ביקורת: נעורים

17313323431_69d34a4f25_o_resize.jpg

 

לתקופה קצרה, אחת הסדרות החביבות עלי הייתה הקומדיה הבריטית "בערוב ימי היין". היה משהו מאוד מושך באסקפיזם בו הדמויות חיות. כולם אנשים מבוגרים למדי, רובם גמלאים, או סתם בטלנים, שמעבירים את זמנם בשיחות על דא ועל הא ובתעלולים שאינם מזיקים לאף אחד. חרף גילם המתקדם, גיבורי הסדרה דברו על בנות, תהו על הפרטים הקטנים של דברים לא חשובים במיוחד ושחקו ברובין הוד כאילו היו ילדים קטנים. אהבתי את הניגוד בין נסיון החיים העשיר לבין התמימות בה הכל התנהל, כאשר השחיקה הביולוגית אלצה את הדמויות להאט את הקצב ולחשוב לפני מעשה. לפחות את חלקן.

"נעורים" מציג סיטואציה דומה, אבל הוא בהחלט אינו מציע אסקפיזם. הסרט מכיר בצרות הנלוות לחיים ארוכים, בין אם בריאותיות, או רגשיות. הוא מודע לכך שיש חלומות שלעולם לא יתגשמו ושיצרים מסוימים לעולם לא ירגעו. בשילוב בין קלילות ומרירות, הוא בעצם מזכיר שלכל דבר טוב יש סוף, אבל הסוף אף פעם לא מגיע בזמן.

במלון מבודד בשוויץ, שוהים מספר נופשים שרצו להתנתק משאר העולם. פרד בלינג'ר הוא מנצח ומלחין שפרש לפני עשרים שנה ומחוזר בידי שליח המלכה לבוא ללונדון על מנת לנצח עוד פעם אחת על ביצוע של היצירה שפרסמה אותו, "שירים פשוטים". חברו הטוב ביותר, אליו הוא קשור גם בקשרי משפחה, הוא במאי ותיק בשם מיק בויל. בעוד פרד הגיע למלון בכדי לנוח, מיק לא מפסיק לעבוד ויחד עם צוות תסריטאים צעירים, עובד על הסרט שאמור להיות המורשת הגדולה שלו לדורות הבאים.

נוסף אליהם, נמצאים גם ג'ימי טרי, שחקן שהגיע על מנת לערוך תחקיר לסרטו הבא ושונא את זה שכולם זוכרים לו סרט רובוטים שעשה לפני שנים, ולנה, בתו של פרד וכלתו של מיק. לנה מתכוננת לחופשה עם בעלה, אולם שינוי של הרגע האחרון גורם לה להישאר במלון ולתהות איפה טעתה בחייה. ארבע הדמויות האלה חולקות שיחות, הערות והארות על החיים ומנסות לא לצאת מפרופורציות בעוד הן בוערות מבפנים וצוות המלון משתדל להרגיע אותן בטיפולים יומיומיים.

כמתבקש מסרט של פאולו סורנטינו, נעורים נע בתנועות חדות בין אבסורד חולמני לריאליזם כואב. חלק מהזמן הוא מאוד מתפלסף ומדבר על החיים ועל מחיר הזקנה, חלק מהזמן הוא מתבדח עם דמויות נלעגות, שנינויות שתופסות את הקהל לא מוכן ושוטים שמדגישים את הביזאריות של מצב מסוים. הסרט גם משחק על טשטוש הקו בין בדיה ומציאות, כאשר רוב הדמויות מומצאות, אבל ישנם מספר מוזיקאים שמופיעים בתפקיד עצמם ודמות שהיא בברור דייגו מרדונה בתקופה הפחות נעימה למראה שלו. הוא אמנם מגולם בידי שחקן, אבל חוץ מלומר את השם המפורש, סורנטינו לא נמנע בשום צורה מלקשר אותו לאגדת הכדורגל האמיתית. הזיהוי הזה גם מוביל לאחת הבדיחות הטובות ביותר בנעורים, אפילו שבשום שלב, לא ברור בשביל מה הדמות נחוצה.

זו תחושה שקיימת לכל אורך הסרט. כל מיני רעיונות, חלקם ממש טובים, מוצגים לפנינו, אבל לא תמיד ברור מה הפואנטה. לא צריך לשבור את הראש בכדי להבין את המסר, כי הדמויות פשוט אומרות אותו אחת לשניה, אבל חלק מהבחירות שהוכנסו לעלילה, לא באמת מסתדרות לתוך משהו חד משמעי. אפשר לנחש ולנסות למצוא קו מחבר, אבל יש סיכוי שפה ושם, סורנטינו סתם חשב שיהיה משעשע להוסיף סצנה בשביל לתת לדמויות משהו להתעניין בו.

הבעיה של נעורים היא בכניעה לפיתוי להמשיך מעבר לנדרש. הוא מסתיים בצורה נפלאה, ואז ממשיך לעוד חצי שעה. יש לו כל כך הרבה סופים-כוזבים, שסטיבן ספילברג היה אומר לסורנטינו "טוב, הגזמת." מתוך השעתיים שנעורים נמשך, חצי השעה האחרונה היא חסרת תועלת לחלוטין. כבר יש לסיפור סגירה יפה ופשוטה, אבל אז הוא מוסיף עוד ועוד נקודות שרק הורסות את הרושם המוצלח שנוצר לפניהן. כמו מיק שכל הזמן מחפש את הסיום המושלם לסרט שלו, גם סורנטינו לא מצליח למצוא את הרגע הנכון לעצור ולעבור לכתוביות הסיום. למעשה, אפילו בכתוביות הסיום יש סוף כוזב. זה יכול להיות מכוון, אבל עם כל הכבוד לפוסטמודרניזם, לא התרשמתי שסורנטינו עושה זאת מתוך מודעות עצמית, כמו שהוא באמת לא ידע מתי להפסיק.

אם נעורים היה מסתיים בתום תשעים דקות, הוא היה סרט נהדר. ההומור והעצב משולבים במינון מושלם, השחקנים עושים עבודה טובה ומעבירים כמו שצריך את הסערות הפנימיות שהדמויות עוברות במה שאמור להיות מקום של רוגע מוחלט. מייקל קיין עצור רגשית כי זה מה שהוא צריך להיות, בעוד רייצ'ל וייס משכנעת בתור בתו האמוציונלית. הארווי קייטל ופול דנו מגשרים יפה בין שני הקצוות, עם תפקידים שלא נראים מאתגרים על הנייר, אבל דורשים המון איפוק בכדי לשמור על מידה של אמינות.

על אף שהוא לא מסתדר עם קונספטים כמו עידון, או ריסון עצמי, פאולו סורנטינו כן מפגין בנעורים חזון ויזואלי מרהיב. בעזרת הצלם לוקה ביגאצי, הופך מלון אפרורי המדיף צחנת מוות קרב, למוזיאון של תמונות מרהיבות, גופים רפויים המגיחים מן הצללים, דמויות צבעוניות המגיעות מבחוץ וכל משחק אפשרי עם שבירת האור במים. בראצי וסורנטינו בהחלט נהנו לעבוד ביחד, לפחות על פי היצירתיות של הצד החזותי בסרט. גם עריכת סאונד ובחירות מוזיקליות מגוונות, עוזרות לעולם לתפקד כקונצרט מלהיב דרך עיניו ואוזניו של פרד בלינג'ר. הוא כבר לא מנצח על תזמורות, אבל טיול בחיק הטבע, הופך במחשבותיו ובאוזנינו, לסימפוניה.

לא חשבתי שאכתוב את זה על סרט של סורנטינו, אבל נעורים הוא חוויה מאוד מהנה. לפחות, שלושה רבעים מתוכו הם ככה. אם סורנטינו היה מיק בויל ואני הייתי אחד החסידים הצעירים שלו, הייתי מצביע על הנקודה המדויקת בה אני חושב שהסרט צריך להסתיים, בתקווה שלא יתעלם מדברי. לא כל סיפור צריך שורת סיכום, לא כל דמות צריכה לעבור שינוי. הם נמצאים במלון בסך הכל כמה שבועות בשנה, אין צורך להתחיל לעסוק במה שמעבר לזה. אם נעורים היה נעצר בזמן, הוא כבר עכשיו היה מועמד רציני לתואר סרט השנה שלי. למרבה הצער, הסרט הקרוב לשלמות הזה, מלווה במערכה אחרונה שלא עוזרת לשום דבר ומורידה אותו לדרגת סרט נחמד ולא יותר. כמעט היה פה משהו מיוחד. כמעט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.