ביקורת: Straight Outta Compton

Straight-Outta-Compton-final-poster_resize

כשהייתי בן 10, חבר השמיע לי דיסק היפ הופ חדש. אני לא זוכר מי שר, אבל זה היה שונה מכל ראפ שהזדמן לי לשמוע עד לאותו רגע. המילים זרמו במהירות אדירה, הבסים הרעידו את הקירות, היו כל מיני סימפולים של צלילים שלא שומעים לרוב בשירים שהכרתי, כמו ניידות משטרה, מסוקים ויריות אקדח. לא ממש הבנתי את המילים, אבל קלטתי מספיק בשביל לדעת שזה לא "תנו לבכם ללב"י". זו הייתה ההכרות הראשונה שלי עם גנגסטה ראפ, סגנון ישיר וקשוח שהגיעה לישראל באיחור של חצי עשור. לא כל כך התחברתי אליו באותו רגע, אבל הרגשתי שיש בו משהו מיוחד.

לפני כמה חודשים, ישבתי במזללה, כאשר ברקע התנגן The Chronic, אלבומו פורץ הדרך של ד"ר דרה. האזנתי לשירים היותר ופחות מוכרים, למילים שהיום אין סיכוי שאדם במעמדו של דרה היה מרשה לעצמו לשיר ולשילוב בין סימפולים חריגים וגישה מחוספסת ולא מצונזרת של מישהו שגדל בתנאים קשים ולא שכח מאיפה בא. לא שאני המומחה מספר אחת לתולדות ההיפ הופ, אבל עברה לי בראש המחשבה שכבר לא מפיקים אלבומים כאלה וחבל. בעשרים וקצת השנים שעברו מאז החשיפה הראשונה שלי לגנגסטה ראפ, הוא הפך לנוסטלגיה מוכרת וחמימה.

Staright Outta Compton עוקב אחר הווצרות NWA, הרכב הראפ ששבר הרבה מוסכמות לגבי טעם הקהל ועל מה מותר ואסור לשיר. הסרט מתמקד בשלושה חברים בהרכב, שבתחילת העלילה, עוד לא הקליטו שום דבר. איזי אי הוא סוחר סמים שלא מפחד גם מאנשים גדולים ומפחידים, כי הוא תמיד יודע מה לומר ואיך להיראות קשוח. דוקטור דרה מתקשה לתמוך במשפחתו בעבודתו כתקליטן, אבל מתמיד בנסיון ליצור מוזיקה מקורית משלו. אייס קיוב עוד בתיכון, אבל כותב מילים במיומנות של משורר ותיק ומופיע מול קהל במועדונים.

השלושה מתאחדים, יחד עם עוד כמה שותפים, להרכב NWA ומקימים חברת תקליטים עצמאית מתוך הבנה שאם הם רוצים שישמעו את המוזיקה שלהם, הם אלה שצריכים להביא אותה לאנשים. קומפטון, עיר מגוריהם, נשלטת בידי כנופיות ושוטרים שמרשים לעצמם לנהוג בקשיחות יתרה על מנת להזכיר לכולם מי מחזיק באלה. NWA משלבים בין שירים על אורח החיים הקשה בקומפטון, חלומות להצליח יותר מכל המתחרים ומחאה חריפה על האלימות המשטרתית הגוברת, במיוחד כלפי בני מיעוטים.

SOC הוא סיפור עלייתם בסיסי, אבל מושקע במיוחד. יש תשומת לב אדירה לפרטים הקטנים ולניואנסים, בכדי להדגיש עד כמה כל הבט בחייהם של חברי ההרכב משפיע על יצירתם ועל תדמיתם התקשורתית. חלק משיריהם מהווים השראה, חלק מעוררים פרובוקציות. בדרך כלל, גם וגם. אמרגנים ובעלי חברות תקליטים לבנים מזכירים כי למרבה האירוניה, הדרך היחידה לצאת מהשכונה ולהביא את הגנגסטה ראפ אל רחבי הגלובוס, היא דרך אנשים שלא יכניסו מישהו מקומפטון לאחוזה שלהם, מתוך פחד שישדוד אותם.

הכסף משחק תפקיד וגם המסיבות הפרועות ואמצעי האכיפה הפרטיים שהוא מביא. גנגסטה הוא סגנון חיים שמעיד על עושר, גם אם רק באופן יחסי לסביבה. אתה לא יכול להיות גנגסטה בלי לבזבז הרבה ירוק מסוג אחד ולגלגל הרבה ירוק מסוג אחר. בכל סרט ביוגרפי על מוזיקאים, זה החלק שמתחיל את מפלתם, אבל SOC מתייחס לדברים האלה כחלק מהחלום שגיבוריו רוצים להגשים. הסרט אמביוולנטי לגבי נכונות אורח החיים הזה ומשאיר את השיפוט לידי הקהל. זה לא שהסיפור מעודד הוללות ואלימות, אבל הוא מתקיים בהגיון של קליפ היפ הופ קלאסי: אם יש לך במה להשוויץ, תשוויץ. זה יסוד חיוני בתרבות הראפ.

פ. גארי גריי הוא לא שם גדול במיוחד, אבל הוא הבחירה הטבעית לבימוי הסרט. בארץ, הוא מוכר בעיקר בזכות החידוש ל"הג'וב האיטלקי" ו"אזרח שומר חוק", שני סרטי אקשן מבדרים ולא הגיוניים במיוחד. בארצות הברית, גריי מוכר קודם כל בזכות "יום שישי", סרט קאלט שנכתב בידי אייס קיוב והכיר לעולם את כריס טאקר. בעשרים השנים שעברו מאז, גריי התמקצע והגיע לקומפטון כבמאי ותיק ומנוסה. יש רגעים בהם SOC מזכיר את איך שניסו לשווק היפ הופ בשנות התשעים, עם מסיבות בעלות אחוז מוגזם של נשים יפות בלבוש מינימלי, או רגעים שבהם אנשים שהולכים מכות מקבלים כוחות-על, אבל בסך הכל, הבימוי משתדל להיראות מציאותי ולהציג את הרקע הקשה של הדמויות הראשיות, הקונצרטים מלאי האנרגיות והאלימות שממשיכה ללוות אותם לאורך חייהם, ללא פילטרים מיותרים.

זו התחושה, עד שמסתכלים על הקרדיטים של הסרט. SOC הופק בידי חלק מחברי NWA, מה שאומר שהייתה להם שליטה מוחלטת על מה שיכנס ולא יכנס למוצר הסופי. בעוד הסרט מציג את גיבוריו כאנשים לא פשוטים שמושכים אש בקלות מדהימה, דואגים גם להזכיר כל הזמן כמה הם גאונים מוזיקליים ומהפכנים, כאשר גם ביקורת לגיטימית כלפי התכנים שהם שרים, מוצגת כהטפלות של הממסד שמנסה להשתיק אותם ולא מבין שאנשים אוהבים את המוזיקה שלהם כי היא מייצגת את האמת.

איזי אי, דרה ואייס קיוב מוצגים כאנשים טובים שלא כדאי להרגיז. תדמית הגנגסטה מקבל הצדקה רק כאשר לוחצים אותם לקיר ורוב הזמן, הם בעיקר מנסים להתפרנס ביושר. עכשיו, בטח שלא אצפה מהם להפיק סרט שמציג אותם כאנשים רעים שצריכים לשבת במאסר עולם. זה פשוט שמספיק חיפוש מהיר בגוגל בכדי לגלות שורה של אי-דיוקים שהופכים את הסרט להרבה פחות יצוג של המציאות מכפי שהוא מתיימר להיות.

ראשית, ההצלחה של NWA בהחלט הייתה מרשימה והם עוררו הרבה מחלוקת ציבורית. זה לא אומר שכל שורה שכתבו היא בהכרח נכונה, או שלא הייתה שום ביקורת מקצועית כלפי המוזיקה שלהם. אני נהנה מהשירים והסרט מיועד למי שהסגנון מדבר אליו, אבל מי שמע על ביוגרפיה מוזיקלית שבה אין אף דמות שמייצגת את מי שלא אוהב את השירים מסיבות הגיוניות? שלפחות מישהו יגיד "כן, אבל קשה לי לעקוב כשיש כל הרבה מילים וכל כך מעט פזמון", או "עזבו את המחאה כלפי המשטרה, למה אתם קוראים לנשים ביצ'ז?".

דבר שני שמפריע, זה שהסרט משמש כלי לזכות את חברי ההרכב מהאשמות קשות שהוטחו בהם לאורך השנים. אין כאן שום אזכור לטענות שדרה היה אלים כלפי נשים, לרבות בת זוג שבקושי מוזכרת בסרט. הכרונולוגיה של ארועים אמיתיים שונתה על מנת שהחלטות גדולות שנעשו יקבלו הקשר אמיץ יותר. העבר הפלילי של איזי אי לא חוזר לרדוף אותו ולמעשה, חוץ מסצנה אחת שאין לה שום השלכות עתידיות, רשויות החוק מתערבות רק כדי להפעיל כח מוגזם, או צנזורה לא מוצדקת על NWA. היחסים בין חברי הלהקה לא תמיד תואמים את איך שהיו באותו הזמן וסצנת מפתח אחת, אולי העוצמתית ביותר בסרט, התרחשה לגמרי אחרת במציאות.

מבחינה טכנית, SOC הוא סרט מעולה. הוא מבויים בקפדנות ועריכת הקול הנפלאה יוצרת תמיד את האווירה הנכונה ומזכירה למה מדובר בהרכב ששינה את עולם הראפ. גם השחקנים הראשיים עושים עבודה טובה. ג'ייסון מיצ'ל מרשים בתפקיד איזי אי. כשהוא מאיים לנקום במישהו, נראה שהוא מתכוון לזה במלוא הרצינות ולא כי זה מופיע בתסריט. קורי הוקינס מעורר הזדהות בתור דרה, מה שבכלל לא פשוט בהתחשב בכך שדרה האמיתי מעיד על עצמו שהיה חרא של בן אדם בצעירותו. אושאה ג'קסון ג'וניור רומז לעתיד מבטיח בהופעת הבכורה שלו כאייס קיוב. הוא לא נזקק לעבודת תחקיר מיוחדת על מנת ללמוד את הדמות, מאחר והוא הבן של הראפר המפורסם ונראה בדיוק כמו שאושאה האב נראה בגילו.

שחקני המשנה פחות מוצלחים, אבל ההופעות של הראשיים מפצות על משחק מוגזם, או על דמות שלא כתובה כמו שצריך. פול ג'יאמטי הוא אחד השחקנים האהובים עלי, אבל הוא מאוד מבלבל בתור ג'רי הלר, אמרגן שלוקח את NWA תחת חסותו. הדמות שלו אמורה להיות מורכבת, אבל בשום שלב לא הייתי בטוח אם אני אמור לחבב או לשנוא אותו. הוא לא מאופיין כמו שצריך בידי התסריט והתגובות של הדמויות מסביב הן האינדיקציה היחידה למה שאמורים להבין ממנו באותו רגע.

SOC הוא שילוב מוזר בין דמויות ראשיות עמוקות, משחק טוב, בימוי מוצלח, ריאליזם בוטה ומצד שני, מה שנראה כמו פנטזיה של נער מתבגר שכל הידע שלו על גנגסטה ראפ מגיע מקליפים, בתוספת חנופה עצמית של המפיקים שהקפידו לצאת גיבורים בכל מצב, גם כאלה שבמציאות היו מכתימים את שמם. זה סרט מומלץ לחובבי מוזיקה, במיוחד מי שרוצה ללמוד קצת על השורשים של ההיפ הופ המודרני ולמה כל כך הרבה ראפרים בכל העולם מתלבשים כמו שחקני הוקי שנקראו למגרש באמצע חופשה, שכללה ביקור בחנות המתנות של מוזיאון תכשיטי הכתר. הסרט בעייתי בכל הנוגע ליצוג המציאות והיחס שלו לנשים ולדמויות סמכותיות, אז צריך להתייחס בערבון מוגבל לאלמנטים הביוגרפיים שלו. גם אם רוב הארועים בסרט אכן התרחשו, הם מוצגים מתוך חוסר אובייקטיביות מוחלט, אפילו יותר מביוגרפיות רגילות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.