ביקורת: שובר את הכלים

pawnsacrificelarge_resize

נהוג להסתכל על גאונים צעירים כעל אנשים שמועדים לסבל. בין אם מדובר במתמטיקאים פורצי דרך, מתעמלות אולימפיות, או ילדים שהוחתמו בגיל שבע בידי חברת תקליטים, יש לנו מספיק דוגמאות מההיסטוריה איך הצלחה מוקדמת מדי יכולה לדפוק אדם לשארית חייו. רק נסו להיזכר באיזה הקשר שמעתם לאחרונה על מקולי קאלקין, או איך בר משמש נראה היום ותבינו עד כמה זה יכול להרוס את המח ולגרום לאדם בוגר להאמין ש"שנינו זה עידן, הפרי שלנו עוד יניב" זו שורה שצריכה להופיע בשיר שיוצא לרדיו.

בובי פישר הוא לא דוגמה לאחד הגאונים שנשרטו בגלל הצלחה. אם כבר, הוא דוגמה לאדם שההצלחה הסיחה את הדעת באופן זמני מעומק הבעיות איתן נולד. הוא מפורסם בזכות שני דברים: היותו אחד משחקני השחמט הגדולים בכל הזמנים, וכל מיני דברים שמפיקים של סרטים ביוגרפיים מתים להניח את הידיים על הזכויות להציגם על מסך, רצוי בקרבה מספיקה לעונת האוסקרים.

"שובר את הכלים" מציג את בובי פישר בתחילת דרכו. בנה של פעילה קומוניסטית שחיה בניו יורק, המגלה מגיל צעיר כשרון יוצא דופן בשחמט. הוא מסוגל להתמודד מול שחקנים מקצועיים ושואף להתחרות במסגרות בינלאומיות, עד שיהפוך לרב אמן. כאשר המטרה מושגת במחי מונטז', בובי מחליט שהיעד הבא יהיה להתמודד מול גדולי השחמטאים הסובייטים ולנצח אותם. כך גם יראה שהוא רמה מעל מי שנחשבים לשחקנים הטובים בעולם וגם יוכיח שאמריקה היא המקום הטוב ביותר עלי אדמות והקומוניזם לא ראוי לנשק את רגליו של פסל החרות.

במסעו להיות אלוף עולם, מצטרפים לבובי שני מלווים. פול מרשל הוא עורך דין פטריוט וחובב שחמט שמעוניין לייצג את בובי מול פדרציית השחמט הבינלאומי, תוך שהוא אחראי להשיג לעילוי הצעיר את התנאים יוצאי הדופן שהוא דורש. ביל לומברדי הוא שחמטאי שהפך לכומר והאדם שבובי בוחר באופן אישי ללוות אותו כיריב באימונים ואיש סוד.

יש הרבה גישות בהן ניתן לבחור כאשר עוסקים בדמות מורכבת כמו בובי פישר. האם מדגישים את כישורי השחמט המדהימים שלו? אולי מתמקדים במצבו הנפשי, או בהתמודדות מול התהילה? שובר את הכלים מנסה קצת מהכל, בלי שהוא מתחייב לאף כיוון. יש הרבה דיבורים על שחמט, אבל רואים מעט מאוד משחק של ממש. המצב הנפשי של בובי גם הוא משמש נושא לשיחה לסובבים אותו, אבל העלילה רק חוזרת על מנטרות בגנות הרוסים והיהודים, במקום לתת תחושה עד כמה המחלה מגבילה. בכל הנוגע לתהילה, הסרט נוגע בה, אולי בהגזמה ואולי לא. אני חושב שרק מי שחי בארצות הברית באותה תקופה, יכול לומר אם העניין הציבורי בהתקדמותו של פישר, אכן היה במידה המוצגת כאן. בכל מקרה, לא מקבלים הרבה מידע לגבי איך ההצלחה משפיעה על מי שלא מוכן שיהיו צלמים בשדה התעופה, אבל רואה עצמו כלא פחות חשוב מספורטאים כמו מוחמד עלי, או ווילט צ'מברליין.

בלי להיכנס לספוילרים (או לעמוד הויקיפדיה של פישר), הסרט מסתיים באופן בו מתברר שהחלק היותר מעניין בחייו של בובי פישר, מתרחש מחוץ למסך. הבמאי אדוורד זוויק והתסריטאי סטיבן נייט, בחרו משום מה להתמקד במה שקורה מאחורי הקלעים, תוך שנעשות קפיצות זמן על מרבית התחנות החשובות בחייו של פישר. הם הגיעו למסקנה המשונה שפחות חשוב להראות את הטיפוס שלו במעלה הדרוג העולמי, מאשר שיחה על רצונו לאבד את בתוליו, או התמקדות בשנאתו לרוסים. זה כמו שיעשו סרט על דייגו ארמנדו מרדונה ורובו יראה איך הוא צורך סמים ורב עם עיתונאים. זה אמנם חלק מהאישיות שלו שאין להתעלם ממנו, אבל הוא בכל זאת התפרסם בתור אולי הכדורגלן הגדול בכל הזמנים. זה הבט שראוי ליותר דגש ממה שמוענק פה. זוויק ונייט לא החליטו לדלג על רגעים מכריעים בחייו המקצועיים של בובי, כלומר על הדבר שהפך אותו למפורסם ולסיבה שבכלל מישהו ירצה לשמוע את סיפורו.

לסרט יש גם בעיה של התאמה לפעילות בה פישר עוסק. שחמט הוא משחק הדורש ריכוז, תכנון לטווח ארוך והמון פסיכולוגיה. הסרט מציג את המשחק כמשהו שנפתר בתוך שתי דקות, כאשר האתגר היחיד בו הוא רעש רקע שמפריע לשחקנים להתרכז. יש פה יותר התיחסות להפרעות קשב קטנות שהשחקנים משתמשים בהן כתרוץ לא לשחק, מאשר במה שעושה אותם לשחקנים טובים. אני לא יודע לשחק שחמט, אבל כשאני רואה סרט על השחמטאי המפורסם ביותר בהיסטוריה, אני רוצה שלפחות ינסו לערב אותי במה שעובר לו בראש, חוץ מגידופים כלפי הישות הציונית. דרך שימוש בכל טכניקת עריכה המוכרת למדע, זוויק יצר סרט שלא מתעניין במשחק בו הוא עוסק ומחפש להסביר איך מה שבאמת חשוב, זה שמישהו בשורה שבע משתעל.

אם היה ליוצרים יותר חזון, היו יכולים למקם את כל מסגרת הסרט באחד העימותים החשובים של פישר מול יריב רוסי. היה אפשר שכל הסרט ינוע בין העימות ביניהם על לוח המשחק, לבין פלאשבקים לילדותו של המתחרה האמריקאי, המסבירים את הפיכתו לפרסונה המוכרת כעת. שובר את הכלים עושה את זה בצורה חלקית. במקום פלאשבקים בתוך סיפור מסגרת מותח, הוא מציג את חייו של בובי לפי סדר כרונולוגי, מבלי לחשוף מידע שלא מובן כבר מתחילת הסרט. זה בזבוז לא רק של ההזדמנות לתת לסיפור מבנה פחות שבלוני, אלא גם חוסר הבנה כיצד להעביר את הדריכות והניתוק הנדרשים משחמטאים מקצוענים בזמן אמת.

עוד בעיה קשה היא השחקן הראשי. למישהו היה הרעיון המבריק ללהק את טובי מגוואייר לתפקיד בובי פישר. זה לא שמגוואייר לא יכול לגלם תפקידים מסוימים, אבל גאון בעל הפרעות נפשיות שאף אחד לא מסוגל לרסן, זו לא הדמות בשבילו. רוב הזמן, בובי רגוע ושקול, אבל ברגעים בהם מגוואייר נדרש להרים את קולו ולהביע סוג של חוסר יציבות, חשתי מבוכה עבורו. שאר השחקנים עושים עבודה סבירה ובמיוחד, מייקל סטאלברג שמצליח להכניס קצת עניין לדמותו של פול. הוא מביע את הלחץ, הריגוש, התסכול והאשליה של פטריוטיות שכל הסיפור אמור לייצג. חבל רק שלא הצליחו לפרוס את התכונות האלה על פני כלל הדמויות בסרט וצריכים את פול שיכתיב לקהל מה אמורים לחוש.

שובר את הכלים הוא דוגמה קלאסית לסיפורו עם המון פוטנציאל, שנפל לידיים הלא נכונות. הבימוי של זוויק, התסריט של נייט, המשחק של מגוואייר, כולם הורסים כל סיכוי לעשות חסד עם העלילה. בובי פישר היה אדם חולה ובעייתי, אבל גם גאון בתחום שנדרשת איטליגנציה גבוהה בכדי להצטיין בו. בשובר את הכלים, הוא מוצג כטיפוס לא מנומס במקרה הרע, שמנצח משחקים על אוטומט, מבלי שיסבירו לנו מה בכלל עושה אותו לשחמטאי כה מיוחד. אני לא מרגיש שלמדתי פה משהו חדש על מושא הסרט, או דרך להפוך משחק איטי כמו שחמט, לארוע קולנועי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s