ביקורת: אנגרי בירדס

ab_1sht_fnl_in3drd3d_resize.jpg

 

לאחרונה, התחלתי לתהות האם אפליקציית משחק נחשבת למשחק מחשב. סרטים המבוססים על משחקי מחשב ידועים לשמצה בנטיה שלהם להיות בינוניים ומטה. מפתחי המשחק אולי משקיעים חודשים ארוכים של עבודה בבניית עולם ועלילה, אבל כשהזכויות עוברות לידיו של אולפן קולנוע, המפיקים ינסו לרוב לפרק את המשחק לגורמים ראשוניים, לאבד את הוראות ההרכבה ולהדביק מחדש בעזרת מסטיק לעוס. סרטים כמו "האחים סופר מריו" ו"סטריט פייטר" הם מהדוגמאות היותר מפורסמות של משחקים מצליחים שהנסיון לתרגם את ההגיון שלהם לסרט קולנוע, יצר משהו שונה לחלוטין באופיו.

"מורטל קומבט" נחשב בעיני רבים לסרט הטוב ביותר שמבוסס על משחק מחשב והציון שלו ברוטן טומייטוז עומד על 33% טריות. כלומר, רק שליש מהביקורות של סרט מצטיין בז'אנר, הן חיוביות. "הנסיך הפרסי: חולות הזמן" נראה טוב יותר, עם 50% טריות, אולם הוא נשכח במהרה, כך ש"מורטל קומבט" עדיין נתפס כדוגמה המוצלחת ביותר. במילים אחרות, עדיין מחכים לעיבוד מוצלח של המדיום המשוחק למדיום הנצפה.

"אנגרי בירדס" היא אפליקציה שפותחה בידי חברה פינית בשם רוביו. באפליקציה זו, משחקים ציפורים שמושלחות באמצעות רוגטקה ענקית לעבר מבנים בהם נמצאים חזירים ירוקים, במטרה להרוג את כל החזירים לפני שנגמרות הציפורים. המשחק לא רק משעשע, אלא גם ממכר והפך במהרה לאימפריית מוצרים נלווים. ההחלטה לעבדו לסרט אנימציה באורך מלא לא מפתיעה, חוץ מזה שהסרט יוצא איזה שלוש שנים אחרי שהמשחק היה בשיא הפופולריות שלו.

באי של ציפורים חסרות מעוף, רד הוא ציפור אדומה בעלת בעיות לשמור על קור רוח. ויכוח עם הורים ששכרו אותו למסיבת יום ההולדת של בנם, מוביל אותו להתפרצות אלימה בעקבותיה הוא נידון ללכת לסדנה לשליטה בכעס. בסדנה הוא פוגש את צ'אק, ציפור צהובה עם מהירות-על, בומב, ציפור שחורה שמתפוצצת בסיטואציות מלחיצות, וטרנס, ציפור ענקית שעדיף לא לדעת מה עשתה שהוביל אותה לבית המשפט.

בעוד רד מרגיש שהוא ושלושת האחרים מבזבזים את זמנם בסדנה, מגיעים לאי אורחים לא קרואים. חזירים ירוקים עוגנים בחוף ומציעים מבחר מתנות וטכנולוגיות מרשימות, אותן הציפורים לא ראו מעולם. חרף גישתם הידידותית, רד חושד שיש לחזירים מניעים נסתרים, אולם אף אחד לא מקשיב לו, כי מדובר באותו אחד שעבר מבחירה לגור מחוץ לכפר הציפורים ומאמין שהעיט הגדול שומר מלמעלה.

כל מי ששחק באנגרי בירדס, יודע לאן הסיפור יוביל. זה משאיר את היוצרים עם המשימה לבצע את המעבר בצורה שתתאים להגיון הפנימי של הסרט, מה שמאתגר במיוחד בהתחשב בכך שהוא מבוסס על משחק נטול הגיון. הציפורים בסרט לא יכולות לעוף, אבל יש לרבות מהן יכולות מיוחדות. אין הסבר לקיומן של היכולות האלה, הן פשוט התפתחו ככה. הסרט מנסה להביא את הבסיס המאוד לא מציאותי הזה למסך ואיכשהו, לטוות סביבו סיפור עקבי.

חלק מהזמן, זה עובד. אפילו שהעלילה צפויה לחלוטין, אנגרי בירדס מוצא תרוצים לשלב כל מיני פרטים מהמשחק, גם כאלה שאין שום סיבה לקיומם מלכתחילה. הסרט מלא בבדיחות קטנות והיוצרים שלו בברור העבירו ימים ארוכים מול האפליקציה בנסיון לקלוט את כל האביזרים הלא קשורים של החזירים והסוגים השונים של הציפורים, גם הפחות מפורסמות שבהן. בעוד קשה למתוח קו עלילתי הגיוני מנתוני הפתיחה של המותג, יוצרי הסרט, בעזרת התסריטאי המנוסה ג'ון ויטי, הצליחו לנצל את הקלישאות לטובתם. זה לא סרט חכם או מפתיע במיוחד, אבל לפחות הוא נכתב ובוים בידי אנשים עם נכונות להשקיע.

ההשפעה של ויטי בהחלט ניכרת. לאחר שנים של כתיבה לסדרות כמו "משפחת סימפסון" ו"המלך היל", אנגרי בירדס מכיל כמות לא צפויה של בדיחות למבוגרים. לא רק רפרנסים לסרטים וסדרות שילדים לא מכירים, אלא הומור כחול של ממש. זה מצונזר, בעזרת כל משחק מילים אפשרי על ציפורים וחזירים, אבל יש רגעים בהם הסרט פשוט מדבר ישירות על הציפורים והדבורים.

הומור כזה, בסרט שמשווק בעיקר לקהל צעיר, יוצר דיסוננס מוזר. העלילה נכתבה לילדים ומכילה מסרים פשטניים ונוחים להעברה. ההומור, לעומת זאת, מתאים בחלקו לסדרה של סת מקפרלן ולא למשהו שלוקחים את האחיינים לראות. עבורי, רוב הבדיחות עובדות. יש רגעים בהם הסרט פונה לסלפסטיק מאולץ, כזה שלא משרת שום מטרה חוץ מלהראות דמות חוטפת מכות. הרגעים האלה, לא עבדו לי. הם מאולצים מדי וכאילו מנסים להצחיק בכל מחיר, גם כשאין מאחוריהם שום תרומה לעלילה. מנגד, דווקא הבדיחות המילוליות הן אלה שהצחיקו אותי ועזרו לי להתמודד עם הכאוס מסביב. התסריט מפתיע לעתים עם שנינויות שלא היו עובדות לולא כל המותג היה מבוסס על נונסנס מוחלט.

אנגרי בירדס מפלג את דעת המבקרים. חצי חושבים שהוא טוב וחצי חושבים שהוא גרוע. אני מסכים שיש בו פגמים רבים. העלילה צפויה מתחילתה ועד סופה. המדובבים עושים עבודה טובה, אבל אף אחד מהם לא נשמע כאילו הוא מתאמץ מעבר לשטיקים הרגילים שלו. אין כמעט שימוש אמיתי בכעס של רד כאלמנט עלילתי וגם נראה שהעצבים שלו מוצדקים בהתחשב בנסיבות. להוציא קושי מדי פעם לשלוט בעצמו, רד מתעצבן על דברים שגם האדם הממוצע יתרגז עליהם. שאר הציפורים נאיביות להפליא ומאמינות שהן חיות בסוג של גן עדן. אין לדמויות עומק, הן פשוט ממלאות את תפקידן בקידום העלילה וזה פספוס רציני בהתחשב בזמן המסך שניתן להן.

למרות זאת, נהניתי מהסרט. הדביליות המובנית של המשחק עליו הוא מבוסס, מאפשרת לסלוח על עלילה מטופשת במיוחד. אם לא הייתי משחק בו, אולי היה לי קשה יותר להתחבר לסיפור, כי הוא היה נראה כמו אוסף של פרטים שפשוט נזרקו יחדיו בדרך אגב. לשמחתי, ההכרות עם המקור, תורמת ליכולת שלי לעקוב אחר הנעשה על המסך ולדעת בדיוק לאן הכל מוביל.

אנגרי בירדס הוא משחק מטופש שמצליח להיות מהנה בזכות המוזרות והפשטות שלו. מהבחינה הזו, הסרט מעביר היטב את רוח האפליקציה. הוא מוזר, צוחק על עצמו, נטול מורכבות וקל להיכנס אליו בכל שלב, גם אם מתחילים לצפות באמצע. זה לא כיף כמו לשחק באפליקציה, אבל צחקתי יותר משצחקתי ברוב הקומדיות שיצאו בשנים האחרונות. לא כל הבדיחות תואמות את קהל היעד, אבל הן ספקו לי איזון טוב מול העלילה חסרת התחכום. עדיין לא נוצר סרט מבוסס משחק מחשב שאפשר להגדיר כיצירת מופת, אבל אם מכניסים אפליקציות לקטגוריה, אנגרי בירדס הוא מהיותר מבדרים ברשימה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.