ביקורת: יחי הקיסר!

hailcaesarposter_resize.jpg

 

הייתי לא מזמן אצל ההורים שלי, כשבטלוויזיה שודר הסרט "מלחמה ושלום" בבימוי קינג וידור. הסרט מ-1956, היה אמור להיות קלאסיקה מיידית שתזכר לנצח כפלא קולנועי וכעיבוד נאמן יחסית לאחד הרומנים המורכבים בהיסטוריה. במציאות, הסרט אמנם היה מועמד לשלושה אוסקרים, כולל לבמאי, אבל נכשל בקופות ודי נשכח לאורך השנים. הוא גם לא סייע לאף כוכב צעיר לפרוץ ולהפוך לדבר הגדול הבא. סרט שעלה הרבה כסף ולא החזיר את ההשקעה.

הבחנתי שהמשחק בסרט היה מוגזם באופן נלעג ושאלתי את ההורים שלי למה צורת המשחק הזו הייתה נפוצה באפוסים מאותה תקופה (דן הרמון תאר יפה את "עשרת הדברות" בתור מפגש של גדולי השחקנים המוגזמים). לא הייתה להם תשובה, אבל הם אמרו שלא באמת הבחינו בכך בזמן אמת, כי היו עסוקים בכוכבים הגדולים מהחיים ובהשקעה בעיצוב ובריבוי הניצבים בסצנות המפתח. במילים אחרות, מרוב אבק כוכבים, לא רואים שצריך לנקות את המדף.

"יחי הקיסר!" מתרחש בתקופה בה ככה בדיוק הוליווד התנהלה. אדי מניקס הוא פיקסר באולפני קפיטול. תפקידו לגשר בין רצון בעלי החברה לבין התנהגות השחקנים ולדאוג שיתרחקו מצרות, יראו בציבור רק עם מי שהאולפן רוצה, יסתירו פרטים מביכים ויבינו בדיוק למה הם צריכים לעבוד על סרט כזה או אחר, גם אם זה לא הסגנון שהתרגלו אליו. היה ושחקנים בכל זאת מתנהגים לא יפה, אדי אחראי גם לדאוג שהדבר לא מגיע לתקשורת ולהאכיל את תאומות הרכילות תורה ותסאלי תאקר, בידיעות שהאולפן כן מעוניין שיגיעו לידיעת הציבור.

אדי נתקל באתגר מסוג חדש בזמן צילומי הסרט "יחי הקיסר!", אפוס היסטורי על עליית הנצרות מנקודת מבטו של סנטוריון רומי. כוכב הסרט, ברייד ויטלוק, נחטף בידי קבוצה של תסריטאים קומוניסטים שדורשים עבורו כופר מהאולפן. בינתיים, כוכבת סרטי שחיה צורנית נכנסת להריון מחוץ לנישואין וקאובוי מזמר שמפורסם יותר בפעלולים מאשר בכשרון דרמתי, מלוהק לדרמה תקופתית של במאי בעל חזון שאינו כולל כוכבי מערבונים חסרי יכולת משחק. בכל הדברים האלה, אדי צריך לטפל לפני שהדבר יגיע לאוזני אחת או יותר מהתאקריות. נראה שבחר זמן גרוע לנסות להפסיק לעשן.

כמצופה מסרט של האחים כהן, יחי הקיסר אינו בנוי סביב שלד עלילתי יחיד. יש בו הרבה עלילות משנה ואדי הוא אנטי-גיבור מובהק שבוחר להיות קשוח עם השחקנים ואז מתוודה על כך בכנסיה. הוא צריך להיות הפה של ראשי האולפן כשצריך לעשות את העבודה השחורה וגם השליח כשצריך להחזיר הביתה כוכבנית שיכורה. החטיפה של ויטלוק היא כאב ראש, אבל אפילו לא בטוח שזה כאב הראש הכי גדול שאדי נתקל בו. כל כך הרבה קורה מסביב, עד שקשה להגדיר מה פה הסיפור העיקרי.

נראה שיש ביחי הקיסר שני מוטיבים עיקריים. האישי יותר הוא העבודה של אדי מניקס, טיפוס מחוספס שמנסה להיות מוסרי, אבל צריך לעקם לא מעט כללים במסגרת התפקיד. הוא ממלא כל משימה שמוטלת עליו ומשאיר את הלבטים אל מחוץ לשעות העבודה. המוטיב הרחב יותר הוא הזיוף של הוליווד והצורה הכמעט אוטומטית בה האולפנים מנסים לשלוט בכל הבט בחיי הכוכבים שלהם, כדי שיוכלו לשווק אותם בדיוק כפי שירצו. כמו שההורים שלי אמרו, מרוב זוהר, לא שמים לב לפגמים. כל משימה שאדי מקבל, מטרתה לשמר תדמית. הוא לא רק השסתום ששומר על הרפש מפני טורי הרכילות, אלא גם המלווה האישי של כל שחקן או שחקנית שחרגו מהתכנית הגדולה. הוא טיפוס כל כך נטול זוהר, שהאולפנים סומכים עליו שלא יסתנוור מהמוניטין של עצמו.

למרות שמדובר ברעיון ממש טוב לסרט, משהו ביחי הקיסר מתפספס. יש הרבה סצנות טובות ומשחק מעולה, אבל אפילו בסטנדרטים של האחים כהן, הסרט הזה קשה למעקב. הוא זורק לעבר המסך כל מיני פרטים שלא מתחברים זה לזה בצורה חלקה ורק אחרי שנפתר קו עלילה אחד, אפשר לשים לב שהוא לא באמת היה קשור לאחר. הייתי צריך לקחת יום לחשוב על מה שראיתי כדי להבין שהסרט לא מנסה לספר סיפור, אלא מציג שיטה מעוותת ומטופשת, שהוליווד האמינה במשך שנים ארוכות שהיא הכרחית על מנת למשוך יותר קהל. חוזים דרקוניים, איסור על חיים אישיים ללא רשות מלמעלה, יחס תת-אנושי, ליהוקים בניגוד לדעת הבמאים, אלה האמצעים בהם אולפני קפיטול בוחרים על מנת לדאוג שיש להם את המוצר שיפנה לכמות הגדולה ביותר של רוכשי כרטיסים.

פה מסתתר רובד נוסף שלא קלטתי בזמן הצפיה. החוטפים של ברייד ויטלוק הם קומוניסטים והם מאמינים שהיחס של הוליווד כלפיהם אינו הוגן. חרף רצונם להחדיר את תורת מרקס ולנין לאמריקה, החוטפים אינם מוצגים כדמויות רעות, אלא כאידאליסטים שרוצים להפוך את העולם למקום טוב יותר עבור האדם העובד. הם אולי תמימים ואף צבועים בהתחשב בכופר אותו הם דורשים, אבל הם לא אנשים רעים. בינתיים, אדי מניקס עובד עבור מנהלי אולפן בלתי נראים שהופכים בני אדם למותגים ומעבירים את המוקד של תעשיית הקולנוע ממדיום אמנותי, לפס יצור של מוצרי יוקרה. במאי אירופי מתקשה לעבוד עם קאובוי מזמר שלא מתאים לחזון שלו? אין מה לעשות, כוכב המערבונים נכפה עליו בידי האנשים שמשלמים לשניהם את המשכורת.

קשה להיכנס לראש של האחים כהן. יש רק דלת אחת ולה שני מפתחות שחייבים לסובב במקביל על מנת לפתחה. אני לא חושב שהם רצו ליצור סרט אנטי-קפיטליטסי. זה כמו לומר ש"יהודי טוב" הוא סרט שמעודד חזרה בתשובה. זה שהרעיון קיים, לא אומר שהם עומדים מאחוריו. לפעמים ג'ואל ואיתן סתם רוצים לספר סיפור על אדי מניקס (אדם אמיתי, בניגוד לשאר הדמויות ביחי הקיסר) ואז מרגישים שבתקופה ובמקום בהם פעל, יתאים להפוך את הסיפור לביקורת על הקפיטליזם. או במקרה הזה, קפיטוליזם. זה לא שהם מציגים את הקומוניזם כתשובה לכל חולי המערב, אבל הם בהחלט מראים את השיטה של האולפנים כסימפטום למשהו רע, אפילו לא אנושי. בין אם הם עומדים מאחורי עמדה זו או לא, הם ילכו עם מה שנראה להם מתאים לסיפור.

הסרט נפתח בצילום פסל מדמם של ישו הצלוב ובווידוי בכנסיה. האינסטינקט שלי הוא להניח שזו הטעיה. האחים כהן אוהבים לשתול בסרטים שלהם סמלים חשובים כביכול שאינם מייצגים באמת את הרעיון מאחורי הדמות. אני עדיין לא יודע למה "ביג לבובסקי" מתרחש בזמן מלחמת המפרץ, או למה הציגו את "פארגו" כאילו הוא מבוסס על סיפור אמיתי. לפעמים, האחים כהן פשוט עושים דברים. במקרה של יחי הקיסר, יש סיכוי שהסמל הכל כך קלישאתי של ישו, הוא לא רק התיחסות לסרט בתוך הסרט, אלא לזיוף של הוליווד כולה ולאופן בו היא מקריבה את השחקנים שלה על מנת לשמר את כוחה של האימפריה. סרט שבאמת היה מופק בשנות החמישים, היה הרבה פחות מרומז לגבי דברים כאלה, אבל האחים כהן מסוגלים להכניס את הדמות התאולוגית המזוהה ביותר בעולם ועדיין לגרום לאנשים לגרד את הראש האם זה חלק מהמסר, או הערה סרקסטית על האגו של בעלי האולפנים, או סתם קריצה לסצנה מאוחרת יותר.

מכל המסרים האולי ואולי לא קיימים, דרך קווי עלילה אולי ואולי לא ראשיים, יחי הקיסר הוא סרט מבדר שקצת מתפזר כשמנסים לחבר הכל ליצירה אחת. יש רעיונות טובים, חלקם היו יכולים להחזיק סרט בפני עצמם, אבל בהעדר פוקוס ברור, נורא קשה להכיל את כל הפרטים בצפיה אחת. יתכן ובצפיה חוזרת, אהנה יותר, או לפחות אצליח להפריד בצורה טובה יותר בין עיקר לטפל. יחי הקיסר השאיר אותי עם הרבה מחשבות, אבל מעטות מהן עוסקות בעלילה עצמה. הרוב הן נסיונות לנחש מה האחים כהן באמת רצו לומר והאם תחושת הפספוס שמלווה את הסרט, תעלם לאחר שאצפה בו פעם נוספת.

אודות טקס האוסקר ה-88

טקס

זה לא היה מהטקסים היותר מוצלחים שראיתי. למרות שאני די מרוצה מרשימת הזוכים, כל מה שביניהם היה מאוד לא אחיד. בעצם, זה היה אחיד מדי. אני לא מוריד מחשיבות המחאה על העדר שחקנים לא לבנים בסרטי אוסקר, אבל זה לא אומר שכל משפט שני צריך לעסוק בזה. האקדמיה כל כך התאמצה לצאת בסדר אחרי סקנדל רשימת המועמדים החדגונית, שהיא גרמה למטרה להיראות חסרת פרופורציה. אין ספק שתעשיית הקולנוע מגלה העדפה לא הוגנת לטובת גברים ממוצא אירופי, אבל באוסקר של השנה, התייחסו לנושא כאילו קיומו של הטקס תלוי בכך שיוכיחו שפועלים לתקן את המצב.

לגבי במקרה, כריס רוק נבחר להנחות את הארוע, הרבה לפני שכל עניין הגזענות של האקדמיה עלה. היה ברור שהוא יפנה לכיוונים פוליטיים והשערוריה הנלווית לרשימת המועמדים, התאימה בדיוק לסגנון שלו. לצערי, הפורמט של הטקס פחות התאים לו. כריס רוק הוא סטנדאפיסט מעולה בעיני, אבל כמנחה אוסקר, לא היה לו זמן לנהל מונולוגים כמו שהוא אוהב והרבה מהבדיחות נראו מזורזות וחסרות הכנה. 11 שנה לאחר שהנחה את הטקס בפעם הקודמת, ההומור שלו נראה מיושן ואובססיבי לנושא אחד. לפעמים, אפילו קצת גזעני בעצמו, לפחות כלפי מזרח אסיאתים. רוק צחק שאם היו מצביעים למנחה, הוא אפילו לא היה מועמד. אני עדיין מרגיש שאלן דג'נרס היא המנחה הטובה ביותר של האוסקר במאה הנוכחית, אבל אם האקדמיה באמת מחפשת פנים חדשות, לואי סי קיי כבש את הקהל בדקה בה הציג את פרס הסרט התעודי הקצר הטוב ביותר.

אפרופו אלן דג'נרס, רק אני הרגשתי שהקטע בו הנוכחים בקהל התבקשו לקנות עוגיות של הצופות, היה העתקה של הפיצות שאלן הזמינה לאולם לפני שנתיים?

צריך לציין גם שעם כל המחאה על מיעוט מועמדים אפרו-אמריקאים, היו בטקס זוכים ממקומות כמו פקיסטן, צ'ילה, מקסיקו, איטליה, הונגריה, אירלנד, שבדיה ואוסטרליה ומועמדים ממקומות כמו יפן, ירדן, אוקראינה, ברזיל ואיסלנד. אפילו שמענו קצת עברית מצד צ'רלס רנדולף, שאמר לאשתו מילי אביטל שהוא אוהב אותה. זה היה טקס מאוד בינלאומי. במשך שעה וחצי רצופה, לא עלה לבמה אף זוכה יליד ארצות הברית. למרות זאת, שלושת הסרטים החזקים במרוץ, מתרחשים כולם באמריקה.

עוד דבר אחד. רעיון רשימת התודות שרצה בתחתית המסך, בזמן שיש לזוכים זמן מוגבל מהרגיל לנאום, נכשל כשלון חרוץ. לא רק שאי אפשר גם לקרוא את הרשימה וגם להתרכז בדברי הזוכים הנרגשים, הם עדיין מודים לכל מי שאי פעם פגשו. אין לי בעיה עם זה, אבל בעוד מארגני הטקס קיצצו בזמן הנאום ובהופעות חיות, היו כמה קטעי מעבר קומיים מיותרים שלא הובנו בידי הקהל ולא עזרו לשמור על לוח זמנים.

 

סרט

האם הזכיה של ספוטלייט באוסקר לסרט הטוב ביותר הייתה הפתעה? כן ולא. אם עקבתם אחר מהלך הטקס, נדמה היה שהאיש שנולד מחדש ומקס הזועם הם שני המתחרים הרציניים היחידים על הפרס היוקרתי. אחרי הזכיה של איניאריטו בפרס הבימוי, גם אני כבר האמנתי שהאיש שנולד מחדש בדרך לסיים את הערב כמנצח.

מצד שני, ספוטלייט סומן כפייבוריט לאוסקר עוד באוקטובר, אחרי סיבוב פסטיבלים מוצלח. לאחר ההכרזה על המועמדים, נדמה היה שהתחרות פתוחה והעדר קונצנזוס בפרסי הגילדות, רק חזק את התחושה שספוטלייט, האיש שנולד מחדש ומכונת הכסף נמצאים שלושתם בעמדה טובה לקראת האוסקר. ספוטלייט הוא החביב עלי מבין השלושה, אם כי אני מסכים שהאיש שנולד מחדש מרשים יותר מבחינה טכנית. זה פשוט שהוא גם יותר משעמם בעיני. האקדמיה הצביעה בסופו של דבר לסרט שעוסק בנושא חברתי חשוב, שקל לגבש עמדה בעניינו ומתבסס על צוות שחקנים רחב וסיפור נוח למעקב. זה מה שקורה בדרך כלל, אז זכיה של ספוטלייט הייתה בעצם די צפויה, גם אם צנועה מהרגיל. הפעם האחרונה בה זוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר זכה רק בקטגוריה אחת נוספת, הייתה לפני 63 שנים, כשההצגה הגדולה בתבל הסתפק בשני פרסים בלבד. ספוטלייט הרבה יותר מוערך ביקורתית ממנו, אבל ראיתי לא מעט אנשים שכעסו על הבחירה.

 

שחקנים

אני שמח שלאונרדו דיקפריו זכה באוסקר. לא שאני חושב שהוא שחקן טוב במיוחד, אבל באמת שנמאס לי לשמוע את הבדיחות על זה שהוא אף פעם לא זוכה. הנה, יש לו אוסקר. אפשר בבקשה להמשיך?

מארק ריילנס נתן את אולי ההופעה הטובה ביותר של השנה בעיני, אז שמחתי שזכה על תפקידו בגשר המרגלים. כמה שהיה יכול להיות מרגש לראות את סילבסטר סטאלון עולה לקבל את הפרס אחרי עשורים של יחס מזלזל מצד מבקרים, אני בהחלט חושב שריילנס היה ראוי יותר לזכיה.

הזכיה של ברי לרסון הייתה צפויה ומוצדקת, במסגרת התחרות. אם אתם חושבים שקשה למצוא שחקן שחור בתפקיד ראשי שנועד להילקח ברצינות, גם לנשים לא קל בכלל. לרסון זכתה בשנה דלה בתפקידים נשיים בולטים. אחד התפקידים היותר טובים, שלא היה מועמד, הוא של אליסיה ויקאנדר באקס מאכינה. במקום, ויקאנדר זכתה כשחקנית משנה על הנערה הדנית, בתחרותית מבין קטגוריות המשחק. תגידו מה שתרצו על איכויותיו כבמאי, טום הופר ביים שלוש הופעות זוכות אוסקר בתוך שש שנים. זה יותר ממה שספילברג ביים בכל הקריירה שלו.

 

אחרים

ציינו בפני שלהבדיל מעולם המשחק, טקס האוסקר ה-88 הצביע על נוכחות נשית יפה מאחורי הקלעים. ארבעה מששת הפרסים שמקס הזועם: כביש הזעם זכה בהם, הוענקו לנשים. חבל רק ששרליז ת'רון לא הייתה מועמדת כשחקנית ראשית. לא הייתי מתנגד לראות שהסרט זוכה לכבוד גם בקטגוריות יותר יוקרתיות.

אני שמח שמקס הזועם סחף את הקטגוריות הטכניות. אני עוד יותר שמח שהוא לא זכה בשני הפרסים שהגיעו בעיני לאחרים. עמנואל לובצקי, הפיקסאר של הצלמים, זכה זו השנה השלישית ברצף באוסקר, על עבודתו בהאיש שנולד מחדש. צוות האפקטים המיוחדים של אקס מאכינה זכה במה שהיא אולי ההפתעה הגדולה ביותר של הערב. היה כיף לראות סרט צנוע יחסית זוכה בפרס ולפחות לדעתי, לגמרי בצדק.

אחרי עבודת הכנה לזכיה של ליידי גאגא בפרס השיר המקורי, כולל הצגה בידי סגן נשיא ארצות הברית והעלאת קרבנות תקיפה מינית על הבמה, קטף את הפרס סם סמית' על שיר הנושא של ספקטר. גם אני חושב שהשיר של סמית' מוצלח יותר, אבל נראה שלא היה באולם אדם אחד שלא חשב שליידי גאגא תקבל את הפרס. אפילו סם סמית' נראה מופתע ולפחות הקדיש את הפרס לקהילת הלהט"ב העולמית, כך שעדיין יצא נאום עם מסר חברתי.

אניו מוריקונה זכה כצפוי על הפסקול שחבר לשמונת השנואים. אפילו שיש לו אוסקר על מפעל חיים, הייתה תחושה של צדק היסטורי כשמוריקונה קבל פרס תחרותי על מוזיקה שכתב למערבון. אחרי זמן מה שקטעים שכתב מוריקונה לאחרים, שמשו את קוונטין טרנטינו בסרטיו, השניים סוף סוף שתפו פעולה והתוצאה בהחלט הייתה הראויה ביותר לזכיה מבין המועמדים.

 

מה למדנו?

לאור העניין התקשורתי, סביר להניח שחברי האקדמיה יהיו מודעים יותר בשנה הבאה לרצון לראות יצוג גדול יותר של שחקנים בני מיעוטים. זה לא אומר ש"הולדתה של אומה" (של נייט פרקר, לא הסרט מ-1915) יהיה הזוכה הגדול בעוד שנה, אבל אני מקווה בשביל האקדמיה שלא תתעלם מקיומו. כבר עכשיו נעשה מאמץ להצעיר את רשימת המצביעים, מתוך הבנה שלא טוב להיתפס כתקועים בעבר.

בינתיים, רשימת הזוכים של השנים האחרונות דווקא מעידה על התקדמות מצד האקדמיה. אם לפני עשרים שנה, היה בדרך כלל סרט אחד שסוחף את רוב הקטגוריות וזוכה בלי תחרות, ארבעת הזוכים האחרונים בפרס הסרט, אספו ביחד רק אוסקר אחד יותר מטיטאניק. התחרות הולכת ונעשית פתוחה. ראינו זאת כאשר הגילדות לא הצליחו לייצר השנה קונצנזוס ולמעשה היה מתח סביב האוסקר לסרט הטוב ביותר.

שלושה מארבעת הזוכים על משחק, היו מועמדים השנה בפעם הראשונה. ארבעה מחמשת המועמדים על בימוי, היו מועמדים השנה לראשונה בקטגוריה זו, למרות שאיניאריטו (לו אוסקר משנה שעברה) הוא זה שזכה. הטקס הכיל שילוב של פרצופים חדשים וישנים, אבל בגדול, נראה שהוא פונה לקהל צעיר יותר מאשר לפני שנה. הבמאי החדש שהובא לנהל את הטקס, עשה עבודה לא מרשימה, עם קאטים מוזרים לכסאות ריקים, תזמון גרוע של קטעים קומיים וחוסר יכולת לשמור את הטקס מתחת לשלוש שעות. לא בטוח שהוא יחזור לתפקיד בשנה הבאה.

בשלוש השנים האחרונות, מקסיקו שולטת בקטגוריית הבימוי, אם כי נראה שתנאי הכרחי לזכיה בפרס זה, היא עבודה עם הצלם עמנואל לובצקי. לידיעת המהמרים, הסרט הבא שלובצקי מעורב בו, הוא Weightless של טרנס מאליק, אז ברכות למאליק? בשלוש מארבע השנים האחרונות, הבמאי הטוב ביותר זכה על סרט שהפסיד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, מה שמצביע על תהליך מחשבתי שחברי האקדמיה עוברים. במאי נחשב כיום לאמן שעומד בפני עצמו ולא כחלק מצוות הפקה שלם. ההצבעה לפרס הסרט נעשית יותר מתוך נסיון לפרק את היצירה לגורמים הרלוונטים ופחות מתוך הצבעה עיוורת לכל מי שהיה מעורב. זה הופך את הטקס ליותר מותח ואני מקווה שכך ישאר המצב גם בעתיד.

הזכיה של ספוטלייט מצביעה על כך שהאקדמיה עדיין נמשכת לסרטי אנסמבל קרובים למציאות, שקל יחסית להבין בעד מי להיות בהם. אולי זה מפתיע שאנשים העוסקים בקולנוע, כל כך מתקשים להתחבר ליצירות עתירות דמיון, אבל זה היה המצב מאז ומתמיד. השינוי הגדול שהדור הנוכחי של מצביעים מציע, הוא יותר פתיחות לסרטים שמופקים מחוץ להוליווד, גם כאשר הם עוסקים בה. אפוסים טובים לקטגוריות הטכניות, אבל הסרט הטוב ביותר עדיין צריך לגעת כמה שיותר קרוב, לפחות על פי הזוכים מהשנים האחרונות.