ביקורת: דרך קלוברפילד 10

10 cloverfield_resize.jpg

 

בזמן האחרון, נשמעות טענות שונות כנגד טריילרים שחושפים יותר מדי מהסרטים אותם הם מקדמים. בין מדובר לטריילרים של "שליחות קטלנית: ג'נסיס" ו"חדר" שמגלים את הטוויסט הגדול של הסרט, הטריילר של "דדפול" שמגלה את כל הבדיחות הטובות, או הטריילר של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", שמגלה שהסרט כנראה לא משהו. זה אפילו הגיע למצב בו הוחלט לצלם סצנות נוספות ל"יחידת המתאבדים", לאחר שהתברר כי חוץ מהקטעים שכבר מופיעים בטריילרים, אין לסרט הרבה מה להציע.

המפיצים של "דרך קלוברפילד 10" בחרו בגישה הפוכה. לא רק שאינם מרשים להפתעות ומשפטי מפתח מהסרט להופיע בטריילר, הם אפילו לא מגלים במה הסרט עוסק. השם שלו מקשר אותו לפרויקט מסתורין אחר, "קלוברפילד" מ-2008, שגם עליו לא היה ידוע כמעט כלום לפני ההפצה. אלא שבעוד הטיזר לקלוברפילד גלה מספיק בכדי להבין שהוא עוסק באיום גדול שמתרחש בעיר ניו יורק וגורם למונומנטים להתפוצץ, על דרך קלוברפילד 10 אפשר להבין רק שג'ון גודמן משתתף בסרט ושיש דלת שצריך לחשוב פעמיים לפני שפותחים אותה.

הגעתי לסרט עם מינימום ידע על המתרחש בו, מוכן לכל תרחיש שלא יזרקו עלי ולכל ז'אנר שהיוצרים יגישו על פני המסך. לא שהדבר בהכרח יהרוס למישהו את ההנאה, אבל מתוך כבוד לסודיות האופפת את שיווק הסרט, לא אכתוב פרטים על העלילה מעבר לתאור קצר בן פסקה אחת. אם אתם מעוניינים לשמור על מסתורין עד הצפיה, אתם מוזמנים לדלג על הפסקה הקרובה ולחזור לקרוא אחרי הקו המקווקו.

 

זמן קצר לאחר שעזבה את הבית, מישל נפגעת בתאונת דרכים. היא מתעוררת קשורה לקיר בבונקר תת-קרקעי בו שוכנים האוורד, גבר בגיל העמידה שמתכונן מזה שנים לתרחיש יום הדין, ואמט, בחור חברותי שסוחב פציעה. האוורד מסביר למישל כי העולם כפי שהם מכירים אותו איננו עוד, בעקבות מתקפת נשק להשמדה המונית. הוא לא יודע את זהות התוקפים, או כמה אנשים שרדו, אבל משוכנע שיציאה מהבונקר המוגן שקולה להתאבדות ועל כן, אף אחד מהשלושה אינו רשאי לעזוב.

 

—————————————————————————————————————

 

בשביל שסרט כמו דרך קלוברפילד 10 יעבוד, צריכים לשמור את הדמויות במצב של בורות מתמדת. אסור שידעו מה מצפה להן בהמשך, כך שגם אם נדמה שהגיעו למצב של רגיעה, המתיחות והפרנויה יובילו במהרה לאבדן עשתונות. מיקום הסרט בשטח מוגבל, מביא לכך שלא ידוע לצופים מעבר למה שידוע לאנשים בסיפור. במסורת סרטי אימה גדולים, כמו "פסיכו" ו"הניצוץ" (ובערך 90% מ"קיוב"), כוחה של האימה הוא בכך שהדמויות אינן מתרחקות מהלוקיישן העיקרי. בעוד "קלוברפילד" הפך למרדף ברחבי העיר אחר מקום בטוח, דרך קלוברפילד 10 מתבסס על השאלה האם מקום שכזה בכלל קיים.

בשלב מאוד מוקדם, הסרט הופך למשחק של אמת או שקר. האם להאמין לסיבה שכולם נמצאים באותו מקום, או שמישהו מבלף על מנת להשיג רווח כלשהו, אולי על חשבון האחרים. סימנים לכאן ולכאן מבלבלים את הדמות הראשית וגורמים לה לשאול בדיוק את מה שהצופים מתבקשים לשאול את עצמם: האם החיים שלי הם משהו ששווה להמר עליו?

שני גורמים הופכים את דרך קלוברפילד 10 לסרט אימה משובח. האחד הוא התפאורה שלא רק יוצרת תחושה של דוחק, אלא גם מבודדת רעש מהסביבה, כך שכל צליל, אפילו התמים ביותר, מודגש במידה לא שגרתית. אני לא יודע כמה פעמים אנשים באולם קפצו בבהלה כשמנעול נפתח בקול רם, רק משום שלא הופיע באותו רגע בפריים. בסיוע עריכה חכמה, הבמאי דן טרכטנברג שוב ושוב מפתיע עם רעשים לא צפויים וחדרים הבנויים כמו מבוך ולא מאפשרים לראות אם מישהו מתקרב. כל זה מתאפשר בזכות המיקום בו הסרט מתרחש, שנדמה שתוכנן בידי חובב אמיתי של סרטי אימה.

הגורם השני ליעילות הסרט, הוא ג'ון גודמן. אין שום הפתעה בכך שהוא שחקן נפלא. מי שמצליח להראות טוב בבלגן כמו "ספיד רייסר", יכול לעמוד בהרבה אתגרים. במקרה הזה, הליהוק של גודמן מושלם. הוא נע בין טיפוס אבהי דואג, לבין פקעת אלימה של עצבים. בשום שלב, לא ברור האם כדאי לסמוך עליו או לא, במיוחד מאחר והדמות שלו היא היחידה שיודעת פחות או יותר מה קרה. לג'ון גודמן יש ברזומה שלושה עשורים של תפקידים שנעים על הסקלה הזו והוא רק הולך ומשתבח עם השנים. הליהוק שלו כל כך מוצלח, שאני לא מסוגל לדמיין מישהו אחר בתפקיד הזה.

השילוב של שני הגורמים מביא לכך שגם כשמגלים פרטים על הנעשה בחוץ, נותרים סימני שאלה כלפי הנעשה בפנים. על מי אפשר לסמוך והאם יש בכלל ברירה. האפשרות שמישהו שתלויים בו לשם השרדות, הוא הסכנה האמיתית, או לפחות סכנה לא פחות גדולה ממה שמוזהירים מפניו, מנוצלת כאן היטב ומייצרת אווירת מתח שאינה פוסקת לרגע. אפילו בשיחות ארוכות ורגועות, אין שום רמז לכך שלא יקרה פתאום משהו שישנה לחלוטין את האופן בו אנחנו רואים את המתרחש.

יש לסרט חסרון אחד ולצערי, הוא מאוד משמעותי. כמו "נעורים", הנמצא כרגע בקולנוע, דרך קלוברפילד 10 מגיע לרגע סיום מושלם, אבל ממשיך את העלילה גם לאחר מכן. ישנה תמונה אחת שבעיני, הייתה סוגרת את הסיפור ברגע הנכון, אבל טרכטנברג ותסריטאיו (בהם דמיאן צ'ייזל, יוצר "ויפלאש") לא עמדו בפיתוי והמשיכו עוד קצת, מה שהרס את המינימליזם הכה מוצלח ששלט בהפקה עד לאותו רגע. על סמך סצנה אחת באמצע הסרט, אני מנחש שהם בנו על כך שצד אחר בעלילה יהיה המוקד לפחד של הדמויות. הבעיה היא שעשו כל כך טוב פן אחר של היחסים ביניהן, שהסיום לא משתלב עם מה שנבנה עד לאותו רגע.

למרות זאת, דרך קלוברפילד 10 הוא ברובו סרט אימה נהדר שמזכיר שבכדי ליצור מתח, לא צריכים לעבוד שעות נוספות על סכנות אפשריות שיכולות לאיים על הדמויות, או לגרום להן לעשות בחירות מטומטמות רק כדי להובילן לרגע המפחיד הבא. כל מה שצריך זה ליצור סיטואציה שאף אדם שפוי לא היה רוצה להיקלע אליה ולאפשר לפרנויה לבעבע מתחת לפני השטח. עם מספר נמוך של דמויות ולוקיישנים, המצב מספיק קשה בפני עצמו, בלי תוספות מיותרות. הסיום מקהה את האזמל בעזרתו הבמאי חותך בשיטתיות את גידי התקוה של הדמויות ושל הצופים כאחד, אבל אפילו איתו, מדובר בסרט עוכר שלוה במידה הרצויה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.