ביקורת: קונג פו פנדה 3

Kung-Fu-Panda-3-Second-Teaser-Poster_resize.jpg

 

יש לאולפני דרימוורקס היסטוריה מוזרה עם פרקים מספר שלוש של סרטי האנימציה שלהם. גם במקרה של שרק וגם במקרה של מדגסקר, הסרט השלישי לא הותיר חותם של ממש על הצופים דרך ציטוטים מוכרים, או אפילו דמויות חדשות שמישהו זוכר כחלק אינטגרלי מהסדרה. מצד שני, הסרטים האלה היו שוברי קופות שרכבו על ההצלחה הפיננסית של קודמיהם והיו בין עשרת הסרטים המצליחים של השנה. זאת למרות שקצת קשה לזכור באיזה מהם הייתה דמות שדובבה בידי ג'סטין טימרלייק ומהי הייתה בדיוק.

נראה שלפחות מבחינה כלכלית, "קונג פו פנדה 3" עומד בציפיות. הפנדה מגיע לישראל כשהוא הסרט השלישי הכי מצליח של השנה הצעירה. הוא אמנם לא מגיע למספרים של הפרקים המקבילים של שרק ומדגסקר, אבל בהחלט מושך כמות קהל מספקת בכדי שישקלו ברצינות להפיק סרט רביעי. עד שיכריזו על סרט כזה, אם בכלל, לא ברור איזה חותם קונג פו פנדה 3 משאיר בזכרון של הצופים. יש כמה רעיונות שמרחיבים את חוקי העולם שנקבעו בשני החלקים הקודמים, אבל קשה לומר שהם מספיקים בכדי להצדיק את המשך הסיפור.

פו הפנדה ממשיך להתאמן עם חבריו תחת הדרכתו של מאסטר שיפו בארמון הירקן. אף על פי שהוא מגושם ומשקיע את מרב מרצו באכילות כופתאות, פו הוא עדיין לוחם הדרקון שנועד להגן על העמק מפני פלישות אקראיות של לוחמים מרושעים בעלי טינה אישית כלפי מאסטר אוגוויי, מייסד ארמון הירקן. אני חייב לציין שבתור ישות רגועה שמסוגלת לשבת במערה שלושים שנה רק כדי להרהר על הקיום, מאסטר אוגוויי הצליח לצבור די הרבה אויבים.

אחד מאותם אויבים הוא קאי, יאק (רואים מה עשו פה?) שנראה כמו שילוב בין מינוטאור לריק ג'יימס. השניים נפגשים במישור הרוחני וקאי מצליח ללכוד את הצ'י של אוגוויי ולרתום את כוחו על מנת לשוב לעולם החומר. בלי להיכנס להסברים מיותרים, קאי עושה את דרכו לעבר העמק במטרה לגבור על לוחם הדרקון וכל מאסטר אחר שיעמוד בדרכו, בכדי ללכוד את הצ'י שלהם ולהפוך לישות החזקה ביותר ביקום. זאת בזמן שאביו הביולוגי של פו מופיע כעבור עשרים שנה ומשכנע את בנו להצטרף אליו למסע אל הכפר הסודי של הפנדות, שם ילמד על עברו ועל כוחות הצ'י של הפנדות.

ברוב הסרטים, יש לעלילה חשיבות כלשהי להתפתחות הדמויות והכרת עולמן. במקרה של קונג פו פנדה 3, העלילה היא בעיקר תרוץ להוציא עוד סרט ולמכור כרטיסים. הסיפור חוזר על אותה נוסחה משני הסרטים הקודמים, הבדיחות הן אותן בדיחות ולמרות ריבוי דמויות חדשות, אף אחת מהן לא באמת מוסיפה לסיפור מימד כלשהו שלא היה ידוע עד כה. קאי הוא נבל כל כך גנרי, שהתסריט לא מספק שום מניע למעשיו, פרט לכך שהוא רוצה כח. לא ברור מה הוא מתכוון לעשות עם כל הכח, או מה התניע את התאווה הזו, כי הוא רק ממלא מקום עד שיגיע הנבל הבא בסרט מספר ארבע. החידוש היחיד הוא שהפעם הוא שחור ולא לבן.

גם הדמויות הטובות חוזרות על שטיקים מוכרים, עם הקצנה קלה. חבריו של פו מוצגים בצורה יותר קומית ויומיומית מאשר בסרט הראשון, בו היו לוחמים רציניים בלי זמן לשטויות, פרט לטיגריס, שרק נעשתה עוד יותר דרמתית מבעבר. לא שזה איום ונורא, אבל אם זו הגרסה של הסדרה לפיתוח דמויות, עדיף לראות "מיקי בספארי". לפחות שם הקונפליקטים למעשה קשורים לזן של החיה המדוברת ולא נשמעים כאילו שניים מהתסריטאים מנטפקים את התסריט של עצמם על חשבון זמן מסך.

הגרוע מכולם הוא פו, גיבור שבשלב הזה, מעורר בעיקר אנטגוניזם. הבדיחות על כך שהוא שמן ועצלן עבדו בתחילת הדרך, אבל אחרי שני סרטים בהם הוכח לנו שהוא הלוחם הטוב ביותר ביקום הנראה, הגיע הזמן לרענן את הטקסטים ולהמשיך הלאה. כשהוא מלין על כך שקשה לו לעלות במדרגות, או על כך שאין לו את הכישורים הנדרשים ללמד אחרים כיצד ללחום, הוא נראה בשלב הזה כמו בכיין שעושה את עצמו בכדי לזכות בתשומת לב. הוא גבר על יריבים מספיק חזקים בכדי להפסיק להתנהג כאילו קפיצה מגג לגג היא השג בלתי אפשרי. אנחנו מקבלים שידור חוזר, לא רק של בדיחות מהסרטים הקודמים, אלא גם מהסרט הנוכחי. אותם הגאגים מופיעים לכל אורכו, עד שרובם שחוקים לחלוטין. יש אפילו בדיחה אחת שנאמרת חמש דקות אחרי שמישהו כבר הסביר אותה.

החלק היותר טוב של הסרט הוא בסצנות המערבות את מר פינג, אביו המאמץ של פו. מה שהתחיל כאחד הרגעים המשעשעים בסרט הראשון, מורחב כעת לדרמה משפחתית של ממש כאשר האב האמיתי שב לחייו של הגיבור. ג'יימס הונג מספק את קולו של פינג בצורה שלמעשה הופכת אותו לדמות החביבה עלי בסדרה. התגובה להופעתו של הזר שרוצה לקחת ממנו את מי שהחשיב במשך שנים לבנו, עומדת בסתירה להתנהלות הבנלית של כל השאר. הוא מעלה נקודות חשובות שדמויות אחרות מתעלמות מהן בלי שום הסבר הגיוני. מר פינג הוא כמו יצוג של הצופה המבולבל שמנסה לעקוב אחר החורים הרבים בעלילה ורק יוצא מתוסכל מהעדר תשובות מתקבלות על הדעת.

כעת, הרשו לי לעשות פניה חדה ולהתיחס לזהות אותו צופה. ככותב הביקורת, חשוב לציין שאני לא מייצג את קהל היעד של קונג פו פנדה 3. הסרט הראשון בסדרה, היה מיועד לכל המשפחה, עם הרבה בדיחות שצופים צעירים לא בהכרח יבינו. הסרט השני היה פחות מוצלח בעיני, אבל לפחות נסה להיות אפל ברגעים הנכונים. הסרט השלישי קיים רק בשביל למכור עוד כרטיסים. אין פה שום התחברות לסיפור מסגרת כולל, או חזרה של צוות שפשוט נהנה לעבוד ביחד ועושה זאת בשביל הכיף. מה שיש כאן, זו התמסחרות מוחלטת של מותג שמלכתחילה, היה אמור לעזור למכור צעצועים ותחפושות להאלווין.

קונג פו פנדה 3 מיועד לילדים הרבה יותר משני הפרקים הקודמים בסדרה. יש בדיוק בדיחה אחת שעשויה לעבור לדרדקים מעל הראש וכל השאר לא רק קלות להבנה, אלא גם צפויות לחלוטין עבור מי שראה קומדיה או שתיים בחייו. הרעיון של רגע דרמתי שנהרס בגלל משהו לא מתאים, קורה כל כך הרבה בסרט הזה, שרק מי שמזהה הומור עם רפיטטיביות, יהנה ממנו. אני לא חושב שראוי לזלזל בילדים, אבל המפיקים לקחו בברור את מה שעבד ושכפלו אותו, רק עם דמויות נוספות ובלי לגעת בכלל בתסבוכות הפסיכולוגיות שהדמויות אמורות להיקלע לתוכן. זה מוצר למי שרוצים לקבל בדיוק את מה שכבר ראו בעבר וישמחו לצפות בסרט עוד כמה עשרות פעמים.

מנקודת המבט הזו, קונג פו פנדה 3 אמנם נוצר בחטא, אבל זה חטא מקובל בחברה. אנשים שמודעים לשיקולים הכספיים מאחורי ההפקה, לא מעניינים את האולפן. יותר חשוב שהצופים הצעירים יצאו מסופקים. לא אכפת למי שאשר את ההפקה מחורים בעלילה, בדיחות צפויות, דמויות לא עקביות, או גיבור שמתעלם לחלוטין מכל מה שלמד בסרטים הקודמים. אכפת להם שהסרט יגיע לקהל הנכון ועל פי נתוני הקופות, הוא אכן מגיע. בדומה לשרק ומדגסקר, בשלב הזה קונג פו פנדה כבר לא מנסה לחדש או להפתיע, רק להישאר בתודעה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.