ביקורת: ספוטלייט

2B89064B00000578-0-image-a-25_1440115471750_resize

 

לפני שלושה חודשים, כתבתי בביקורת על "חוקי הפשע" שבוסטון מוצגת בסרטים כמקום מפחיד במיוחד. הגרסה הקולנועית של העיר מלאה בכנופיות הנלחמות זו בזו ובשוטרים מושחתים המגבים את התנהלותן תמורת בצע כסף. התושבים, התמימים לכאורה, יודעים טוב מאוד מי מוציא חוזה על מי, אבל שותקים, כי לא מדברים נגד מישהו מהקהילה.

מתברר שגם במציאות, בוסטון היא לא כזה מקום סימפתי. לפחות על פי "ספוטלייט", שמבוסס על מקרה אמיתי. למרות כל האוניברסיטאות הנחשקות באיזור וקבוצות הספורט המסורתיות והשלכת המפורסמת של ניו אינגלנד, גם בוסטון האמיתית ידעה שערוריות בקנה מידה שלא מצפים למצוא בעיר מערבית מודרנית.

בשנת 2001, עבר עיתון הבוסטון גלוב טלטלה, כאשר לתפקיד העורך הראשי מונה מרטי בארון, יהודי יליד פלורידה שעבד לפני כן בלוס אנג'לס טיימס ובניו יורק טיימס. במילים אחרות, לא בוסטוני. העובדים המקומיים חשדנים לגבי השינויים שיביא העורך הזר, במיוחד כאשר מתחילים להפנים שהעיתונות המודפסת הולכת ומאבדת קוראים ומפרסמים לטובת האינטרנט.

מרטי לא מבזבז זמן ומחליט להחיות סיפור שנקבר לפני שנים במעמקי העיתון. הוא מבקש לפנות לבית המשפט, על מנת שיסיר את החסיון מעל מסמכים מפרשת ניצול מיני של ילדים בידי כומר מקומי. למרות שכולם אומרים שהסיפור נסגר מזמן ושאף אחד בבוסטון לא מספיק טיפש בכדי ללכת נגד הכנסיה הקתולית, מרטי מריח סיפור חשוב שמחכה להיחשף. הוא ממנה לשם כך את צוות ספוטלייט, ארבעה עיתונאים חוקרים שמתמחים בסיפורים מסובכים במיוחד וצברו מוניטין מרשים בזכות עבודתם. ספוטלייט לא רגילים שאומרים להם על מה לכתוב, אבל הם מקבלים את המשימה ומתחילים לחפור בעקבות החשד שהעסק ממש לא מתמצה בתפוח אחד שסרח, אלא כולל מעורבות של בכירים בכנסיה הפועלים להסתיר את המבוכה.

הפרשה בה הסרט עוסק, מפורסמת וזכתה להדים תקשורתיים בכל רחבי העולם. למרות זאת, העלילה מתמקדת בפרטים הקטנים ובתזמון הנכון לפרסם ידיעה שכזו. וולטר "רובי" רובינסון, האחראי על ספוטלייט, לא רוצה שיצאו עם כותרות לפני שבאמת ננעלו על הכיוון הנכון והביאו הוכחות חותכות, בעוד הוא משתדל שלא יגלו לאנשים הלא נכונים, על מנת שהעיתונים המתחרים לא יצאו עם הסיפור לפניהם ויהרסו את המומנטום. מוצגת כאן חשיבה טקטית שנותנת מימד נוסף לאופן בו תחקירים עיתונאיים נתפסים בעיני הקהל. אנחנו רגילים לכותרות מרעישות ודיווחים חצי אפויים שמיועדים קודם כל להקדים את התחרות, אבל ספוטלייט מראה כמה סבלנות דרושה על מנת שהסיפור לא יתמסמס ויציג את מה שבאמת רוצים לומר.

אין פה נבלים חד-מימדיים. כל הדמויות שעשו משהו שלילי, מוצגות גם כמי שפעלו לטובת הזולת ולהוציא את הפרשה הזו, הרקורד שלהן דווקא מרשים. מהסוג שעורכי דין אוהבים להציג כבני טובים. מנגד, העיתונאים החוקרים בהחלט מוצגים כגיבורים עשויים ללא חת. הם אולי לא אנשים מושלמים, אבל מה שמנחה אותם הוא המוסר והחיפוש אחר האמת. הם קבלו משימה ומתכוונים לעמוד בה, גם אם הסיכויים נגדם. גם מרטי בארון מוצג כאדם שהצדק הוא נר לרגליו. הוא אמנם אמור לעזור להשיג קוראים נוספים ומסתובב בארועים של החברה הגבוהה, אבל האיש הישיר ונטול החיוך הזה, מבין מהר מאוד שיש לו בידיים סיפור שראוי להסתכלות נוספת, גם אם כולם מתעקשים שאין בכך טעם. כמו שאומרת אחת הדמויות, דרוש מישהו מבחוץ על מנת לראות שמשהו לא בסדר.

למרות אמירה זו, את ספוטלייט ביים מישהו שמכיר היטב את הרקע ממנו הגיעו רוב הדמויות בסרט. טום מקרתי נולד בניו ג'רזי להורים ממוצא אירי וזכה לחינוך קתולי, כולל לימודים בבוסטון קולג'. הוא חוה מספיק מהכנסיה הקתולית על מנת להיות מאוד ביקורתי כלפי ההתנהלות שלה ושהה מספיק זמן בבוסטון על מנת להבין שזה אולי מטרופולין של 4.5 מיליון תושבים, אבל העיר עצמה מתנהלת כמו עיירה קטנה בתחילת המאה שעברה. סוד שנלחש בצד הדרומי, יגיע לצפון בתוך זמן קצר ומי שגדל לצדך באותה שכונה, חשוב יותר מבן משפחה שחי בעיר אחרת.

הסגנון של מקרתי היה, עד כה, מאוד שונה מזה שמוצג בספוטלייט. סרטיו הקודמים היו איטיים, מהורהרים, פסימיים וממוקדים במספר קטן יחסית של דמויות. ספוטלייט הוא תזזיתי, ערוך בקאטים מהירים וכל מילה שנאמרת עשויה להיות רפרנס למשהו שהוזכר בסצנה מוקדמת יותר. הסיפור לא מסובך, אבל הוא כל הזמן בתנועה. גם אם אין הרבה טוויסטים מסעירים וחלקים גדולים מהסרט הם פשוט איסוף מידע, זה מרתק ומשאיר את הצופה במתח, כי כל פרט עשוי להוות את פריצת הדרך אותה מחפשים. יש פה ושם התייחסויות להתנגשות בין שיקולי עריכה לבין הרצון של העיתונאים לספר לכולם על מה שגילו, בעוד הראיונות ועבודת התחקיר האיטית, למעשה מוצגים עם קצב נוח למעקב. הדיאלוגים שנונים, אבל לא במידה שהופכת את הדמויות ללא אמינות. אלה פשוט אנשים שיודעים מה לספר ומה לא ושומרים על חיוך כשצריך, כדי שירדו להם מהגב.

כראוי לעבודת עיתונאות רצינית, צוות ספוטלייט גם מתייחס בספקנות לחלק מהאנשים שמציעים עזרה. למשל, מומחים לניצול מיני מצד הכנסיה, שלא לגמרי ברור מתי הם מציגים נתונים אמיתיים ומתי מנסים לדחוף אג'נדה לא מבוססת, או לקדם מכירות של ספר. חלק מתפקידם של הכתבים הוא להעריך בעצמם מה רלוונטי לסיפור ומה יוציא אותם פזיזים ויפגע להם באמינות. זה אולי לא נשמע כמו הצורה הכי מרגשת להעביר עלילה, אבל זה עובד. אני אוהב את ההתעקבות על פרטים והמנעות מדרמות כפויות. זה עוזר לי להתעניין בסיפור כי אני לומד ממנו משהו על העולם שבו אני חי ולא חש שמזלזלים באינטליגנציה שלי בעזרת נסיון לסמן באופן מוגזם על מי עלי לסמוך ואת מי לשנוא.

אחת הסיבות שספוטלייט עובד כל כך טוב, היא צוות שחקנים מצוין, במיוחד אלה שבתפקידים המשניים. קרבנות ניצול מיני שחוזרים לטראומות ילדות על מנת להסביר מדוע חשוב להם שהסיפור יחשף, מיוצגים בידי פרצופים לא מאוד מוכרים, אבל מוכשרים במיוחד. ליב שרייבר מוצלח בתפקיד מרטי בארון והופך את העדר המניירות שלו לניחוח של מקצוענות שעוטף את הדמות. סטנלי טוצ'י מגיח מדי פעם כעורך דין כריזמטי המייצג את הקרבנות ובילי קרודאפ כעורך הדין שטפל לפני כמה שנים בתביעה מפורסמת נגד כומר ומאוד נזהר עם המידע אותו הוא מוכן להעביר. שני התפקידים מגולמים בצורה משובחת והניגוד ביניהם עוזר להניע את העלילה, כמו משחק פינג פונג בין אמת להטעיה.

ארבעה שחקנים מגלמים את צוות ספוטלייט: מייקל קיטון, רייצ'ל מקאדמס, מארק ראפלו ובריאן ד'ארסי ג'יימס. ביניהם, ג'יימס מציג את המשחק הטוב ביותר, בתור אדם שממש לא נראה או נשמע כמו עיתונאי נועז, אבל מסור לחשיפת האמת ולהגנה על הקהילה, תוך שהוא נותן לפעמים לרגש להשתלט עליו. מהצד השני של הסקלה, אני באמת לא מבין מה מארק ראפלו מנסה לעשות. הדמות שלו מדברת עם מבטא קצת מוזר, מסתכלת עקום ונטולת גינוני נימוס כלשהם. אולי כך מתנהג גם האדם אותו ראפלו מחקה, אבל השחקן מקצין את הפרטים האלה עד כדי כך, שהוא בולט מדי על רקע השחקנים האחרים, אלה שבניגוד אליו, שמעו על המילה "עידון". אמנם אני בדרך כלל לא משתגע על ראפלו, אבל הוא מצליח להיות, לגמרי בעצמו, הנקודה השלילית היחידה בסרט. לא כל השחקנים פה נותנים את הופעת חייהם, אבל הם לפחות לא נראים כאילו העורך בחר בעקביות את הטייק הכי פחות מוצלח שלהם לתוצר הסופי.

בקיזוז המשחק המוגזם של ראפלו, מדובר בסרט משובח, שעושה כבוד לגיבורים שלו ומראה כמה העבודה שלהם קשה, אך חשובה. התסריט לא מציע קיצורי דרך הכל נעשה בסבלנות ועם זאת, בלי לנוח לרגע. בניגוד לסרטיו הקודמים של מקרתי, ספוטלייט לא רק מנסה לעורר מחשבה, אלא גם באמת מצליח ובסתירה מוחלטת ל"אנשי התחנה" ו"האורח", מדובר בסרט שנע ביעילות בין בידור לבין זעזועים קלים שמרכיבים ביחד סיפור גדול, תוך שהוא שומר על קצביות. הביקורת כלפי התנהלות הכנסיה ופרנסי העיר גלויה, אולם לא נעשית להם דמוניזציה מיותרת. המציאות מספיק קשה גם ככה ומקרתי מבין שאין צורך להקצין אותה על מנת לזכות באהדת הקהל. התוצאה היא סרט חכם ומעניין שגם אם אינו מכיל הפתעות גדולות, עשוי בדיוק מופתי ונצמד עד הסוף לגישה הריאליסטית בה בחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.