הוא גם עובד בחברת ההשקעות של אביה של ג'וליה, כי נפוטיזם הוא מודל עסקי שאף פעם לא גורם בעיות. התגובה של דיוויס למות אשתו מפתיעה את הסביבה, בכך שהיא לא רגשנית במיוחד. ברור שעובר עליו משהו, אבל הוא מסתיר את זה, ממשיך לבוא לעבודה כרגיל, מתעלם מהרצון של הבוס לפתוח מלגה על שם ג'וליה ומתעסק יותר בפירוק של דברים על מנת ללמוד כיצד להרכיבם מחדש.

בנוסף למטאפורה המאוד מעודנת הזו של בניה עצמית, דיוויס מחליט לספר את מה שעובר עליו במכתב לחברה שמכונת החטיפים שלה גנבה ממנו כסף. הוא לא מתקשר להתלונן, או שולח מייל כמו אדם בן זמננו, אלא פורש על פני סדרה של מכתבים את מחשבותיו וקורותיו, לטענתו בכדי לספק תמונה רחבה יותר של הרקע לתלונה. המכתבים מגיעים לקרן, אם חד-הורית שעובדת במחלקת שרות הלקוחות של החברה. היא מחליטה ליצור קשר עם דיוויס, מכיוון שהמכתבים שלו לא מצביעים בעיניה על אדם מעורער בנפשו או מישהו שלוקה בפוסט טראומה, אלא על טיפוס מרתק שתשמח להכיר ולהכניס לחייה.

יש בהרס כל כך הרבה כיוונים אליהם העלילה מתחילה למשוך ואז מפסיקה. דיוויס מתמודד עם אבדן, דיוויס מגלה את עצמו מחדש, דיוויס תוהה על טיבה של אהבה, דיוויס כילד נצחי, דיוויס כמצפן מוסרי של החברה סביבו. כל זה, מבלי להתמקד ברעיון אחד ולהתמיד בו. במקום לבחור הבט מסוים של התמודדות עם מוות של אדם קרוב, הסרט מנסה כמה אפשרויות ולא מקדיש לאף אחת מהן מספיק זמן מסך בכדי שתהפוך לפואנטה של הסיפור.

התוצאה היא הרבה רגעים שהיו יכולים להוביל למשהו מעניינים, אבל פזורים כמעט באקראיות, כשהסובלנות של הסביבה תלויה באיזה רעיון אנחנו בוחנים עכשיו. הרס מנסה להציג סיפור ליניארי, אבל הוא כל כך לא החלטי לגבי הרעיון המרכזי אותו הוא רוצה להעביר, שאין בשום נקודה תחושה שהעלילה בכלל מתקדמת. ברוב הסרטים העלילתיים, יש יעד שמבינים בשלב מסוים שהסיפור שואף להגיע אליו. במקרה של הרס, לא רואים שום אינדיקציה לאן המסע אמור להגיע, כך שגם לא ברור באיזה חלק של הסיפור נמצאים. האם זה האמצע? האם מתקרבים לסיום? האם נשאר עוד טוויסט גדול שישנה את כל התמונה? אי אפשר לדעת, כי הסרט לא מספק מספיק ראיות לחלק של העלילה בו נמצאים.

אפשר להנות מזה חלק מהזמן. לא כל הסצנות עובדות, אבל אחוז ניכר מהן עשויות מספיק טוב בשביל לבדר לרגע. אם התסריט היה יותר עקבי, לפחות בבניית הדמות הראשית, או בתגובות אליה, היה אפשר גם לחבר סצנה לסצנה ולראות משהו מעניין הולך ונטווה. דיוויס חווה זעזוע על ההתחלה, כך שכמעט כל העלילה מתרחשת בתקופה שאחרי. כשהסרט מתמקד בפן הזה, הוא לפחות מציע איזו שהיא התקדמות. לרוע המזל, הבמאי ז'ן-מרק ואלה מאוד רוצה להעביר מסר על משהו גדול יותר. אולי זה מסר על החיים, או על התבגרות, אני לא בטוח. יש קטעים בסרט בהם קל לשכוח שדיוויס אלמן, כי הוא בעצמו בקושי מתייחס לכך.

אולי הבעיה הגדולה היא בליהוק. ג'ייק ג'ילנהול שחקן טוב, אבל קשה לקנות אותו בתור עובד בחברת השקעות ששכל את אשתו ויוצא לסוג של מסע לגילוי עצמי, מבלי לצאת מהעיר בה הוא גר. זה כאילו ג'ילנהול קבל הוראה לגלם טיפוס נטול רגשות, רגע לפני שהוא אמור להיות במרכזה של התרחשות דרמתית. הוא נראה כמו מי שעושה כושר שלוש פעמים בשבוע, למרות שהסרט לא מראה אותו עושה פעילות גופנית כלשהי שאינה כוללת הריסה של דברים. אם דיוויס היה דמות משנית והפוקוס היה על מישהו אחר שמתמודד עם המוות מג'וליה, או דמות לא קשורה שדיוויס הופך במקרה לחלק מהחיים שלה, זה היה עובד. הבעיה היא שדיוויס נראה כמו כוכב ולא כמו אדם רגיל שהחיים שלו מתהפכים בבת אחת ומתחיל להעלות תובנות על התבגרות בעולם המודרני. אין לי סיבה מיוחדת להזדהות עם מישהו שמגלח את שיער הגוף שלו מבלי שיש לכך התיחסות כלשהי בעלילה, או שיש לו תקציב בלתי מוגבל שמאפשר לו לחיות ברווחה מבלי לעשות שום דבר שמזכיר עבודה אמיתית. בכל פעם שהוא מגיע למשרד, זה רק כדי שלא יהיו מרוצים מזה שהוא שם ובכל פעם שהוא לבד בבית, זה רק כדי שהצופים לא יהיו מרוצים מזה שהוא שם. אם המטרה של דיוויס היא לייצג תסכולים ולבטים של אדם נורמלי, היו צריכים ללהק שחקן שנראה ומתנהג יותר כמו אדם נורמלי.

זו בעיה חוזרת בסרטים האחרונים של ואלה. מתיו מקונוהיי לא נראה כמו רדנק הולל שנדבק באיידס. ריס וית'רספון לא נראית כמו מישהי מבית מפורק שכופה על עצמה מאמץ פיזי על מנת להתמודד עם העבר. הבעיה היא לא שהאנשים המלוהקים הם כוכבים שנראים טוב, אלא שלא נעשה שום מאמץ לגרום להם להראות כמו משהו אחר. הם אמורים להיות אנשים שסובלים ומתמודדים עם קשיים שהצופה יזדהה איתם, או לפחות ירחם על הדמויות. זה לא מתאפשר כשמי שמציג את הסבל הזה נראה כאילו הוא מלווה בצוות של מאפרים ומלבישים. הדבר הראשון שרואים בהרס הוא את ג'ייק ג'ילנהול בחליפה, מדבר על השקעות. זה לא אמין, הוא יותר מדי נראה ומתנהג כמו שחקן מכדי שאאמין שהוא ואני התפתחנו מאותו מרק קדמוני.

הרס רוצה להיות סרט חשוב שגם ירגש. הוא רוצה להיות סרט הממ שהוא גם סרט או. הוא אפילו זורק מדי פעם נסיונות להיות סרט אה. מרוב רצון וחשיבות עצמית, הוא סרט נה. תשכחו ממנו די מהר ולא תרגישו בחסרונו כשירד מהאקרנים. יש לו נקודות שהיה אפשר לפתח באופן נפרד, אבל כמה פעמים כבר ראינו סרט על מבוגר שרוצה להיות צעיר שוב, או מישהו שהסביבה לא מבינה את צורת ההתמודדות הלא שגרתית שלו עם אבדן? בחייכם, הבן אדם ראה את אשתו נפגעת בתאונת דרכים קטלנית, תנו לו קצת זמן לעכל. אולי אם הדמויות היו כתובות טוב יותר ולא כיצוג של רעיונות, הייתי מתחבר למרות הבלגן העלילתי. במצב הנוכחי, הרס הוא בעיקר רצף של קטעים שלא ראיתי את עצמי משתקף בהם ולא חשתי מספיק עניין בכדי לרצות לגלות לאן הם מובילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.