ביקורת: להציל את מארק וואטני

martian2015_resize

אם מסתכלים על רשימת הבמאים המבטיחים בהוליווד של לפני שלושים שנה, יהיו שם הרבה אכזבות. בריאן דה פלמה, אוליבר סטון, פול ורהובן, רולנד ג'ופה, וים ונדרס, אמיר קוסטוריצה, לאנשים האלה היו כמה הצלחות, אבל אף אחד מהם לא הצליח ליצור סביבו קונזצנזוס שהחזיק לאורך זמן. כיום, אין ברשימה הזו שם שאנשים, פרט למעריצים שאף אחד לא מבין, יחכו חודשים מראש לסרט הבא שלו. מדי פעם, נתקלים במשהו שעשו בקולנוע לב, או בסינמטק, או באחד מערוצי הסרטים וחושבים "הממ… לא ידעתי שהוא עוד בחיים".

רידלי סקוט שונה מהאנשים האלה, אף על פי שהקריירה שלו התחילה בצורה דומה. הוא פתח עם גיחה לפסטיבל קאן, המשיך בסרטים שהפכו במהרה לקאלט, "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר" ואף היה מועמד לאוסקר על בימוי "תלמה ולואיז", מה שהיה הסרט האחרון שלו למשך כמעט עשור שנחשב למוצלח באמת. בשנת 2000, אחרי שנים של דשדוש, סקוט ביים את "גלדיאטור", שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר והיה מועמד גם על הבימוי, אותו הפסיד ל"טראפיק" של סודרברג. שנה לאחר מכן, עוד מועמדות, הפעם על בימוי "בלאק הוק דאון". נראה שרידלי סקוט עשה את הקאמבק שרבים מבני דורו רק חולמים עליו.

אלא שאז שוב התחילה תקופה רעה. רידלי סקוט לא עשה מאז 2001 סרט שהצליח גם ביקורתית וגם מסחרית. נקודת השפל בעיני רבים הייתה "פרומתאוס", שיש המחשיבים אותו לאחת האכזבות הגדולות של המאה הנוכחית. נראה שהרנסנס הקטן של סקוט נקבר סופית תחת שורה של בחירות גרועות. עד שהגיע "להציל את מארק וואטני".

במהלך משימה לחקר מאדים, נתקל צוות ארס 3 בסופה חזקה מהצפוי. כולם מצליחים לחזור לחללית, פרט למארק וואטני שנותר מאחור ונחשב מת. בעוד חבריו לצוות אבלים על לכתו בטרם עת ונאס"א מודיעה בצער לתקשורת, מארק מתעורר לאחר שנצל באורח נס ומבין שהוא נטוש על כוכב לכת שאינו בנוי לקיום חיים. מה עושה אדם במצב שבו אין לו תקשורת עם אף אחד, כולם בטוחים שהוא מת וכל מה שיש סביבו זה ציוד ומזון שנועדו להספיק לשהיה מוגבלת בלבד? עושה ככל שביכולתו בכדי לשרוד. מארק וואטני לא מתיאש ולא כועס על הצוות שעזב, אלא מנסה להבין כיצד להחזיק עצמו בחיים, לפחות עד שתנחת המשימה הבאה, בעוד כמה שנים.

בניגוד להרבה סרטי מדע בדיוני, להציל את מארק וואטני מנסה להתבסס עד כמה שניתן על הידע שנמצא בידינו כיום. הוא בדיוני בכך שאין לנו כרגע את היכולת לשגר משלחות מאויישות למאדים, אבל מציג את שכננו האדמוני כפי שהוא, בלי להמציא כל מיני מפלצות, תרבויות עתיקות, אסונות טבע, או תצורות נוף שלא ידוע לנו על קיומם נכון לזמן צילום הסרט. בכך, הוא מהווה עבודת תחקיר מרשימה שלא רק שואלת מה יקרה לאדם שננטש על מאדים, אלא גם מציעה תשובות שאולי ואולי לא היו עומדות במבחן המציאות.

חסרונו של הסרט הוא ברגעים בהם העלילה מעמיסה קשיים נוספים, כאלה שאינם תואמים את רמת המקצועיות של הדמויות. מארק מצליח להבין מהר מאוד דברים שלמיטב המוחות בנאס"א יקח חודשים לפענח. הוא בעל תושיה ונחוש לא להרים ידיים בעודו הופך את מאדים לביתו הזמני, בעוד מנהל נאס"א לא טורח אפילו לחפש בתמונות לווין סימנים למקום גופתו של האסטרונאוט האבוד, כדי שלא ישודרו במקרה ברחבי העולם. טוב, למה אפשר לצפות מארגון שמוציא מיליארדי דולרים על הנחתת רכב חלל שלא יכול לעמוד ברוח שבני אדם מסוגלים ללכת בה קדימה, כי אם יזוז בכמה מעלות ימינה, יצא מכלל שימוש?

יש חורים בעלילה. אצל רידלי סקוט, תמיד יהיו חורים וזו אחת הסיבות ש"פרומתאוס" כל כך מעורר סלידה בקרב חובבי קולנוע. מצד שני, רוב להציל את מארק וואטני משתדל להיות מעוגן במציאות ולהבין כיצד ניתן להתמודד עם קשיים שונים, מבלי לעשות קפיצות לוגיות לא הגיוניות, או להפוך את הדמות הראשית לטיפשה לרגע, רק בשביל לעשות לה חיים קשים יותר. כל עוד הסרט מבין שלשרוד על מאדים זו משימה כמעט בלתי אפשרית בפני עצמה, הוא מרתק ומעלה נקודות מעניינות לדיון. ברגע שהתסריטאי דרו גודארד מחליט שצריך לסבך את מארק עוד יותר, הוא פוגע באמינות של הסיפור והופך אותו לחיקוי פחות סביר של "כח משיכה".

זה לא מפתיע שגודארד חש צורך להוסיף אתגרים למצב שגם ככה אף אדם לא היה רוצה להיקלע אליו. שלושת הסרטים הקודמים שכתב הם "קלוברפילד", "בקתת הפחד" ו"מלחמת העולם Z". בעוד שניים מהם סרטים מעולים בעיני, כל השלושה מאופיינים באותה גישה. קשה לך? עוד מעט תראה מה זה קשה באמת. זה מתאים בסרט מפלצות, או בסרט אימה מודע לעצמו, אבל לא כל כך בסיפור שמבוסס במידה רבה על ידע מדעי ואורך רוח.

רידלי סקוט עצמו לא מורגש וזה טוב. סימן ההכר העיקרי שלו בשני העשורים האחרונים הוא שימוש מוגזם בהילוך איטי ואני שמח שלא נעשה שימוש בטכניקה זו בלהציל את מארק וואטני. אין לסקוט סגנון חזותי שקל לזהות, כך שכל עוד התמונה מכילה את מה שצריך לראות והצילום יציב, אני לא מתלונן. יש לדמויות נטיה מוזרה לספק מידע חיוני כחלק משיחות חולין, או להסביר זו לזו דברים שאמורים להיות ידועים להן כחלק מתפקידן. התסריט קצת מזלזל בצופים כאן. יש דרכים להעביר מידע מבלי להפוך מדענים ואסטרונאוטים מנוסים לטירונים שלא יודעים מעבר למה שקראו בחוברת המידע למבקר. דווקא בסצנות בהן רואים מסיבת עיתונאים, לא מנצלים את ההזדמנות בכדי לספק את המידע הבסיסי להדיוטות, אבל שני בכירים בנאס"א יתעכבו באמצע טיפול במשבר בכדי ללמד זה את זה אסטרופיזיקה למתחילים.

בכל הנוגע ליצירת הסביבה הזרה, נעשתה פה עבודה מצוינת. ואדי רם בירדן נבחר כאתר הצילומים לסצנות המתרחשות על מאדים. עבודת אפטר מרשימה הפכה את המדבר הארצי למרחב אינסופי של דיונות והרים חשופים בצבעי אדום וחום. במציאות, אין על מאדים מבנים, או עצמים כלשהם שלא הונחתו מכדור הארץ למטרות מחקר. הסרט מכיר בכך ודואג שכוכב הלכת יראה שומם, בלי להעלות אפילו לרגע את האפשרות שמארק לא לבד. זו הסיבה שהרעיון המרכזי עובר בהצלחה, כי אסור שבשום שלב נרגיש שיש משהו פרט לשממה שלא ניתן לצאת ממנה.

מלבד הבדידות, הסרט נשען על מאט דיימון בתפקיד הראשי, מה שיוצר הקבלה לא מכוונת עם סרט מדע בדיוני אחר מהשנים האחרונות. דיימון מגלם את הדמות הקבועה שלו, כלומר את מאט דיימון. הוא שחקן כריזמטי ומעורר אהדה, אבל מארק וואטני שלו הוא אדם בעל שני מצבים בלבד: דיבור מלא בטחון, או דיבור עם קצת פחות בטחון. בעוד נאס"א מחפשת אסטרונאוטים בעלי אופי כזה, הוא לא מעביר את היאוש שאדם רגיל היה חש במצב חריג כל כך. מבחינת לחץ, מארק מתייחס לכל עניין הנטישה על כוכב לכת זר שלא אמור לקיים חיים, כלא יותר ממטרד קל. אני לא מצפה שיעביר את כל הסרט במלנכוליה, אבל שלפחות יפגין משהו מעבר לחיוך זחוח וירידה על הטעם המוזיקלי של מפקדת המשימה. אתה תקוע על מאדים, לא בתור לשירותים באחוות קולג'.

להציל את מארק וואטני הוא סרט טוב ברובו, שזה משהו שלא חשבתי על סרט של רידלי סקוט כבר 14 שנה. הוא מתעסק רוב הזמן בשאלות רציניות לחלוטין על השרדות מחוץ לכדור הארץ ומשתדל לספק שיקולים אמיתיים שצריכים להילקח בחשבון. יש רגעים בהם התסריט נופל למלכודות קלות מדי ומעמיס קשיים שלא לצורך, אבל הם מעטים ולא משפיעים על העלילה עצמה. גיבור הסרט לא מעורר הזדהות כדמות, אבל אי אפשר שלא להזדהות עם המאבק שלו לשרוד. בכל זאת, מי מאיתנו היה מסוגל לנהוג טוב יותר בסיטואציה כזו, שהיא למעשה התרחיש הגרוע ביותר שמארק היה יכול להעלות על הדעת כשיצא למשימה? זה מסוג הסרטים שלא מנסים רק לבדר, אלא גם ללמד ולקחת את הנושא בו הם מתעסקים ברצינות. אם אי פעם רציתם לראות גרסה אמינה של רובינזון קרוזו מודרני, זו כנראה הדוגמה הטובה ביותר שתוכלו למצוא בעשורים הקרובים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s