ביקורת: שמונת השנואים

Hateful-Eight-poster_resize

 

לפני כשנתיים, העברתי במסגרת פסטיבל אייקון הרצאה על הפער בין האופן בו המערב הפרוע מוצג בתרבות, לבין איך שהיה במציאות. התמקדתי בכמה נקודות שחוזרות שוב ושוב בתאורים שגויים. נתחיל בזה שהוא לא היה כזה פרוע, אלא דווקא די משעמם. מרחבים עצומים עם מעט נקודות ישוב, בהן כמעט כולם קורעים את עצמם בעבודה בכדי להתפרנס. היו גנבי בקר, היו גם שודדי בנק פה ושם, אבל הם היו מאורע נדיר שכמעט ולא הפר את שגרת החיים של תושבי המערב.

המיתוס, במיוחד לגבי קיומם של אקדוחני על שמקיימים דו-קרב בצהרי היום ויכולים לצלוף בעין של לטאה ממרחק מאה מטר, התפתח מחוץ למערב, במופעים נודדים. אנשים מהחוף המזרחי קראו סיפורים על המערב הפרוע והשתכנעו שאנשים כמו אנני אוקלי ובאפלו ביל, מייצגים בצורה כלשהי את חיי הספר. קולנוענים ראו זאת והצטרפו לחגיגה והביאו להתפתחות ז'אנר שלם של סרטים שאינם מבוססים על המציאות, אבל טועים להאמין שכן.

קוונטין טרנטינו ראה לא מעט מהסרטים האלה והחליט שגם הוא רוצה. במיוחד התרשם מיצירותיו של סרג'יו לאונה, שספק אם בכלל בקר באמריקה לפני שהתפרסם כבמאי מערבונים מהפכני. זה לא הפריע לו להיות אחד משלושת הבמאים המזוהים ביותר עם הז'אנר, לצד ג'ון פורד וסם פקינפה. טרנטינו מאוד אוהב את עבודתו של לאונה, מה שהביא לכך ששלושת סרטיו האחרונים, נוצרו כמחוות ישירות לבמאי האיטלקי (ופחות ישירות בסרטים קודמים). "ממזרים חסרי כבוד" הוא כנראה הכי קרוב שמישהו אי פעם הגיע לחיקוי סגנון הבימוי של לאונה ו"ג'אנגו ללא מעצורים" הוא מכתב אהבה לז'אנר. "שמונת השנואים" הוא הרגע בו טרנטינו כבר החליט למקם את עצמו לצד לאונה, פורד ופקינפה, עם כל היומרנות שבדבר.

שני ציידי ראשים נפגשים בוויומינג המושלגת. האחד, חייל משוחרר ממוצע אפריקאי בשם מרקיז וורן, נתקע בלי סוס ועם גופות שברצונו להעביר לעיירה רד רוק. השני, ג'ון "התליין" רות', מעביר בכרכרה את הפושעת המבוקשת דייזי דומרגו, גם כן לרד רוק. סופת שלגים מאלצת את השלושה לנסוע יחדיו ולצרף אליהם את כריס מניקס, בנו של מורד דרומי הטוען כי הוא השריף החדש של רד רוק ועל כן, עליו להגיע לעיירה לפני שמישהו מציידי הראשים יוכל לקבל כסף.

כאשר ברור שאין ברירה אלא למצוא מחסה מהסופה, עוצרת החבורה בפונדק חנות הסדקית של מיני, שם שוהים ארבעה טיפוסים נוספים. גנרל זקן שונא שחורים, קברן אנגלי, בוקר צרוד ומקסיקני בשם בוב, המשגיח על המקום בזמן שמיני לא נמצאת. לכל אחד מהנוכחים יש סיבה להימצאו בחנות הסדקית של מיני והמתחים ביניהם מתגברים בכל פעם שאחד לומד על מכנה משותף עם אחר. מזג האוויר גזר עליהם לשהות כמה לילות תחת אותה קורת גג, אבל זה לא אומר שהם מחבבים זה את זה.

בתור הסרט השלישי בו טרנטינו עושה מחווה גלויה לסרג'יו לאונה, זה הפחות דומה לסגנון הבימוי של האיטלקי. להוציא את סצנת הפתיחה, העריכה מהירה יותר מזו שנהג בשני סרטיו הקודמים, יש פחות צילומים אסטתיים והתחושה כולה היא פחות אפית. הסרט צולם על פילם של 70 מ"מ, המתאים למסכים גדולים במיוחד. עם זאת, רובו מתרחש בחלל מצומצם, עם כמות דמויות שניתן לספור על אצבעות שתי ידיים. זו בחירה משונה מצד טרנטינו לעבור לטכנולוגיה הזו דווקא בסרט הכי קאמרי שיצר מאז "כלבי אשמורת".

בנוסף, שמונת השנואים ממש לא מזכיר את סרג'יו לאונה באופיו. אם כבר, הוא קרוב יותר לסם פקינפה, שלא פחד לעשות את סרטיו אלימים מהמקובל. רוב הזמן, שמונת השנואים הוא מותחן המתבסס על כך שאין בו אפילו דמות אחת שאפשר לסמוך עליה בוודאות. ג'ון רות' מציין סיבות לא לסמוך על כל אחד מהחבורה ולא נראה שמישהו מהם מכחיש את היותו מעורר חשד. האפיות והבניה האיטית של ממזרים וג'אנגו, מפנים פה מקום לטובת הטחת עלבונות, איומים ישירים ודמויות שכל המידע עליהן ניתן בידי אנשים אחרים, ששמעו עליהם סיפורים. הרקע של המערב הישן מאפשר לדמויות לפעול ללא רגשי פוליטיקלי קורקט והדבר מנוצל עד תום.

הבעיה הגדולה של הסרט היא לא במה שאין בו, אלא בדבר האחד שלא היה בסרטים הקודמים של טרנטינו. עד כה, הוא הציג אלימות כדבר רע, שנעשה אמנם בתדירות גבוהה, אבל מתוך צורך לשרוד ולא מתוך הנאה. שמונת השנואים מציג דמויות עם פן סדיסטי שבוחרות לפגוע באחרים ולמעשה נהנות מכך. ג'ון רות' לא מתעקש להביא את דייזי למשפט כשהיא בחיים כי הוא חושב שהרג הוא מוצא אחרון בהחלט. הוא עושה זאת כי הוא רוצה לראות אותה נתלית. מרקיז וורן אמנם מסתובב עם מכתב שקבל מהנשיא לינקולן, אולם לכריס מניקס יש סיבות טובות לפקפק ביושרו של החייל האמיץ. כאשר התליין האנגלי אומר שהוא טוב בעבודתו, זה משום שהוא מאמין שקור הרוח שלו בעת שהוא גורם לאנשים לאבד את נשמתם, הוא היצוג הטהור ביותר של צדק.

הגישה הזו מקשה על הזדהות עם מי מהדמויות ויותר מכך, היא גורמת לעולם בו הן חיות להיראות פחות אמיתי. בהרצאה ההיא שהעברתי, הדגשתי עד כמה מספר האנשים שאקדוחנים מפורסמים הרגו, נופח על מנת לשוות תחושה של אדם אכזר במידה יוצאת דופן. במציאות, הם השתדלו להימנע מהרג, במיוחד של אנשי חוק, גם כדי לא להוסיף לעצמם עוד סעיף אישום, אבל גם כי אפילו לפושע במערב, לרצוח מישהו זה לא עניין של מה בכך. בעולם של שמונת השנואים, רצח הוא חלק מהחיים, בין אם הוא מבוצע בחסות הצבא, או באופן פרטי. העובדה שהדמויות גם מוצאות בו משהו ראוי להתפארות, הורסת את האמינות שלהן.

עם זאת, מי שיכול להתעלם מהעדר האנושיות של הדמויות, ימצא כאן סרט מותח שאוהב להעלות שאלות דחופות ולחכות כמה שאפשר לפני שיענה עליהן. קורט ראסל, סמואל אל. ג'קסון ווולטון גוגינס מוצלחים בתור שלושת הגברים שמייצגים כל אחד גישה אחרת לאלימות. ג'ון רות' חושד בכולם ומאמין שצריך להבהיר מראש שהוא הבוס, על מנת למנוע ממישהו אחר להקדים אותו. מרקיז וורן מאמין בהגיון ופועל מתוך רגש. הוא אלים גם כשאין צורך, אבל משתדל להיות מודע לכל תרחיש אפשרי בטרם יפעל. כריס מניקס, השריף המיועד לדבריו, הוא נאיבי ומחכה לראות מה אחרים יעשו בטרם יגבש עמדה. שלושת הצדדים האלה יוצרים כימיה מעניינת, במיוחד מול דייזי הפרועה שתעשה הכל על מנת להשתחרר.

בעוד יש לי תחושות מעורבות כלפי הסרט עצמו, הבט אחד שלו עמד יפה מאוד בציפיות. טרנטינו הצליח לגייס את אניו מוריקונה, המלחין המפורסם שעבד על סרטיו של לאונה, על מנת שיכתוב מוזיקה חדשה לשמונת השנואים. אחרי שלאורך יותר מעשור, השתמש טרנטינו בנגינות ישנות של מוריקונה, הגשים חלום שלו ושל רוב העוסקים בקולנוע לדעתי ועבד עם האיש עצמו. התוצאה נפלאה, מנגינה קורעת לב כמו שמוריקונה יודע לעשות, מותאמת לאווירה הקופצנית של סצנות מסוימות ולשקט המתוח של אחרות. במקביל, טרנטינו כמעט ואינו משתמש בשירי פופ לאורך הסרט, כפי שנהג ביצירות קודמות. הוא החליט לפנות למוריקונה את הבמה וקבל את אווירה כמו במערבונים של פעם.

זה לא מהסרטים היותר טובים של טרנטינו. הוא מבדר ומותח לרוב אורכו, אבל נופל מדי פעם לרגעים של אלימות מיותרת, אפילו בסטנדרטים של הבמאי. לא כל הדמויות בנויות מספיק טוב ונדמה שבאמצע העבודה, טרנטינו כבר התחיל לחשוב על מחווה לז'אנרים אחרים. הוא כבר הוכיח יכולת מצוינת לשלב בין חיקוי של גדולי העבר, לבין ראיית העולם המעוותת בכוונה שלו, כך ששמונת השנואים הוא כנראה צעד לא זהיר הצידה בשביל סלול וישר. טרנטינו ממשיך בהתפתחות שלו כבמאי, אבל יותר אהבתי שלבים קודמים בתהליך. אולי מרוב רצון להיות כמו לאונה, הוא שכח לרגע מה עושה אותו עצמו לבמאי גדול כל כך. אני מקווה שיחזור לעצמו בסרט הבא.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s