ביקורת: שם קוד מ.ל.א.ך.

chkgr8auiaae_op_resize

אולי רק נדמה לי, אבל אני מרגיש שיש עניין מחודש בסרטי ריגול בשנה האחרונה. מאז ינואר, פקדו את מסכינו "קינגסמן", "מרגלת" ו"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", כולם עוסקים בארגונים חשאיים שמנסים להציל את העולם בעזרת סוכנים בשטח שהם גם אנשי ביון וגם מחסלים מקצועיים. השילוב הזה בין עבודה סופר סודית ונטיה לפיצוצי ענק ומרדפים מטורפים באיזורים מלאי אזרחים, לא עובד במציאות, אולם בקולנוע, אם זה מספיק מהנה ומסוגנן, אפשר כמעט להאמין שככה מרגלים אמורים להתנהג.

כעת, מצטרף לרשימה "שם קוד מ.ל.א.ך.", עיבוד לסדרת הטלוויזיה משנות השישים שמטרתה הייתה להביא את הפופולריות של ג'יימס בונד למסך הקטן, בלי להשתמש בשמו של הסוכן המפורסם. אותה השרמנטיות, אותה הנחישות, אותה קשיחות, אותה יכולת המצאה, רק בתקציב נמוך יותר.

1963, בעיצומה של המלחמה הקרה, ברלין מחולקת לחלק המערבי שבשליטת ארצות הברית ולחלק המזרחי שבשליטת ברית המועצות. הסוכן נפוליאון סולו חוצה את החומה על מנת להביא לצד המערבי את גבריאלה טלר, מכונאית רכב (שעובדת עם איפור מלא, משום מה) וכפי שמתברר, גם נהגת חילוץ לא רעה בכלל. זה מתברר לאחר שהשניים נרדפים בידי סוכן סובייטי בעל יכולות פיזיות מרשימות שנחוש להשאיר את גבריאלה בצד המקורי של העיר.

רצו הנסיבות ושני הסוכנים, סולו האמריקאי ואיליה קוריאקין הסובייטי, נאלצים לשתף פעולה על מנת להציל את העולם מארגון ניאו-נאצי שמבקש לבנות פצצת אטום. לשם הרכבת הפצצה, מחזיק הארגון באביה של גבריאלה, כאשר דודה הוא אחד מהמקורבים לאנשים עם האצבע על ההדק. לשם כך, נשלחים שני הסוכנים במסווה על מנת לעצור את המזימה, בעזרת גבריאלה המשמשת כיסוי.

כשסדרת הטלוויזיה עליה הסרט מבוסס הופקה, לא חשבו שיהיה צורך בהרבה אקשן על מנת לרגש את הצופים. אלה היו זמנים אחרים והספיקו כמה יריות אקדח, אגרוף מזדמן ונגינת כלי מיתר על מנת להעביר את האינטנסיביות של המשימה. כיום, הסטנדרטים השתנו ובלי מינימום מרדף מכוניות ברחובות שאינם בנויים לתנועה רבה בעשר הדקות הראשונות של הסרט, אין מה לדבר בכלל על אקשן.

הבמאי גאי ריצ'י אוהב את האקשן שלו מסוגנן. הוא אוהב את הדמויות שלו מבדרות והוא אוהב את המוזיקה שלו בצורת אוסף להיטים. כמו עם "שרלוק הולמס", גם כאן ריצ'י סטה באופן בוטה מהסגנון המאפיין את חומר המקור, כדי ליצור משהו שמתאים יותר לכמויות האדרנלין שהוא חושב שצריכות להיות על המסך. בתחילת דרכו, השוו אותו לקוונטין טרנטינו, כי שניהם עשו סרטים על גנגסטרים לובשי חליפות שמנהלים שיחות חולין לצלילי פלייליסט מוזיקלי מגוון. אלא שבעוד טרנטינו הולך ומושך לכיוון סצנות שיחה ארוכות ואיטיות ואקשן מהיר וקצר, גאי ריצ'י אוהב את הכל מהיר. בתחילת הסרט, זה די מעצבן. כתוביות הפתיחה מטיסות את שמות השחקנים על גבי קטעי עיתונים שנותנים רקע היסטורי, מה שמאוד מקשה להתמקד באחד מהם. לאחר מכן, העריכה החופזנית וסצנת המרדף ברחובות עמוסי אפקטים שלא רונדרו כהלכה, יוצרים את הרושם שריצ'י צריך לקחת פסק זמן ולשבת בצד עד שיעבור לו השוגר ראש.

המצב משתפר ככל שהסרט מתקדם. לא יודע אם אני התרגלתי לקצב של הסרט, או שריצ'י באמת התמתן אחרי הפתיחה הלא ממוקדת, אבל ברגע ששני הסוכנים מצוותים יחדיו, הכל נעשה קל יותר למעקב. עדיין יש מוזיקה מגוונת וקאטים מהירים, אבל המעבר לדגש על שיחות בין הדמויות ולא רק נסיונות להוכיח שהן יכולות להיחלץ ממצבים בלתי אפשריים, בהחלט עושה את הכל ליותר מהנה לצפיה.

חלק גדול מההצלחה קשור לניגוד בין שני השחקנים הראשיים. הנרי קאביל מגלם את סולו, בעוד ארמי האמר הוא קוריאקין. בסדרה המקורית, הסוכן הסובייטי הוא יותר הפוגה קומית לעומת האמריקאי ששולט בעניינים, אולם כאן הם שווים זה לזה ברצינות בה התסריט מתייחס לדמויותיהם. זה מביא למצב בו לא ברור מי יציל את המצב ומי יסבך את העניינים, אם כי בהחלט ברור שסולו הוא השקול והרגוע בין השניים, בעוד קוריאקין הוא הרגשן האימפולסיבי.

מעבר להיפוך הסטריאוטיפים, קוריאקין הוא גם דמות הרבה מוצלחת. סולו הוא סוג של פסיכופת שאינו מוטרד מרגשות ויודע איך לדבר ולהקסים את כולם בהתאם לצרכיו. הוא לא פועל מתוך תחושה של שליחות, אלא כי זו הדרך שלו לחמוק ממאסר על פשעים שבצע לפני שגויס. הסוכן הסובייטי, לעומתו, מנהל כל הזמן מאבקים פנימיים בכדי לא לחרוג מדרישות המשימה ולא לחשוף את זהותו בזמן לא טוב, תוך שהוא משרת מתוך רצון למחוק את הכתם שהותיר אביו על המשפחה. ארמי האמר אמנם שחקן פחות טוב מהנרי קאביל, אך הוא הרבה יותר מעורר הזדהות, מה שגורם לקוריאקין להיות הדמות היותר אנושית מבין השניים. מה גם שלפני הסרט, הוקרן טריילר ל"באטמן נגד סופרמן", בו קאביל מגלם את איש הפלדה, כך שהטענות שלו שקוריאקין הוא זה שנראה יותר מדי כמו סוכן מיוחד ולא כאדם מן השורה, נגועות באירוניה לא מכוונת.

למרות התחלה לא נעימה, שם קוד מ.ל.א.ך. הוא סרט אקשן מהנה שהולך ומתבגר ככל שניתן לו זמן. הוא אולי נמשך רבע שעה יותר מדי והנבלים בו לא מקוריים במיוחד, אבל ההומור והסטייל מפצים על כך. סצנה אחת המערבת משאית וסל פיקניק, היא אולי הטובה ביותר בסרט, דווקא כי היא נוגדת את הסחרור הבלתי נשלט איתו הוא מתחיל.

מבין סרטי הריגול – אקשן שראיתי בשנה החולפת, זה הכי קרוב להודות בכך שהגיבורים שלו אינם טובים במיוחד בכל הקטע החשאי ויעילים יותר כבריונים בשטח. לא שהדבר משמש רעיון מרכזי בעלילה, אבל המשימה הייתה עוברת כנראה הרבה יותר חלק עם סוכנים אחרים וללא מאבקי האגו הקטנים בין השניים. כצופה, הרווחתי מזה קומדיה עם סצנות פעולה מוצלחות וסצנות ריגול לא אמינות במיוחד. מוזר, לרוב זה הפוך. שם קוד מ.ל.א.ך. נאמן לסדרה עליה הוא מבוסס באופן שטחי בלבד וטוב שכך, כי הסדרה התיישנה בצורה לא מחמיאה.

אני לא יודע אם הקצב שגאי ריצ'י העדיף עבור הסרט הוא הבחירה הטובה ביותר. נראה לי שהיה מקום להרגיע לעתים יותר קרובות ולא לדחוף בכח שינויים ביחסים בין הדמויות והסחות דעת שהופכות את המשימה לכמעט נשכחת. באמצע הסרט, הייתי למעשה צריך לעשות עם עצמי חושבים בכדי להיזכר מה הם בעצם אמורים לעשות, חוץ מלריב ולהקניט אחד את השני, תוך חיכוכים לא רצויים עם האוכלוסיה המקומית. זה מסוג הסרטים שצריכים כמה סצנות לפני שהם נסגרים על סגנון מתאים והחל מאותו רגע, נעשים הרבה יותר מהנים, גם אם מטופשים ולא הכי ממוקדים בסיפור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.