ביקורת: גשר המרגלים

BOS-1-Sht-v13-sml_resize

 

אני לא זוכר הרבה מהמלחמה הקרה. היא הסתיימה כשהייתי בן שמונה ולמען האמת, השנים האחרונות שלה התאפיינו בעיקר בשקיעת הגוש המזרחי ופתיחתו למערב. יש לי זכרון עמום של נבחרת ברית המועצות משחקת במונדיאל וידיעות על פריצת חומת ברלין, אבל עיקר העניין שלי באותם ימים היה בגבולות החדשים שאצטרך לסמן באטלס והדגלים החדשים שצריך להכיר. היה לי אז קטע עם גאוגרפיה.

זה מדהים עד כמה החלק של המלחמה הקרה שיצא לי לחוות, הוא בלתי מזיק ואף מבדח, ביחס לאופן בו העימות נתפס בעיני הדור הקודם. סרטים, ספרים ומאמרים שונים, מלמדים שבעיצומה, המלחמה כמעט והפכה לחמה, עד כדי כך שאנשים מסויימים זוכים לקרדיט כמי שמנעו ברגע האחרון מלחמה גרעינית כלל עולמית. מיטב הבמאים, מהיצ'קוק לקובריק לקריימר לויילדר, הציגו את התקופה הזו כמאזן אימים בלתי ניתן לפתירה. אם זה לא יגמר בהשמדת המין האנושי, זה לפחות יוביל למעגל אינסופי של ריגול וריגול נגדי וחלוקה של הגלובוס באופן שמזכיר יותר את הספר 1984 מאשר את האטלס הידידותי שלי. באופן אבסורדי, העימות שהאיץ את המרוץ להנחית אדם על הירח, היה קרוב בעיני רבים לסיים את החיים על פני כדור הארץ.

"גשר המרגלים" מתרחש ב-1957, כאשר האמריקאים היו עסוקים בלעשות שרירים ברחבי העולם והסובייטים עבדו על הפתעה שתשוגר לחלל לקראת סוף השנה. מרגל מטעם ברית המועצות, המוכר בשם רודולף אייבל, נתפס בידי ה-FBI ומושם במעצר, כאשר הראיות מצביעות על אשמתו ודעת הקהל רוצה את ראשו של כל מי שמעז להעביר מידע סודי לקומוניסטים. ג'יימס דונובן, עורך דין אמריקאי בעל נסיון בדיני מלחמה, מגויס על מנת שייצג את אייבל בבית המשפט. דונובן לוקח על עצמו את התיק, לא כי הוא מאמין בחפותו של אייבל, או רוצה להעביר מסר פוליטי. כעורך דין ממולח, הוא בכלל לא רוצה לדעת האם הלקוח שלו אשם. הסיבה שהוא מסכים לעבודה, היא האמונה שכל אדם זכאי למשפט הוגן, גם אם הוא מהווה סכנה לדרך החיים האמריקאית.

כשמביטים בו, קשה להאמין שאייבל יכול לסכן מישהו. בניגוד למרגלים קולנועיים למיניהם, לא מדובר בטיפוס כריזמטי וספורטיבי המסתיר מחסן של כלי נשק בבית למקרה שתערך פשיטה. רודולף אייבל הוא מרגל טוב כי הוא משתלב ברקע. הוא אדם בגיל העמידה, לא מרשים מבחינה פיזית, שנוהג לצאת לפארק ולצייר נוף. המבטא המזרח אירופי שלו, מזכיר יותר זקן שמאכיל יונים מאשר את אחד האנשים המבוקשים ביותר באמריקה. למרות זאת, כאשר נודע כי נעצר באשמת ריגול ושג'יימס דונובן מגן עליו מרצונו החופשי, השניים הופכים לדמויות שנואות בכל רחבי המדינה. סמל לבגידה בדרך החיים האמריקאית ולסכנה האדומה האורבת בכל פינה.

הסרט אינו נמנע מביקורת על הצביעות של ארצות הברית. דונובן מגן על אייבל מתוך האידיאל שכל אדם ראוי ליצוג הוגן בפני מערכת המשפט האמריקאית, אולם יותר מפעם אחת מבהירים לו שהמשפט הוכרע בטרם החל. גם עם הסנגוריה הטובה ביותר, אייבל כבר נמצא אשם בעיני הציבור. אפילו השופט אינו מאמין שיש טעם בהגנה, רק לדפוק עם הפטיש ולקבוע תאריך למתן גזר הדין. יותר מכך, הסרט דואג להשוות בין ההתנהלות האמריקאית לזו של הסובייטים, המתגאים גם הם בכוחות המודיעין שלהם ונעזרים בדמויות המרגלים של הצד השני על מנת ליצור רוח של אהבת המולדת והצדקה לכל צעדיהם, מפוקפקים ככל שיהיו. שתי המעצמות לא נלחמות זו בזו ישירות, אבל הן מפזרות קבלני משנה בכל רחבי העולם והזדמנות להשפיל את היריב ולצבור נקודות בעיני העם, היא דבר שלא מוותרים עליו.

מסיבה זו, חבל לי שגשר המרגלים מדלג על מרבית העבודה המשפטית. ג'יימס דונובן אמור להיות עורך דין מבריק שנתקל באתגר הגדול ביותר של חייו, הן כאיש מקצוע והן כאזרח בעל משפחה, אולם הסרט נמנע מלהציג אותו בעבודה. הוא מדבר עם אייבל, מגן על לקוחות בדיונים לא רשמיים ולומד לחשוב על התמונה הגדולה, אולם את הכל הוא עושה מחוץ לתפקיד, כאשר לא מתנהל משפט. היה מרתק אותי לראות כיצד הוא פונה אל חבר המושבעים ובאילו ראיות הוא מנסה לזכות את האדם אותו הוא מייצג, בלי קשר האם הוא מאמין בחפותו, במיוחד כי הדבר היה משמש הכנה טובה להמשך הסרט.

לא אכנס לפרטים, אבל המשפט של אייבל הוא רק ההתחלה. ג'יימס דונובן מוצא את עצמו עם עבודה נוספת, קשה לא פחות, המעניקה לו הזדמנות לשנות את האופן בו הוא נתפס בתקשורת לאחר שהגן על אויב נתעב. הליך הלמידה שלו לא פוסק והסרט אכן מציג אותו כבעל תושיה, אבל כזה שכוחות גדולים ממנו אינם רואים בו יותר מכלי שרת מזדמן.

את התסריט כתב מאט צ'רמן, שהחל להתעניין בדמותו של ג'יימס דונובן בעקבות אזכורו בספר על הנשיא קנדי. סטיבן ספילברג הסכים שמדובר בסיפור מעניין והאחים כהן הובאו על מנת לשייף את התסריט ולהוסיף לו מידה של ציניות ומוזרות שצ'רמן לא הצליח לספק בעצמו. השילוב המוזר הזה בולט לכל אורך הסרט, אשר נע בין שנינות ותחושה של בורג שקולט פתאום שהוא נמצא בתוך מערכת, כנהוג אצל הכהנים, לבין הפומפוזיות והרגשנות שספילברג מעניק לכל סרטיו. לפעמים זה עובד, לפעמים פחות. איני חולק על כך שסטיבן ספילברג הוא רב-אמן בכל הנוגע ליכולות טכניות. הסרט נראה נפלא מבחינה חזותית ויוצר אווירה של פרנויה ומתיחות פוליטית שהדמויות לא יכולות לצאת ממנה. במיוחד ראויה לציון עבודתו של מייקל קאן, העורך הקבוע של ספילברג, שעובר בצורה חלקה ויעילה בין סצנות, על מנת להדגיש את המסר שהבמאי רוצה להעביר.

מצד שני, יעילות טכנית ותחכום מזדמן, אינם מפצים על העדר עידון בשאר הזמן. ספילברג לפעמים סותר את הרגעים החכמים על ידי דחיפת מסר בכח, תוך שימוש ביכולת העריכה הנהדרת של קאן. כששתי דמויות מוצגות בהקבלה מושלמת על המסך, אף על פי שהן בחלקים שונים של העולם, זה עשוי היטב מבחינה טכנית, אבל מזלזל ביכולת של הצופים להבין בעצמם מסר. גם דמותו של אייבל נהרסת במידה מסוימת, כאשר ספילברג מנסה להפוך אותו למשהו שונה ממה שהיה לכל אורך הסרט. אלה הרגעים שמונעים מסרט טוב, להפוך לסרט מצוין.

רוב השחקנים אינם שמות שישר מזכירים תפקידים קודמים וזו בחירה נבונה בעיני. טום הנקס הוא פרצוף שבלתי אפשרי לפספס והליהוק שלו לתפקיד ג'יימס דונובן מדגיש עד כמה רוצים להציג אותו כגיבור שנלחם נגד הסיכויים (דבר המזוהה עם דמויות של הנקס), אבל שאר השחקנים מספיק לא מוכרים בכדי שיהיה ניתן לבלבל אותם עם הדמויות אותם הם מגלמים. אהבתי במיוחד את הופעתו של מארק ריילנס בתפקיד רודולף אייבל. הרבה יותר קל להאמין שהאיש הלחלוטין לא מתבלט ונטול הכריזמה הזה, הוא מרגל, מאשר מישהו שמשאיר אחריו שובל של הרס ויוצא למרדפים בלב ריכוזי אוכלוסיה, תוך שהוא מספר לכולם איך קוראים לו ואת מי הוא מייצג. ריילנס נראה כמו נבך מעורר רחמים וזה בדיוק איך שהסובייטים היו רוצים שהאיש שלהם יראה. כמובן שמעכשיו, לא אוכל לראות אותו בתפקידים אחרים בלי לחשוב על גשר המרגלים, אבל בתור הכרות כמעט ראשונה עם השחקן (מתברר שראיתי אותו גם ב"נערת בולין האחרת"), הוא התמזג בצורה מושלמת לדמותו של אייבל.

בעוד גשר המרגלים הוא סרט טוב שמהווה תזכורת ליכולות הטכניות המרהיבות של ספילברג, הוא גם מכיל כמה פספוסים שבלעדיהם, היה הופך לאחד הטובים של השנה. הוויתור על סצנות המשפט שהיו נותנות יותר רקע על שיטת העבודה של ג'יימס דונובן, לצד תוספות מיותרות ששוברות את הנגיעות המוצלחות של האחים כהן, מונעים מהסרט ללכת עד הסוף עם הרעיונות עליהם נבנה. כן, הוא מבקר את האמריקאים על כך שאינם לוחמי חופש כפי שהיו רוצים להאמין ודמויות המשנה כתובות היטב, תוך הצגה יעילה של המלחמה הקרה כמשהו שנוגע לכולם ולא ניתן לחמוק ממנו בטיעון של נייטרליות. אלא שגשר המרגלים גם דוחף בכח רעיונות שעדיף היה להעביר בצורה מרומזת ומנסה קצת "לתקן" את הרושם הרע על ארצות הברית על ידי יצירת תחושה שהכל נסיבתי. זה מעולה אם המטרה של הסרט הייתה לסנגר על הפרנויה ושנאת הזרים שאפיינו את התקופה, אלא שלא כל כך ברור מה המטרה שלו ועל כן, הוא משאיר טעם קל של החמצה.

סרט טוב בסך הכל, אבל כזה שמרוב מסרים, שוכח מה רצה לומר מלכתחילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.