המתחרים בפסטיבל קאן 2016

מחר (11.5) יצא לדרך פסטיבל הסרטים ה-69 של קאן. למרות השינויים שעולם הבידור עובר, זהו עדיין הפסטיבל היוקרתי ביותר של השנה וזה שמזהה יוצרים פורצי דרך וסרטים שמהווים איזון מעניין לקולנוע המסחרי. בעוד אני לא מרבה להסכים עם טעמם של מארגני הפסטיבל, אני בהחלט מעריך את הדבקות שלהם בגישה לפיה קולנוע הוא אמנות והבמאי הוא יוצר. מסיבה זו, הסרטים המתמודדים בתחרות הראשית (שהפרס הגדול בה הוא דקל הזהב) כולם מייצגים מגע אישי יותר, סרטים שהיו נראים לחלוטין אחרת אם היו נוצרים בידי במאי/ת אחר/ת. אולי אפילו בכלל לא היו נוצרים. מתוך כבוד וסקרנות, אנסה לספק סקירה שטחית של סרטי התחרות.

שתי הבהרות חשובות:

  1. אחד מתנאי ההשתתפות בפסטיבל קאן, הוא שהסרטים לא יוצגו לפני כן מחוץ למדינתם ושלא יחשפו באף פסטיבל אחר טרם הבכורה הרשמית בקאן. מסיבה זו, לא ניתן למצוא עדיין ביקורות על הסרטים המתחרים. זה מאוד מגביל את היכולת שלי לספר על הסרטים ועל כן, אתמקד יותר בהיסטוריה של היוצרים שלהם.
  2. אני מתייחס בפוסט זה רק למשתתפים בתחרות הראשית. ישנן תחרויות ומסגרות נוספות בפסטיבל קאן, אולם הן מיועדות בעיקר לבמאים פחות מוכרים, מה שאומר שעוד יותר קשה למצוא מידע רלוונטי אודותיהם. כך למשל, אפשר למצוא ברשת מידע על סרטו החדש של ערן קולירין "מעבר להרים ולגבעות", אשר מתחרה במסגרת Un Certain Regard. מנגד, יש כל כך מעט מידע על הישראלית הנוספת בתחרות, מהא חאג', שאני אפילו לא בטוח אם כך יש לאיית את שמה. בכל אופן, אני מאחל בהצלחה לשניהם, בתקווה שיספקו לנו המשך שנה מעניין בקולנוע המקומי.

המתחרים:

דבש אמריקאי – סרטה הרביעי של הבריטית אנדראה ארנולד. סרט מסע המתרחש ברחבי ארצות הברית, בו נערה מתלווה לצוות מכירות של מגזין. השם המסקרן ביותר בהפקה הוא שיה לה-באף, שהופעתו האחרונה בפסטיבל קאן זכורה כביזארית במיוחד. בכלל, בשנים האחרונות, לה-באף הפך את עצמו לפרויקט אמנות לא ברור, שנראה על הקו שבין ביקורת חברתית לבין טירוף אמיתי. יהיה מעניין לראות איך יתנהג בפסטיבל השנה. אנדראה ארנולד מוכרת בעיקר מהסרט "מחוץ למים", שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן ב-2009. אני לא חובב גדול של סרטי מסע, אבל זה בהחלט עשוי להיות מתחרה משמעותי על דקל הזהב.

אקווריוס – סרטו השלישי של הברזילאי קלבר מנדוצ'ה פיליו. מבקרת מוזיקה אלמנה היא הדיירת האחרונה בקומפלקס מגורים שכל שאר הדירות בו נמכרו לחברה עם תכניות להרוס אותו. היא נשבעה להישאר בדירה עד מותה. אפשר לעשות הרבה עם סיפור כזה, אבל ברוח פסטיבל קאן, אני מניח שזה יהיה יותר סרט מהורהר ושקט, עם פסקול טוב, מאשר דרמה מרגשת. אני לא יודע כמעט כלום על הבמאי. לאחר שנים של יצירת סרטים קצרים, סרט תעודי אחד וסרט עלילתי אחד, זו הפעם הראשונה בה הוא מועמד בפסטיבל קאן. עם זאת, סרטו הקודם, O Som ao Redor, עשה סיבוב בפסטיבל רבים ברחבי העולם.

היא – סרטו ה-16 של ההולנדי פול ורהובן. סרט דובר צרפתית על מנהלת חברת משחקי מחשב דורסנית שמותקפת בביתה בידי גבר מסתורי. אין שום קשר לסרט של ספייק ג'ונז בעל אותו שם. בניגוד לשניים הקודמים ברשימה, ורהובן הוא במאי שאני בהחלט יכול להביע עליו דעה אישית. הוא אחראי לסרטים איקוניים כמו "רובוקופ", "זכרון גורלי" ו"אינסטינקט בסיסי" וגם לאחד הסרטים השנואים בהיסטוריה, "נערות שעשועים". ורהובן הוא גם התשובה לשאלת הטריוויה מי האדם הראשון שהגיע בכדי לקבל את פרס הראזי שהוענק לו. קצת מוזר לי לראות אותו מועמד בפסטיבל קאן, כי למרות שתחילת דרכו מכובדת, הוא נעשה בעשרים השנים האחרונות מזוהה יותר עם קולנוע סוג ב', שרק מעטים מוצאים בו ערך מעבר לנסיון לעורר פרובוקציות. מארגני הפסטיבל הם צרפתים ועל כן, נוטים לשלב סרטים דוברי צרפתית ברשימה, מה שבוודאי נתן ל"היא" כמה נקודות אצלם. מתיאור העלילה, אני מניח שפול ורהובן מקבל הזדמנות להיות גס ואלים כפי שהוא אוהב. קשה לי לראות את הסרט הזה זוכה להצלחה בקרב השופטים והקהל, אבל הופעה חזקה של איזבל הופר תוכל להשפיע על דעתם לטובה.

מהארץ לירח – סרטה השמיני של הצרפתיה ניקול גרסיה. אישה הנשואה לאדם שעזר למשפחתה במלחמת העולם השניה, מתאהבת ביוצא צבא אותו היא פוגשת בספא. הסרט מבוסס על הספר "מחלת האבנים" מאת מילנה אגוס. ניקול גרסיה הייתה מוכרת במשך שנים כשחקנית, עד שחצתה בסוף שנות השמונים את הקו והחלה גם לביים. היא לא משתתפת בסרט, אבל להקה לתפקיד הראשי את מריון קוטיאר, חביבת המבקרים והקהל. מי יודע, אולי נזכה לראות עוד הופעה מהוללת שלה. זו הפעם הרביעית שסרט של גרסיה מתחרה בפסטיבל קאן, לאחר "Quinze aout" שהתחרה במסגרת הסרטים הקצרים ו"היריב" ו"צ'רלי אומר" שהתחרו בתחרות הראשית.

סיום לימודים – סרטו החמישי של הרומני קריסטיאן מונג'יו. דרמה הסובבת סביב משפחתו של רופא בעיירה קטנה. זה כל תיאור העלילה שהצלחתי למצוא ואם לשפוט ממה שראיתי מעבודתו של מונג'יו, יש סיכוי שהתיאור הזה מכיל פרטי עלילה מתקדמים. מונג'יו מוכר בעיקר כבמאי "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" שאו שחשבתם שהוא יצירת מופת, או ששרפתם בזעם את החדר בו הסרט הוקרן. מונג'יו אינו חובב גדול של עלילות מורכבות וטוויסטים מפתיעים, הוא יותר בעניין של אווירה. בפסטיבל קאן אהבו את זה מספיק בכדי לו את דקל הזהב ב-2007. באקדמיה ההוליוודית לא התרשמו מספיק בכדי להעניק לו מועמדות לאוסקר לסרט בשפה זרה. לאחר הזכיה, מונג'יו התחרה עוד פעמיים בפסטיבל קאן. פעם אחת כחלק מקבוצת במאים על "סיפורים מתור הזהב", ופעם נוספת בתחרות הראשית על "מעבר לגבעות" (שום קשר לסרט החדש של ערן קולירין), שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר. מעט מאוד אנשים הצליחו לזכות פעמיים בדקל הזהב וקריסטיאן מונג'יו עשוי להצטרף לרשימה הזו.

המשרתת –  סרטו ה-11 של הדרום קוריאני פארק צ'אן-ווק. אישה נשכרת כמשרתת בביתה של יורשת עשירה אותה היא מנסה לרמות. הסרט מבוסס על הספר "Fingersmith" מאת שרה ווטרס, אבל מעתיק את העלילה מאנגליה הוויקטוריאנית לקוריאה ויפן של שנות השלושים של המאה ה-20. פארק צ'אן ווק מוכר בעיקר בזכות טרילוגיית הנקמה, שהחלק האמצעי בה, "שבעה צעדים", נחשב בעיני רבים לאחד הסרטים הטובים ביותר של המאה הנוכחית (וזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן). אני לא שותף לדעה זו, אבל מה חדש? פארק צ'אן-ווק התחרה שוב בתחרות הראשית ב-2009, עם הסרט "צמא", שחלק את פרס חבר השופטים עם "מחוץ למים" של אנדראה ארנולד. למרות שמדובר בבמאי המזוהה עם סרטים אלימים וקשים לצפיה, "המשרתת" אמור להציג צד יותר מאופק שלו.

אני, דניאל בלייק – סרטו ה-28 של הבריטי קן לואץ'. מערכת יחסים נוצרת בין נגר בגיל העמידה ואם חד-הורית המנסים לקבל סיוע רפואי לו הם זכאים מהמדינה, מול ביורוקרטיה אכזרית. קן לואץ' הוא מהבמאים האהובים על מארגני פסטיבל קאן. יותר ממחצית מסרטיו השתתפו בתחרויות השונות, כאשר השיא היה זכיה בדקל הזהב על "כשהרוח נושבת", שנה לאחר שהוענק לו פרס על מפעל חיים. הוא ידוע גם בהתבטאויותיו הפוליטיות מעוררות המחלוקת ובתמיכה שלו בחרם על ישראל. סביר להניח שגם הסרט החדש בבימויו מייצג עמדות רדיקליות באופן חסר עידון. לואץ' הוא טיפוס מפלג לא רק בשל דעותיו, אלא גם בשל סגנון הבימוי הנטורליסטי שלו, שרבים רואים אותו כאנטי-קולנועי וכנסיון ליצור בכוונה סרטים שיגרמו לאי-נוחות.

זה בסך הכל סוף העולם – סרטו השישי של הקנדי קסבייה דולן. סופר שנתק קשר עם בני משפחתו, חוזר כעבור 12 שנים בכדי לבשר להם שהוא גוסס. בדומה לקן לואץ', גם קסבייה דולן הוא במאי שמארגני פסטיבל קאן אינם מסתירים את חיבתם אליו. אלא שבעוד לואץ' מדגדג את העשור התשיעי לחייו, דולן חגג לא מזמן יום הולדת 27. הוא נחשב לילד פלא בעיני רבים, כאשר כל סרטיו פרט לאחד, התחרו בפסטיבל קאן. האחרון שבהם, "מאמי", זכה בפרס חבר השופטים לפני שנתיים. אין לי הרבה מה לכתוב על דולן עצמו. לא ראיתי אף אחד מסרטיו וההתאמה המיידית שלו לקאן, מעלה את התחושה שגם לא הייתי מתחבר לסגנון שלו. בסרטו החדש משחקים וינסנט קאסל, נטלי ביי, לאה סיידו ומריון קוטיאר שהולכת להיות מאוד עסוקה בשבועיים הקרובים. אני לא חושב שזה יקרה השנה, אבל עם כמות המועמדויות שלו, סביר להניח שלא רחוק היום בו דולן ישים ידיו על פרס דקל הזהב.

חולייטה – סרטו ה-20 של הספרדי פדרו אלמודובר. אלמנה טריה יוצאת לחפש את בתה המתבגרת שברחה מהבית. פדרו אלמודובר אוהב לביים סרטים על נשים. לאורך מרבית הקריירה שלו, הוא מתחבר אליהן הרבה יותר מאשר לדמויות גבריות. הייתה לו תקופת שפל בעשור האחרון, עם כמה סרטים שגרמו לפיצול בקרב מבקרים, בין אלה שמאמינים שהוא אחד הבמאים והתסריטאים הטובים בעולם, לבין אלה שמרגישים שאבד את המגע היחודי שלו, בהנחה שאי פעם היה לו כזה. "חולייטה" הוא סרטו החמישי של אלמודובר שמתחרה בקאן, לאחר שקטף פרסים שונים כמעט בכל הופעה קודמת שלו בפסטיבל. סביר להניח שהמוניטין שלו משחק תפקיד גדול בהחלטה לשבץ את סרטו השנה. עכשיו נותר לראות האם נשאר בו משהו פרט לשם.

הפרצוף האחרון – סרטו החמישי של האמריקאי שון פן. מנהלת סוכנות סעד בינלאומית ורופא נפגשים באפריקה על רקע תהפוכות פוליטיות. שון פן מוכר יותר כשחקן, אפילו שחקן טוב מאוד, כפי ששני האוסקרים שברשותו יכולים להעיד. הוא ממעט לשלוח יד בבימוי. הפעם האחרונה שעשה זאת, הייתה ב-2007. עם זאת, סרטיו זוכים לתגובות חיוביות בעיקר. הוא זכה בפרס לשחקן המצטיין בפסטיבל קאן על הופעתו ב"היא כל כך יפה" והיה מועמד לדקל הזהב על "שבועה" בבימויו. יצא לו אף לשמש פעם אחת כנשיא חבר השופטים בתחרות הראשית. הוא ידוע כפעיל חברתי ולעתים מעורר מחלוקת בשל תמיכה בשליטים הנתפסים כרודנים, או התבטאויות חסרות טאקט. יש בעברו גם מאסר על הכאת אשתו לשעבר, מדונה. בסרטו החדש, משחקים חוויאר ברדם ושרליז ת'רון, לה פן היה מאורס בזמן הצילומים. השניים הודיעו מאז על פרידה.

לאבינג – סרטו החמישי של האמריקאי ג'ף ניקולס. זוג נשפט למאסר בווירג'יניה של סוף שנות החמישים, בשל חוק האוסר על נישואין בין-גזעיים. מבין כל הסרטים המתחרים השנה, זה האחד שאני הכי מצפה לו. שני הסרטים הקודמים של ניקולס שראיתי, "הסיפור של מאד" ו"Midnight Special", היו מוצלחים בעיני והעידו על במאי/תסריטאי שאני בהחלט מסוגל להתחבר לסגנון שלו. מסיבה זו, אני סקפטי לגבי האפשרות שיזכה בדקל הזהב. לא משנה מי יושב בחבר השופטים, הם כמעט אף פעם לא בוחרים בסרט שאני אוהב (הפעם האחרונה הייתה "בין הקירות" לפני שמונה שנים). עם תאריך הפצה בנובמבר בארצות הברית, זהו בעל הסיכויים הגבוהים ביותר מבין סרטי הפסטיבל להתחרות על האוסקר בתחילת השנה הבאה. לא רק שהסגנון של ניקולס נוטה לגשר בין המיינסטרים לביזארי, הוא גם ממש טוב בכתיבת דמויות. אני מאוד מקווה ש"לאבינג" לא יאכזב וימשיך את המומנטום של ניקולס, אחד מהשמות החשובים בדור הבא של הבמאים הגדולים מבחינתי.

מה רוסה – סרטו ה-16 של הפיליפיני ברילנטה מנדוזה. אם לארבעה נעצרת לאחר שסחרה בסמים בכדי לפרנס את משפחתה. בתגובה, הילדים שלה מנהלים מאבק לשחרורה מול המשטרה המושחתת. אני לא באמת יודע משהו על ברילנטה מנדוזה. הוא בהחלט חביב על מארגני הפסטיבל, בהתחשב בכך שזו הפעם הרביעית בה סרט שלו משתתף. הוא זכה בפרס הבימוי על "קינאטאי" ב-2009 ובפרס מיוחד בשנה שעברה על "טאקלוב". אני לא יודע אם אפילו אחד מהסרטים שלו הופץ בישראל ואני לא מצפה ש"מה רוסה" ישבור את המסורת. ההספק של מנדוזה מדהים, עם ממוצע של סרט וחצי בשנה. הוא כבר עכשיו עומד לצלם את סרטו הבא, שאמור לצאת עד סוף השנה. קשה להיות במאי טוב בלי להשקיע כמה שנים בפיתוח סרט, אבל בקאן אוהבים את המיוחדים והיצירתיים. לא באמת אכפת להם כמה זמן ההפקה נמשכת, העיקר שיהיה מעניין.

שד הנאון – סרטו העשירי של הדני ניקולס וינדינג רפן. דוגמנית צעירה מגיעה ללוס אנג'לס על מנת להתפרסם, אבל מגלה עולם של נשים מרושעות שיעשו הכל בכדי לעצור אותה. זהו סרטו השלישי ברצף של ניקולס וינדינג רפן שמתחרה בפסטיבל קאן, כאשר יש באמתחתו כבר זכיה בפרס הבימוי על "דרייב". הטריילר לסרט נראה נהדר, אבל על סמך עבודותיו הקודמות, כנראה שהסרט מצולם נפלא, אבל מאוד קשה לצפיה. לא רק בגלל החיבה של וינדינג רפן לאלימות גרפית, אלא גם כי הוא נוטה לביים סצנות ארוכות ואיטיות שמעמידות במבחן את הסבלנות של הצופה. אנשים רבים כעסו על כך שהטריילר ל"דרייב" יצר רושם של סרט אקשן מהיר ולא של יצירה פילוסופית מהורהרת עם כמות לא בריאה של דם. אני מנחש שאותו הדבר יקרה עם "שד הנאון" שהטריילר שלו ערוך כנראה בצורה מטעה לחלוטין.

פטרסון – סרטו ה-14 של האמריקאי ג'ים ג'רמוש. סיפור על נהג אוטובוס ומשוררת. ג'ים ג'רמוש נמנע מלחשוף פרטים אודות עלילת הסרט, פרט לכך שיהיו בה אלמנטים קומיים. עם אדם דרייבר וגולשיפטה פראהאני בתפקידים הראשיים, אני לא חושב שהקהל יתגלגל מצחוק בזמן ההקרנה. מבין כל הבמאים ברשימה שראיתי יותר מסרט אחד שלהם, ג'רמוש הוא הפחות צפוי. לפעמים, אני מוצא את סרטיו משעממים וטרחנים, לפעמים מותחים ולפעמים משעשעים. זה לא שהוא כזה מגוון, כמו שבאמת אי אפשר לדעת למה לצפות ממנו. סמל לקולנוע העצמאי של שנות השמונים והתשעים, ג'רמוש מגיע לפסטיבל קאן כשם ותיק ומוכר. לא אתפלא אם יצא עם פרס כמעין מחווה לכלל עבודתו. הוא זכה בתארים שונים בקאן לאורך השנים, אבל דקל הזהב תמיד חמק ממנו. אולי הפעם, למרות שאני בספק אם "פטרסון" יהיה הסרט שכולם ידברו עליו בטקס הנעילה.

קונה אישית – סרטו ה-15 של הצרפתי אוליבייה אסיאס. אמריקאית שעובדת בעולם האפנה של פריז, נתקלת ברוחות רפאים. אוליבייה אסיאס פעיל מאז 1978, אולם רק כעבור יותר מעשרים שנה, התחרה לראשונה על דקל הזהב. מאז, היה מועמד עוד מספר פעמים, מבלי לזכות. ב"קונה אישית", המסתורי מעט, הוא חוזר לשתף פעולה עם קריסטן סטיוארט, אותה ביים ב"העננים של סילס מלייה". בעוד כמה עשורים, סטיוארט כנראה תביט על אסיאס כמי שהציל את הקריירה שלה ונתן לה תפקידים מוערכים לאחר שמכרה את נשמתה לסדרת דמדומים. היא הפכה לשחקנית האמריקאית הראשונה אי פעם שזוכה בפרס סזאר מטעם האקדמיה הצרפתית לקולנוע, כך שמה שלא תהיה הדעה הרווחת לגבי סרטו החדש של אסיאס, ברור שהצרפתים מאמינים שסטיוארט היא ליהוק ראוי.

הסוכן – סרטו השביעי של האיראני אסגאר פרהאדי. היחסים בין בני זוג מתחילים להתדרדר בזמן שהם מופיעים בהצגה "מותו של סוכן". אסגאר פרהאדי זכה לתהילת עולם בזכות סרטו זוכה האוסקר "פרידה", הידוע גם בתור הסרט שנצח את "הערת שוליים" בארוע הפומבי האחרון בו ישראלי ואיראני התחרו זה מול זה מבלי שאחד הצדדים נאלץ לפרוש. לאחר נסיון פחות מוצלח עם "העבר", פרהאדי חוזר לביים בפרסית. הסרט עוסק במשבר בזוגיות, מה שמסתמן כנושא החביב על פרהאדי. הוא נבדל מבמאים איראניים אחרים שהתחרו בפסטיבל קאן בכך שהסרטים שלו נגישים לקהל מיינסטרימי ומאופיינים בערכי הפקה וגישה מערביים ופחות אמנותיים. אני די מסוקרן לגבי "הסוכן", שעשוי לצאת מהפסטיבל עם פרס כלשהו. הסרט לא נכלל ברשימת המתחרים המקורית, אבל נוסף אליה כעבור שבועיים, מה שמעיד על הרצון של מארגני הפסטיבל להיות אלה שמספקים לו חשיפה ראשונה.

להישאר אנכי – סרטו השביעי של הצרפתי אלן גירודי. במאי מגדל לבדו את בנו, בעודו מחפש רעיונות לסרטו הבא. גירודי מוכר בארץ בעיקר בזכות סרטו הקודם, "זרים על שפת האגם", שהוגבל לצפיה למבוגרים בלבד. הסרט גם זיכה אותו בשני פרסים בפסטיבל קאן, אולם השנה היא הפעם הראשונה בה הוא נכנס לתחרות הראשית. העלילה נשמעת כמו שילוב בין "קריימר נגד קריימר" לכל סרט במאי חסר כיוון שהוסרט אי פעם. לא יודע אם יש למה לצפות, אבל זה הסרט שיקבע האם גירודי ישאר בתודעה כבמאי דומיננטי, או שהיה לו מזל חד-פעמי.

סיירהנבדה – סרטו החמישי של הרומני קריסטי פויו. נוירולוג מצליח מגיע לארוחה משפחתית לזכר אביו שנפטר לאחרונה. זו הפעם הראשונה בה קריסטי פויו מתמודד בתחרות הראשית, לאחר שזכה פעם אחת והיה מועמד פעם נוספת במסגרת Un Certain Regard. סרטו "אורורה" עשה קצת קולות של הקרנות בארץ, אבל חוץ מזה, פויו לא מוכר במיוחד מחוץ למולדתו. "סיירהנבדה" הוא הפקה משותפת של חברות מרומניה, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה ומקדוניה, אבל כיאה לסיפור שעוסק במשפחה, המפיקה העיקרית שלו היא אנקה פויו, אשתו של הבמאי. בתור מדינה שעד לפני עשור, נחשבה שולית בתחום הקולנוע העולמי, הרנסנס הרומני זוכה השנה לתהודה עם שני נציגים בתחרות.

סלאק ביי – סרטו השמיני של הצרפתי ברונו דומון. בקיץ 1910, שני שוטרים חוקרים את העלמותם של מספר נופשים בחוף התעלה ומעריכים כי התעלומה קשורה למקום הנקרא סלאק ביי ולכפר דייגים מבודד בקרבתו. ברונו דומון הוא עוד אחד מאותם במאים שמגיעים באופן כמעט קבוע לפסטיבל קאן, אבל יוצאים רק עם פרסים משניים. "סלאק ביי" אמור להיות קומדיה, מושג שבצרפתית, משמעותו כואב מרוב שזה לא מצחיק. אני לא רוצה לשפוט את הסרט מבלי לראות אותו, אבל קומדיות הן לא ז'אנר שמארגני הפסטיבל ידועים בחיבתם אליו, אז אני מנחש שהסרט הזה לא יחצה בקלות פערים תרבותיים.

טוני ארדמן – סרטה השלישי של הגרמניה מארן אדה. גבר מזדקן מנסה להתחבר מחדש עם בתו בעזרת שורה של מתיחות. מארן אדה היא הפחות מנוסה מבין הבמאים בתחרות הראשית. היא גם בין היחידים שלא התחרו בה בעבר. אני לא יודע אם מדובר בסרט קומי, או בדרמה מרגשת. בכל אופן, "טוני ארדמן" נשמע כמו סרט שצופים מבוגרים יתחברו אליו. לא מהסוג שזוכה בפסטיבל קאן, אבל בהחלט מהסוג שמושך קהל לאורך זמן. הייתה לי הרגשה טובה לגבי סיכוייו של הסרט, אבל לאור התחרות והשמות המוכרים יותר בה, נראה לי שאדה תסתפק בכבוד.

הנערה האלמונית – סרטם ה-15 של הבלגים ז'אן-פייר ולוק דרדן. רופאה מנסה לגלות את זהותה של אישה צעירה שמתה לאחר שסרבה לניתוח. האחים דרדן הם שמות מוכרים למי שעוקב אחר פסטיבל קאן. פרט לכך שחלק ניכר מסרטיהם התחרו במסגרת הפסטיבל, הם בין המעטים שזכו בדקל הזהב פעמיים. הסרטים שלהם אהובים על מבקרים, אם כי לא על הקהל הרחב. יש להם סגנון מינימליסטי מהסוג ששוכני פסטיבלים מעדיפים. סביר להניח ש"הנערה האלמונית" לא שונה בהרבה. אני מניח שהדרדנים לא יעשו היסטוריה ויהיו לראשונים שזוכים בדקל הזהב בפעם השלישית, אבל תמיד רצוי לקחת אותם בחשבון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.