ביקורת: ברוקלין

poster-43c98278-5831-45e4-9eb0-304617abca97_resize.jpg

 

הרבה פעמים, אלא אם מדובר ברשימה טובה במידה יוצאת דופן, תמצאו בין המועמדים לאוסקר סרט אחד שלא כל כך ברור מה הוא עושה שם. הוא סרט חביב, אפילו טוב, אבל לא מאלה שדברו עליהם בתור אחד ההשגים הקולנועיים החשובים של השנה. מצד שני, זה סרט שאם מפרקים את העלילה שלו לפרטים, שמים לב שהוא מכיל הרבה מהדברים שהייתם מצפים למצוא בסרט אוסקר. התקופה בה הוא מתרחש, הקשיים שהדמות הראשית צריכה להתגבר עליהם, סיפור האהבה המתבקש, הדרמה המשפחתית, דמויות המשנה המבדרות. כאילו מישהו נסה להרכיב את סרט האוסקר האולטימטיבי, רק שכח להוסיף משהו מעבר לנוסחה הרגילה.

כזה הוא "ברוקלין", סרט בלתי מזיק שלא הכה גלים כאשר יצא, אבל איכשהו, הופיע בהרבה תחזיות כמועמד אפשרי לאוסקר. המבקרים אוהבים אותו, למרות שרק השחקנית הראשית שלו זוכה בעקביות בפרסים והקהל די מודע לקיומו. 33 מיליון דולר בארצות הברית בלבד זה לא רע, למרות שתתקשו למצוא מישהו שזה הסרט הראשון שימליץ לכם עליו, במיוחד בתקופה העמוסה שלפני האוסקר. אני וחברה שלי היינו כנראה האנשים הצעירים ביותר באולם מלא ברובו ושנינו נולדנו כשמנחם בגין עוד יצא מהבית, כך שאולי זה פשוט עניין של קהל יעד שאנחנו לא חלק ממנו.

באמצע המאה העשרים, מחליטה אייליש לייסי להגר מאירלנד לארצות הברית. כומר שחי באמריקה סדר לה מגורים באכסניה ועבודה בחנות ודאג שהמסמכים הנחוצים יאושרו, כך שרק נותר לעלות על ספינת ולבוא. אייליש משאירה מאחור חברים, זכרונות, עיירה בה כולם מכירים את כולם ואת אמה ואחותה, שיזמה את המעבר. כמה שקשה לעזוב הכל, האישה הצעירה מרגישה שאין לה מה לחפש במולדתה ושמעבר לים, תוכל ללמוד מקצוע אמיתי ולהתפרנס בכבוד.

אייליש מגיעה לברוקלין, שם היא פוגשת חברות חדשות באכסניה והופכת לאיטה מנערה אירית שמרנית ושקטה לאישה אמריקאית שמרנית ושקטה. לא הרבה משתנה, רק דברים קטנים, בגדים חדשים ובחור ממוצא איטלקי שמחזר אחריה. נראה שכולם חוץ ממנה יודעים בדיוק מה צריך לעשות על מנת להשתלב בהווי המקומי, השונה כל כך מהפשטות העממית של הבית ואייליש מוכנה ללמוד, כל עוד זה לא סוטה מהערכים עליהם גדלה.

זה לא שברוקלין הוא סרט גרוע, או משעמם במיוחד. הוא פשוט סתם עוד סרט. אין בו כמעט הפתעות ואלה שכן, לא באמת משפיעות על הדמות הראשית. היא עושה מה שמצפים ממנה לעשות ונכנסת להלם כשנדרשת ממנה חשיבה מחוץ לקופסה. אייליש היא דמות מאוד פרווה, מהסוג שבסוף הסרט, אפילו לא בטוחים איך קוראים לה, כי עסוקים מדי בגירויים אחרים מסביב.

סירשה רונאן שחקנית טובה ועל כן, חבל שהבמאי ג'ון קראולי לא הצליח להוציא ממנה הופעה יותר חיה. אייליש עוברת תהפוכות משמעותיות, אבל רונאן מביעה אותן בסוג של "מה" חסר רגש ועוברת הלאה. לא רואים התפתחות אמיתית לאורך זמן, אף על פי שזה בדיוק מה שהיה עושה את הסרט למרתק. במקום, מקבלים דמות לא מעניינת, ששחקנית מוכשרת לא זוכה לשום הכוונה כיצד להפוך אותה למישהי שיהיה אכפת ממנה.

התחושה שכבר ראיתי את הסרט הזה מלא פעמים, מתחזקת דרך דמויות המשנה. שותפה לתא בספינה שאוהבת לבלות עם החברה הגבוהה ויודעת בדיוק מה צריך לעשות בכל סיטואציה. ילד בן שמונה שאומר את מה שהמבוגרים מנומסים מכדי לומר ולא באמת נענש על כך. בעלת האכסניה המבוגרת שלא מוכנה לשום התנהגות לא מוסרית תחת הגג שלה, אבל נראית חסרת כל יכולת למנוע זאת. הבחור האיטלקי הוא הדמות היחידה שאינה קלישאה, אם מתעלמים לרגע מהמבטא הבלתי נמנע. באופן אירוני, דווקא הוא מתואר כקלישאה של גבר ניו יורקי. אולי הסיבה שהוא מעניין יותר מדמויות אחרות, היא כי במקרה שלו, הסרט מכיר בכך שמדובר בשבלונה ולכן, מנסה לשבור את התבנית על מנת להעניק לו מימדים נוספים. משום מה, הגישה הזו לא מתקיימת אצל אף דמות אחרת וכולן עוסקות בלעמוד בציפיות בחוסר יצירתיות.

התסריט של ניק הורנבי, על פי ספרו של קולם טויבין, מכיל כמה שורות שנונות וכמה סיטואציות מבדרות. מנגד, הרבה מהטקסט לא נשמע כמו משהו שבני אדם אמיתיים היו אומרים, אלא כאילו הדמויות מקריאות בעצמן את הספר ומנסות להבין מה משמעות המילים שהרגע יצאו מפיהן. שוב, הייתה כנראה בעיה עם הדרכת השחקנים, כי במאי מתאים היה יכול להפוך חלק מהסצנות למאוד מהנות, או מרגשות, גם עם הצוות הנוכחי. אף על פי שרוב הדיאלוגים הם מלאכותיים באופן מורגש, הם לא כתובים רע. הם רק לא הועברו בצורה נכונה מול המצלמות.

ברוקלין מנסה להיות הסרט שכולם ידברו עליו. הוא מנסה לקלוע לטעם של קהל רחב ולשחק על הנוסטלגיה של הוותיקים שבו, לצד הסקרנות וההרפתקנות של הצעירים. למרבה הצער, כפי שציינתי קודם, את הקטגוריה השניה של הצופים הוא לא מושך. אולי זה משהו בשיווק, אבל עובדה שראינו את "דדפול" עם אולם מלא בקהל נלהב ולמחרת, צפינו בברוקלין עם ההורים שלהם. על פי סקרים שונים, רוב חברי האקדמיה הם מעל גיל שישים, כמו רוב הקהל באולם בו ברוקלין הוקרן. אם אי פעם היה סרט שהרגשתי שמדבר לדור ותיק יותר של צופי קולנוע, זה זה. אין פה אפילו חיתוך, רצינו לראות אותו רק כי הוא מועמד לאוסקר ולא משום סיבה אחרת. בלי האובססיה שלי לראות את המועמדים לפני הטקס, יש מספיק סרטים שהיינו בוחרים ללכת אליהם לפניו.

לפני שנה, היה "משחק החיקוי". לפני שנתיים, "פילומינה". הסרטים האלה שמועמדים לאוסקר מבלי לעורר הרבה עניין ציבורי, אבל מכילים את כל המרכיבים הנכונים. הם נשכחים במהרה, אבל יש בדיוק את קבוצת הגיל שתראה אותם ותגיב ב"אהה" ו"אווו" ברגעים הנכונים. אם הייתי חבר אקדמיה, ברוקלין לא היה מתקרב אפילו לרשימת הנבחרים שלי, אבל אני לא חבר אקדמיה והדעה שלי לא מונעת מסרט בלתי מזיק, אך חסר כל יחוד, מלהיות אחד משמונה שמועמדים לאוסקר לסרט הטוב ביותר. לא חושב שמגיע לו, אבל מי אני שאתווכח עם דור הג'ינס?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.