פרק 124 – 2015: האופרה

עכשיו שידועים הזוכים בפינגווין הזהב, אתם מוזמנים לשמוע גם את הבחירות של תום לסרטי השנה, את הסרטים שהיו קרובים להיכנס לחמישיות שלנו ואת דרוג הסרטים הגרועים של השנה, בפרק מיוחד של שורה שניה באמצע.

מודעות פרסומת

פינגווין הזהב 2015

זו קלישאה לומר ש-2015 הייתה שנה לא פשוטה, אבל נדמה שהפעם, הקלישאה הזו מבוססת יותר מהרגיל. זה היה הזמן הכי טוב ללכת לקולנוע לשם בריחה קלה מהמציאות, שבעצמה מתנהלת כמו סרט אקשן גרוע, בתקווה לגלות עולמות חדשים ולטפח מודל לחיקוי לעתיד הנראה לעין.

רק שגם השנה, הסרטים היותר מדוברים היו ברובם המשכים לסדרות עתיקות שאף אחד לא צפה שימשכו קהל אחרי כל כך הרבה זמן (טוב, חוץ ממלחמת הכוכבים). האוסקר שייצג את יבול השנה שעברה ושחלק מהמועמדים בו הופצו בארץ רק השנה, התאפיין דווקא בבחירות איכותיות יחסית, של סרטים שלא הייתם מצפים שיאומצו בידי קהל מיינסטרימי. בינתיים, כמה מהיצירות היותר מסקרנות של 2015, לא הופצו בארץ מעבר להקרנות מיוחדות, מה שגרם לאנשים להחמיץ יציאות מוצלחות במיוחד. מסיבה זו, השנה השתדלתי למלא חסרים שנכפו עלי בידי המפיצים הישראלים ולצפות יותר בסרטים שלא זכו להפצה רצינית בארץ, או שהופצו רק בדיבוב לעברית (אהם, פינאטס).

אז הנה מגיע סיכום שנתי שמורכב מסרטים מוכרים, סרטים שבכלל הופקו ב-2014 וסרטים שהגיעה להם הרבה יותר חשיפה.

TuxedoPenguin

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

כמעט. כמעט צלחנו את השנה מבלי שהיה סרט שבאופן כואב, הרגשתי שזוכה ליחס חיובי במידה שאינה תואמת את המוצר הסופי. ל"מזלי", דצמבר הביא איתו את מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר. יש סיכוי שהייתה לי דעה קדומה כלפי הסרט, מאחר ואני לא חובב גדול של הטרילוגיה המקורית, אבל הייתי מקבל בשקט מצב בו לפחות מנסים להרחיב את היקום המוכר של הסדרה ולבנות ממנו משהו חדש. במקום זאת, הכוח מתעורר מבוסס כולו על רעיונות מהטרילוגיה הישנה ורק מחליף את שמות הדמויות. אפילו הטכנולוגיה לא התקדמה בשלושים השנים שחלפו על ציר הזמן. משגע אותי שאנשים מתייחסים לסרט כאל מה שציפו לראות ממלחמת הכוכבים, במקום לחוש שמזלזלים בהם ונותנים להם את אותו הדבר בדיוק, רק בתחפושת של סיפור חדש.

מצד שני, זה גם מה שלא הבנתי בפופולריות של הסרטים הקודמים. גם הם לא בדיוק שיא המקוריות והכוח מתעורר לפחות מכיל שחקנים ראשיים שמצדיקים את הבחירה בהם, למרות שמבזבזים אותם על מנת לתת זמן מסך לדמויות מוכרות. אז הוא חיקוי של עלילה נדושה, איך אנשים כל כך מרוצים ממנו?

העיצוב הטוב ביותר

אם בקטגוריות אחרות עוד היה מקום להתלבטות, הזוכה על העיצוב הטוב ביותר לקח את הפרס בעיניים עצומות. בזמן שהוא מנגן על גיטרה חשמלית. שיורה אש. והוא עומד על ערמה של רמקולים.

אם איכשהו לא זיהיתם, אני מתכוון למקס הזועם: כביש הזעם, סרט יפהפה מבחינה חזותית, אבל גם מגניב בטרוף מבחינה עיצובית. בין נופי המדבר והשקיעות והזריחות, מסתובבים אנשים שכל פרט בחייהם כאילו לקוח מפנטזיה של ילד שגדל בשנות השמונים. הכל כל כך מטאל, או כרום. המיתולוגיה של העולם הפוסט-אפוקליפטי נתפסת דרך מכוניות שהורכבו באופן עצמאי, מנהיג רשע שמערכת ההחייאה שלו גורמת לו להראות כמו יצור מהגהנום, מורדת בעלת צבעי קרב ויד רובוטית, "עורבים" שאפילו לא ברור מה הם, רק שזו אחת התמונות המרשימות בקולנוע השנה. וכמובן, האיש עם הגיטרה. עוד לפני שהסרט יצא, היה ברור שזו דמות שתיחרט בזכרון, אפילו שהוא לא אומר מילה אחת לאורך הסרט ולמעשה, נראה יותר כמו נטל על הרודפים שצריכים לנסוע מהר, אבל פשוט לא יכולים בלי הריפים הקורעים שלו. העובדה שבמאי בן שבעים הצליח להתחבר לילד הפנימי של כל כך הרבה צופים, היא או מדהימה, או מאוד מטרידה. בכל אופן, ברור מהו הסרט המעוצב בצורה הטובה ביותר של השנה.

שאר המועמדים: משחק החיקוי, קינגסמן – השירות החשאי, שנה קשוחה מאוד, האישה בזהב, ילד 44, אקס מאכינה, הקול בראש, קונג פיורי, Straight Outta Compton, להציל את מארק וואטני, חוקי הפשע, אנומליסה, הלובסטר, מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר, אני וארל וזאת שעומדת למות

האפקטים הטוב ביותר

אני מודה שאם כל מה שהייתי מסתכל עליו היה איכות האפקטים החזותיים, היה לי מאוד קשה לבחור מנצח. כל המועמדים, כולל סרטים שלא התלהבתי מהם, הראו מיומנות גבוהה במלאכת השילוב בין מציאות לבין פעלולים מיוחדים. על כן, בבחירת הזוכה, התחשבתי גם באמצעים שעמדו לרשות ההפקה. זה יפה מאוד לברוא דינוזאורים ענקיים, או קרבות חלל כשיש תקציב ענק, אבל מה שנעשה באקס מאכינה עם תקציב צנוע יחסית, ראוי לזכיה.

הטריק הוא לא לפזר אפקטים לכל אורך הסרט, אלא להתמקצע בסוג מסוים, זה שחיוני לעלילה. האופן בו פנים אנושיות מודבקות על גוף רובוטי, בזמן שהסיפור מתנהל על רקע השאלה מתי ניתן להגדיר מכונה כיצור חי, נתנו לאקס מאכינה את הכבוד, על חשבון סרטים שהלכו על כמות במקום איכות. כאמור, כל המועמדים טובים במלאכתם, אבל רק אחד נמנע מעומס והתרכז בליטוש מעט האפקטים שנחוצים לו.

שאר המועמדים: הנוקמים: עידן אולטרון, מקס הזועם: כביש הזעם, בחזרה למחר, עולם היורה, קונג פיורי, אנטמן, להציל את מארק וואטני, מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר

הפסקול הטוב ביותר

אם הפרס היה מוענק רק לחלק מסוים בסרט, הפרק האחרון של "סיפורים פרועים" היה זוכה בו. שילוב מוזר בין שירים שמנבאים את המשך הסיפור, לבין המקום האחרון בו ציפיתי לשמוע את קולה של גלי עטרי.

עם זאת, בסרטים מלאים עסקינן והזוכה הוא Straight Outta Compton. אולי זה טיפה לא חכמה, כי הסרט עוסק באנשים ששינו את עולם המוזיקה, אבל צריך לדעת גם איך לשלב את השירים שלהם בצורה שתועיל לסיפור. הבמאי פ. גארי גריי ומפיקיו הגנגסטאים, נעזרו באוצר השירים של NWA ואגדות היפ הופ נוספות, על מנת לייצר חוויה נוסטלגית שזורקת בלי מאמץ לתקופה בה הסרט מתרחש. בין אם מדובר בשירים שחברי ההרכב שמעו בצעירותם, במה שהתנגן במסיבות מושחתות, או סצנת הקונצרט האפי בדטרויט, המוזיקה בסרט תמיד על הביט ונותנת את הטון הנכון.

שאר המועמדים: בירדמן, הולכת רחוק, סלמה, סיפורים פרועים, אקס מאכינה, הקול בראש, קונג פיורי, הנסיך הקטן, שם קוד מ.ל.א.ך, אני וארל וזאת שעומדת למות, קריד

הקומדיה הטובה ביותר

כש"המוסד הסגור" זכה בפרס (זה היה לפני שהכרתי אישית את היוצרים), הוא הראה שסרט לא צריך להיות ארוך בכדי להיות החוויה הקולנועית המבדרת של השנה. מעבר לכך שככה קל יותר לראות אותו שוב ושוב, כי הוא לא מצריך זמן רב, קצב שמותאם לאורך, מייצר טרוף מהסוג הטוב ביותר.

השנה, הגיעה הוכחה נוספת, לא מבתי הקולנוע, אלא מפרויקט שנתמך במימון המונים. קונג פיורי מכיל ב-31 דקותיו כל כך הרבה בדיחות ומודעות עצמית, שגרסה באורך מלא הייתה כנראה שוברת שיא בכמויות הצחוק פר אולם. היותו של הסרט השבדי זמין לצפיה חופשית ביוטיוב, עזרה לו להגיע לקהל בכל רחבי העולם ואף העניקה לו מעמד קאלט מהיר. אם העיצוב של "מקס הזועם: כביש הזעם" נראה כמו פנטזיה של ילד אייטיז, קונג פיורי נראה כמו התסריט שאותו ילד כתב. מוזיקת סינתיסייזר, האקר שיכול לפרוץ לכל דבר וקלישאות שלקוחות מכל סרט שוטרים מהתקופה, הם רק ההתחלה. כשמתברר במי קונג פיורי (כן, זה שם הדמות) נלחם, מיהם בני בריתו וכמה גרועות שורות המחץ שהוא אומר באופן טבעי, נדמה שהסרט נגמר מהר מדי ועם המון טעם לעוד.

שאר המועמדים: הקול בראש, מתויגת, המיניונים, אני לא מאמין אני רובוט?!, שם קוד מ.ל.א.ך, סנופי וצ'ארלי בראון: פינאטס הסרט

שחקנית המשנה הטובה ביותר

הקטגוריה שהכי מעצבנת אותי. לא בגלל המועמדות, אלא בגלל מספרן. כמעט בכל שנה, אני מתקשה למלא אפילו חמישיה של הופעות משנה ראויות מצד נשים וזה לא כי אין שחקניות מוכשרות בנמצא. הן פשוט לא מקבלות את התפקידים השווים. אם אישה נותנת הופעה זכורה, זה לרוב בתפקיד ראשי, בעוד תפקידי המשנה הם או גבריים, או כל כך זניחים שהם בקושי משפיעים על שאר הדמויות.

אז מתוך שלוש (שלוש!) הופעות שמצאתי ראויות למועמדות השנה, הזוכה היא טטיאנה מסלני על הופעתה בהאישה בזהב. זה לא סרט טוב במיוחד ומסלני היא בהחלט הדבר הכי מוצלח בו. מי שעוקב אחרי "אורפן בלאק", יודע עד כמה השחקנית הזו מוכשרת והיא מביאה מהכשרון הזה גם לתפקיד הגרסה הצעירה של הלן מירן. מסלני כל כך מוצלחת, שגם אחרי שזיהיתי את פניה, תהיתי אם יש סיכוי שהיא ילידת אוסטריה ופספסתי את זה. לאחר בדיקה, נזכרתי שהיא בכלל קנדית (עם שורשים מרחבי אירופה, כולל אוסטריה), מה שרק הופך את ההטמעות בדמות ליותר מרשימה. מסלני שולטת בשפה ובמבטא בצורה כה אמינה, שתהיתי למה הלן מירן לא לקחה ממנה שיעורים על מנת שתישמע יותר כמו אוסטרית אמיתית.

שאר המועמדות: דאנה איבגי – את לי לילה, ז'אנג הויוון – לחזור הביתה

שחקן המשנה הטוב ביותר

יש יתרון מסוים לשחקנים לא מוכרים כשהם מקבלים את התפקיד הקולנועי הבולט הראשון שלהם, כי הם לא נושאים עמם עבר שמעיב על ההווה. בגיל חמישים פלוס, גויס שחקן התאטרון הוותיק מארק ריילנס להופיע בסרטו של סטיבן ספילברג גשר המרגלים. ספילברג ידוע לשמצה בכך שהופעות בבימויו לא זוכות בפרסים (דניאל דיי לואיס ב"לינקולן" היה הראשון שזכה באוסקר על הופעה בסרט של ספילברג), אבל נראה שעם ריילנס, הוא פגע בעורק זהב.

רודולף אייבל, אם זה שמו האמיתי, הוא דמות מסתורית. כלפי חוץ, מהגר מזרח אירופי חלוש ומסכן שרק רוצה לצאת בשקט לצייר בפארק. במציאות, הוא נחשד בריגול לטובת הסובייטים בעיצומה של המלחמה הקרה ומוצג בתקשורת כאויב הציבור מספר אחת. ריילנס מראה ביעילות כיצד העניין לא מפריע לאייבל. הוא, עם הקרחת והכרס והשיניים התותבות, שפותח את הדלת בתחתונים וגופיה, לא מוטרד בכלל מההאשמות כנגדו. שואל שוב ושוב אם זה יעזור שיהיה מודאג, כאילו מדובר בהוראה מלמעלה. ככל הידוע לנו, אייבל היה מרגל רוסי שנולד באנגליה לאב גרמני וחי כאזרח אמריקאי. ריילנס, ככל הידוע לי, הוא שחקן בריטי, שנולד באנגליה, גדל באנגליה והופיע במשך שנים על הבמות באנגליה, לפני שזכה לפרסום בתור המרגל הסובייטי שנראה ומתנהג כמו החבר הפחות חכם בפרלמנט של שישי בצהרים.

שאר המועמדים: זאק גליפיאנאקיס – בירדמן, אדוארד נורטון – בירדמן, ריקרדו דארין – סיפורים פרועים, ג'וש ברולין – סיקאריו, ריצ'רד ג'נקינס – Bone Tomahawk, ג'ף דניאלס – סטיב ג'ובס, אר.ג'יי. סיילר – אני וארל וזאת שעומדת למות

השחקנית הראשית הטובה ביותר

נכון כתבתי שמה שמרשים במיוחד באקס מאכינה זה מה שעשו עם תקציב מוגבל? אז זה נכון גם לגבי הליהוק של אליסיה ויקנדר. מדברים עליה בתור כוכבת העתיד וזה אולי נכון, אבל יוצרי הסרט הצליחו לתפוס אותה כשהיא עוד אלמונית ולא רגילה לעבוד באנגלית ועדיין הוציאו ממנה את אחת ההופעות המרשימות של השנה.

ההשג של ויקנדר נובע מסימן השאלה סביב הדמות שלה. מה מכונה צריכה לעשות על מנת לשכנע מישהו שהיא בת אנוש? ויקנדר משחקת עם המידע הנתון רק לה לכל אורך הסרט. היא פגיעה ואומללה, מוחזקת בניגוד לרצונה, אבל בכלל לא מכירה את העולם שבחוץ. או שאולי היא מחושבת היטב ומשחקת בבני האדם על מנת שיפעלו כרצונה? ויקנדר מוכרת את חוסר הוודאות ומשכנעת, לפחות אותי, שהיא אנושית אפילו בתור רובוט.

שאר המועמדות: שרה סנוק – Predestination, גונג לי – לחזור הביתה, איימי פולר – הקול בראש, מיי ויטמן – מתויגת, קייט וינסלט – סטיב ג'ובס, אוליביה קוק – אני וארל וזאת שעומדת למות

השחקן הראשי הטוב ביותר

"אקס מאכינה" היה ממש קרוב להשיג זכיה שלישית כאן, על ההופעה של אוסקר אייזאק (אחד השחקנים הטובים בעולם מתחת לגיל ארבעים), לולא שחקן אחד, ותיק בהרבה, היה מלמד אותי מחדש עד כמה חזקה האשליה שניתן לצקת לתוך תפקיד, רק בעזרת שפת גוף.

סר איאן מק'קלן הוא לא טירון, עם יותר מחמישה עשורים מול מצלמות, לא מפתיע שהוא יכול לשחק את אותה הדמות בגילאים שונים. הדבר המפתיע הוא שבמר הולמס, מק'קלן מגלם את הבלש המפורסם בעולם בצורה שגרמה לי לשכוח בן כמה השחקן עצמו. אני יודע שהוא מבוגר, אבל לראות אותו הולך בקושי וממלמל בתור שרלוק בן ה-93, גרם לי לתהות האם הכל בסדר אצל מק'קלן. האם אחרי כל ההתקלויות בהוביטים ומוטאנטים, הגיע זמנו לפרוש לכוס תה חמה בדיור מוגן? רגע, עכשיו הוא מגלם את הולמס בן השישים והוא נראה רענן, מהלך זקוף ובמהירות, צמא לידע, בטוח בעצמו וביכולותיו. מי מהם הוא סר אלן האמיתי? ברכותי, הצלחת לגרום לי לשכוח שגילך האמיתי הוא באמצע בין שתי הגרסאות שאתה משחק.

שאר המועמדים: בראדלי קופר – צלף אמריקאי, מייקל קיטון – בירדמן, דיוויד אויילובו – סלמה, אוסקר אייזאק – אקס מאכינה, ג'ייק ג'ילנהול – ללא כפפות, ג'ייסון מיצ'ל Straight Outta Compton, טום הרדי – אגדת האחים קריי, מייקל פסבנדר – סטיב ג'ובס, קולין פארל – הלובסטר, קווין בייקון – Cop Car, תומס מאן – אני וארל וזאת שעומדת למות

התסריט הטוב ביותר

זה דבר אחד לכתוב סיפור קצר מוצלח. זה דבר אחר לכתוב שניים, או שלושה. זה בכלל מרשים כשאתה מצליח לעשות זאת שש פעמים מבלי לחזור על עצמך ומבלי להיעשות צפוי, או לדחוף בכוח את המוטיב המאחד בין כל הסיפורים.

כשדמיאן ציפרון כתב את התסריט לסיפורים פרועים, הוא כנראה החליט מראש לנסות גישה אחרת בכל פעם. עכשיו יש גיבור ברור, עכשיו דמות משמעותית שבכלל לא נראית על המסך, עכשיו כולם חלאות. יש בסרט נקודת מבט צינית על העולם, אולם לצד השוואת המין האנושי לחיות הסוואנה הטורפות אחת את השניה, התסריט מציע גם זוויות ראיה שונות, לא כולן שליליות, אבל אין אחת שלא גורמת לחשוב ולתהות אם אנחנו מכירים אנשים כאלה במציאות. ציפרון לקח דמויות אנושיות והכניס אותן לסיטואציה המחייבת הקצנה. אף אחד מהם לא חשב שככה היום שלו יגמר, אבל כולם שוקעים לתסבוכת בקצב אמין ובצורה שבאמת קשה לדעת איך היינו מגיבים לה במקומם.

שאר המועמדים: בירדמן, סלמה, לחזור הביתה, הקול בראש, קונג פיורי, ילדות פרא, סטיב ג'ובס

הבימוי הטוב ביותר

אני מעריך במאים שמחפשים אתגרים. כמובן, חשוב שהאתגר לא יבוא על חשבון תוכן ואווירה, אבל תמיד יש לי הערכה למי שלפחות מנסה. במקרה של בירדמן של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, הנסיון מוכתר בהצלחה עם מה שהוא אולי גימיק, אבל גימיק שמעט מאוד במאים יכולים לעשות בכזו הצלחה.

העלילה סובבת סביב ריגן תומסון והמצלמה סובבת סביב עולמו. לא הכל אמיתי, חלק חייב להיות בדמיון, אבל טריקים של עריכה ושיתוף פעולה עם אחד הצלמים הטובים בעולם (עמנואל לובצקי), הביאו לכך שהכל מתקיים באותו מישור. כמו הצגה, בה הסטים מוחלפים לעיני הקהל, המצלמה בבירדמן לא נחה ולא מאמינה בקאטים (אם כי, בהחלט יש בסרט עריכה מושקעת). איניאריטו מנצח על מופע של תצוגות משחק מרשימות, צילום שנראה כמו חלום ועריכה כה קפדנית, שהסרט לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריה, כי לא מספיק חברי אקדמיה קלטו שבכלל יש כאן עריכה. איניאריטו קפץ מדרגה בסרט הזה והראה שכשיש לו חזון, הוא מוכן ללכת איתו עד הסוף, מבלי לאבד שביב של מקצוענות.

שאר המועמדים: דמיאן ציפרון – סיפורים פרועים, ג'ורג' מילר – מקס הזועם: כביש הזעם, אלכס גארלנד – אקס מאכינה, פיט דוקטר ורוני דל כרמן – הקול בראש, מארק אוסבורן – הנסיך הקטן, פ. גארי גריי – Straight Outta Compton, ג'ון ואטס – Cop Car, אלפונסו גומז-רחון – אני וארל וזאת שעומדת למות

סרט השנה

קודם כל, המועמדים (עם קישורים לביקורות):

בירדמן

סיפורים פרועים

מקס הזועם: כביש הזעם

הקול בראש

סטיב ג'ובס

והזוכה הוא… סיפורים פרועים. קרוב לשנה שהסרט הזה לא יוצא לי מהראש. הוא לא מרגש כמו מקס הזועם והקול בראש, או בעל מבנה מיוחד כמו בירדמן וסטיב ג'ובס, אבל זה סרט שמבחינתי, אפשר להתחיל לצפות בו מכל נקודה אקראית במהלכו ועדיין להישאב פנימה. הפורמט של סיפורים קצרים הוא לרוב בעייתי, כי גם אם כולם נוצרו בידי אותו אדם, יש לרוב רק אחד או שניים טובים באמת והשאר, לא מגיעים לאותו רף. סיפורים פרועים מצליח, באורח נס כזה או אחר, לשמור על רמה לכל אורכו, מבלי שאף אחד מהחלקים שלו יראה כמו מילוי זמן מיותר, או כאילו היה רעיון טוב, אבל לא ניתן לו מספיק זמן להתפתח.

כל סיפור עשוי בסגנון קצת שונה, בין אם מדובר במותחן היצ'קוקי, טלנובלה, קומדיה שחורה, או מרדף הזוי, זה עובד. דמיאן ציפרון כתב תסריט ואז הלך וביים סרט לפי אותו תסריט והצליח לשמור על חזון מובן ולא נדחף, כאילו הצופה עצמו היה שותף להליך היצירה. אולי פספסתי כל מיני בדיחות והתייחסויות פוליטיות כי אני לא ארגנטינאי, אבל גם מהצד שלי של העולם, נהניתי מכל רגע.

RelatosSalvajes_cartel_jpg_resize