ביקורת: ספקטר

cn_yqmzweaeexox-jpg-large_resize

כאשר כבו האורות, רגע לפני שהחלה הקרנת "ספקטר", קלטתי פתאום משהו מפתיע. זו הפעם הראשונה שאני רואה סרט ג'יימס בונד בקולנוע. את סוף העידן של רוג'ר מור והעידן הקצר של טימותי דלטון פספסתי, כי הסרטים שיותר עניינו אותי באותה תקופה היו "מותק הילדים התכווצו" ו"המסע לעמק החלומות" (תודה על הטראומה, דון בלות') ועל הסרטים עם פירס ברוסנן דלגתי בביטול כי מי זה בכלל הבונד הזה שאני אומר להתלהב ממנו.

כיום, אני רואה בסרטים משנות השבעים והשמונים יצירות קאמפיות שכיף לצחוק עליהן ולראות כמה נואשים היו היוצרים למצוא רעיונות חדשים לסוכן החשאי המפורסם ביותר בעולם. לעומת זאת, העידן הנוכחי, עם דניאל קרייג בתפקיד הראשי, אמור לתת לדמות רובד מציאותי יותר, עם נבלים יותר מתוחכמים וגיבור שלמעשה מדמם כשיורים בו. הסרטים החדשים אכן הציעו שילוב בין אקשן מלהיב לדמות שיותר קל להזדהות איתה, עד כמה שאפשר להזדהות עם אדם שפרופיל נמוך עבורו אומר ללבוש טוקסידו ולנהוג במכוניות יוקרתיות לכל מקום, תוך שהוא מוסר את שמו לכל מי ששואל ומנצל מצוקה נפשית של נשים סביבו על מנת להכניסן למיטה.

ואז הגיע ספקטר.

הסרט מתחיל כשג'יימס בונד, סוכן 007, מבצע משימת גרילה במקסיקו. הוא ממלא על דעת עצמו בקשה אחרונה לחסל אדם מסוים ולהגיע ללווייתו. הסיבה לכך נחשפת עם הזמן, כשבונד מגלה שלכל הדברים שקרו לו בשלושת הסרטים הקודמים, יש קשר לאיש אחד מסתורי, העומד בראש ארגון רשע מסתורי. זאת אומרת, בהנחה שלא שמתם לב לשם הסרט, לא נתקלתם ברשימת השחקנים ולא ראיתם את הטריילר לפני הצפיה. אחרת, אין פה יותר מדי תעלומה.

בזמן שג'יימס עושה לו בושות, ראש ה-MI6 נלחם לשמור על תכנית ה-00 בחיים, מול פקיד מתחרה שרוצה ליצור רשת מעקב בינלאומית שתהפוך סוכני שטח למיותרים. אף על פי שסצנת הפתיחה ובערך כל דבר שקורה אחריה, מוכיחים שיש דברים בגו, הסרט מצפה שנהיה בעד ג'יימס בונד והמשך העסקתו, במיוחד כשהוא עושה איתן האנט ופועל בניגוד מוחלט להוראות הממונים עליו, כי יש לו תחושה.

הבעיה היא שבניגוד ל"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" שיצא לפני כמה חודשים ונושא לא מעט קווי דמיון עלילתיים, ספקטר לא יודע איזה מין סרט הוא. העלילה מטופשת ולא הגיונית במידה מעליבה, ממש כמו סרטי בונד עם מור ודלטון. למעשה, בדומה לסרטים ההם, אני לא לחלוטין בטוח אם בונד הוא הגיבור או הנבל הראשי בעלילה. הוא עושה דברים מפוקפקים למדי ומפגין קור רוח מפחיד לגביהם. אלא שבעוד הסרטים ההם, כמו משימה בלתי אפשרית החדש, הם קודם כל בידור לא מזיק, ספקטר לוקח את עצמו כל כך ברצינות, שאני תוהה אם לא הביאו את ג'ון לה קארה בתור תסריטאי אורח, שיוודא שהסרט לא מהנה מדי.

בונד עוקב אחרי כל הקלישאות המזוהות עם דמותו. טוקסידו, מרטיני, מכונית ספורט, אקדח, גאדג'ט שמופיע במערכה הראשונה, נשים, מחסל מקצועי עם ציפורניים ממתכת. זה כבר לא הדור החדש, זו מחווה לדור הקאמפ, רק בלי לקרוץ ברגעים המתאימים. הסרט הזה מנסה לתת טוויסט ריאליסטי לרעיונות שהפסיקו להיות אמינים לפני נפילת חומת ברלין. זה לא עובד, אלא רק הופך את הסרט לפחות נעים לצפיה. אם יש רעיון מטופש, אפשר לפחות להציג אותו בצורה מודעת לעצמה, עם דגש על מה שעושה את הרגע למיוחד. ספקטר מציג את הרעיונות האלה בעזרת דיבורים. הרבה מאוד דיבורים. הגיבור לא כריזמטי והנבל לא מפחיד, הם רק חופרים בלי הפסקה.

נראה שבהפקה התייאשו מהרצון להפוך את בונד לדמות רלוונטית. אם עד עכשיו, הדגש היה על ריאליזם ורגש, בספקטר, בונד נוהג כפסיכופת. הוא לא מביע שום רגש, מנצל את האנשים הקרובים אליו לצרכיו האישיים, שוכב עם נשים במצב שביר, יורה באויבים מבלי להניד עפעף ורק כשזה טיפה נוח לסיפור, טורח להראות כאילו אכפת לו ממישהו חוץ מעצמו. דניאל קרייג, שזכה למחמאות על האופן בו נתן לבונד אישיות פחות קלישאתית, הפסיק לשחק. אולי נמאס לו מהדמות, אולי הוא קרא את התסריט והבין עד כמה הוא הולך נגד הכיוון שנבנה בסרטים האחרונים ואולי זו הוראה של הבמאי. מה שלא תהיה הסיבה, קרייג נראה כאילו כל ההכנה שלו לסרט הייתה לשנן שורות ואז אפילו לא לדקלם אותן, כי בדקלום יש מצלול כלשהו. הוא פשוט פולט רצף של מילים שמתחבר למשפט שאולי ואולי לא סותר את כל מה שידוע על העלילה עד כה. הנבל לא יותר טוב, חוץ מזה שמדובר בבזבוז של שחקן חביב עלי במיוחד שמקבל את אחד המניעים היותר עצלים תסריטאית בתולדות המותג.

מישהו במשפחת ברוקולי, שהפיקה את כל סרטי הסדרה, הגיע כנראה למסקנה שבונד אמין מדי. שהקהל לא רוצה גיבור רגיש ופגיע, אלא רובוט שתמיד מוצא פתרון ואפילו לא נשרט כשהוא נמלט מפיצוץ, או מתרסק עם כלי טיס. יש בסרט בדיוק קטע אחד טוב, ממש בתחילתו ומשם, זו נפילה חופשית לתהומות הזלזול באינטליגנציה. אם המטרה בהפקת "קזינו רויאל" לפני תשע שנים הייתה להביא את בונד לקהל חדש ומתוחכם יותר, ספקטר הוא הצעד הגדול לכיוון ההפוך, להנמיך את הקהל ליצירה שאפילו לא מנסה להיות מקורית. קלישאה אחר קלישאה, מבלי לחדש שום דבר ומבלי להפתיע אפילו לרגע.

ספקטר הוא סרט ג'יימס בונד הראשון שאני רואה בקולנוע. אם הוא מסמל את הכיוון אליו המותג ממשיך מכאן, זה גם יהיה האחרון שאטרח לצאת מהבית עבורו. הסדרה הייתה במגמה חיובית, עם כוונה אמיתית לחדש ולהראות שלא נאמרה המילה האחרונה על המרגל הנודע. כעת, נדמה שאין ליוצרים אפילו את מעט ההבנה איך לא להרוס את השורה הטובה ביותר בסרט על ידי הוספת מילה אחת שמוציאה לה את כל העוקץ. זה סרט למבוגרים עם תעוזה של ערוץ ניק ג'וניור. תחליפו את הנבל בחטפני השועל והסיפור יהיה הגיוני באותה מידה. פשוט חבל לראות את המפיקים מרימים ידיים ממה שהיה מסע נחמד לעבר ג'יימס בונד משופר והופך כעת לסרט לעוס ומיותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.