ביקורת: אני לא מאמין, אני רובוט?!

279642013_poster01.full_resize

אני מניח שהרבה ילדים עוברים את זה. כולם מסביב מתנהגים בצורה מסוימת והילד לא מבין למה. הוא מרגיש כאילו העולם פועל לפי הגיון שונה משלו, אז הוא שואל את השאלה הכי מתבקשת: "אולי אני בכלל רובוט?". עבור ילד מתוסכל חברתית, זו למעשה אפשרות שנשמעת הגיונית. נדמה כאילו משהו בו לא נמצא על אותו גל כמו כל האנשים באיזור, אז הוא מתחיל לדמיין שהסיבה לכך היא שתוכנת במעבדה סודית להרגיש אחרת. אולי זו תקלה מקוללת, אולי רמז לכח-על נסתר. רגע לפני שההגיון מנפץ את הפנטזיה, הילד עוד מספיק לדמיין שיש לו ראיית אינפרה-אדום כמו לטרמינייטור ולעשות קולות מכניים עם הפה בכל פעם שהוא זז.

"אני לא מאמין, אני רובוט?!" הוא מה שקורה כשהתשובה לתהיה הקיומית הנ"ל היא חיובית. דני אמנם כבר לא ילד, אבל הוא נשמה עדינה ורגישה ולא מסוגל לפגוע בזבוב, בעוד העולם קשה ואלים. דני כל כך חביב ומתחשב, שהחברה שלו, נועה, כבר לא יכולה לסבול את זה. היא מבקשת שיקחו זמן בנפרד ויותר דני לא שומע ממנה.

שמונה חודשים לאחר מכן, ברגע של יאוש, מגלה דני את הסוד שהוסתר ממנו כל חייו. הוא רובוט דמוי אדם שתוכנת לפתור סכסוכים בדרכי שלום ולהסתייג ככל הניתן מעימותים אלימים. זו קצת בעיה כאשר מתברר שנועה נחטפה בידי כוחות רשע לא מוכרים. האדם היחיד שיכול לספר לדני על עברו ולנסות לאמן אותו לקראת מבצע ההצלה, הוא גולדשמידט, הבעלים הציני של חברת גולד הייטק, בה דני עובד.

הרבה שאלות עולות כבר בשלב הזה של העלילה וחלקן בהחלט מוצדקות. איך דני לא חשד אפילו לרגע שהוא רובוט עד עכשיו? אנחנו רואים אותו נפצע בתחילת הסרט, אף רופא לא הבחין במשהו חשוד? למה אף אחד לא שם לב כשהוא משוויץ בכוחות ולמעשה מספר לאנשים שהוא רובוט? איך סרט שמכיר בקיומם של מיילים ומסרונים, עדיין מקדיש סצנה שלמה להודעות בתא קולי? מי בכלל עוד משתמש בתא קולי?

על רוב השאלות האלה, עדיף לדלג על מנת להתרכז בסיפור, במיוחד מאחר והסרט נעשה עוד יותר מופרך בהמשך. הוא מנסה להיות קומדיה ומצליח חלק מהזמן. לא כל הבדיחות עובדות, חלקן צפויות מדי, או לא מתוזמנות כראוי, אבל יש לסרט את הניצוצות המשעשעים שלו. גם חלק מקטעי האקשן עשויים טוב, בהתחשב בתקציב הדל, אם כי הייתי אומר שיוצרי הסרט שאפו גבוה מדי בכל הנוגע לשילוב אפקטים. יש דברים שנראים טוב, כמו רובו-נינג'ות ורקעים בהשראת משחקי ארקייד וסדרות אנימה, אבל ניתן להבחין גם בהרבה אפקטים שלא היו מספיק כסף וכח אדם על מנת לשלב אותם בצורה חלקה. אם הייתי יכול להושיב את הבמאים לשיחה בזמן הצילומים, הייתי מציע להם לוותר על אפקטים שלא תואמים את היכולות הטכניות שברשותם. לפני כמה חודשים יצא "אקס מכינה", סרט נוסף על רובוטים דמויי אדם שנעשה בתקציב נמוך, רק ששם השכילו למקד את המאמצים באפקט אחד מסוים ולא לפזר פעלולים זולים לכל אורך הסרט.

בלתי אפשרי לראות את אני לא מאמין ולא להיזכר מיד בכל מיני סרטים שקדמו לו. חלק מהמחוות נראות מכוונות, כמו ל"שליחות קטלנית" ו"מטריקס", בעוד ישנם קטעים שנראים פשוט מועתקים מסרטים כמו "אווטאר" ו"שומרי הגלקסיה". במיוחד שעשע אותי לראות את צחי גראד מתעסק עם כלי עבודה בבקתה מבודדת ביער. מי שיודע, יבין למה.

קל לחלק את הסרט לשלושה חלקים. הראשון הוא דרמה קומית די נדושה על בחור שמתמודד עם לב שבור ומגלה שמדובר בכלל במנוע בוכנה. החלק השני הוא המקום בו היוצרים מרשים לעצמם להתפרע, מכניסים אלמנטים קומיים מטורפים באמת ושמים יותר דגש על אקשן ועל קידום העלילה. החלק השלישי אמור להיות המותח ביותר, אבל הוא נפילה רצינית ביחס לאמצע הסרט. הפתרונות והטוויסטים מוכרים מיותר מדי סרטים אחרים והקומדיה משתלבת הרבה פחות בקלות עם החוויות שעוברות על הדמויות.

אני נותן לאני לא מאמין, אני רובוט?! הנחה על כך שנעשה ללא תמיכה התחלתית מקרן הקולנוע הישראלית (זו הצטרפה רק בשלב מאוחר יחסית) ושהוא מנסה לקדם ז'אנר שאינו מקובל בקולנוע הישראלי. קומדיות וסרטי מדע בדיוני נאבקים על קיומם בתעשיה המקומית, שמבכרת דרמות וסרטים בעלי נופך פוליטי.  אני לא מאמין משתדל ללכת נגד הזרם ולהישאר נאמן לרעיון המקורי שלו, מבלי להתחיל לדבר על המצב. הסרט כל כך מצליח ליצור לעצמו בועה, שהוא גם יוצא די גזעני. אני שונא להיות זה שמציין זאת, אבל כל הדמויות בסרט הן אשכנזיות באופן מובהק, פרט לשני עבריינים שכל תפקידם הוא להטריד את דני ונועה הצחורים. אני מעריך את הרצון של הבמאים גולדברג וזלזניאק לאפשר לסרט להתקיים בתוך כללי הז'אנר שלו, אבל מה נסגר עם כל הגולדשמיטים והברנשטיינים? לא ראיתי כזו נטיה חדה לשמות משפחה מזרח אירופיים מאז אפרים קישון והוא עשה את זה בתור מחאה.

אין לסרט הרבה מה לחדש. הוא מלא ברעיונות שנלקחו ממקומות אחרים, מה שהופך אותו לצפוי חלק גדול מהזמן. זה לא אומר שהוא לא מבדר. כשאני לא מאמין זוכר להיות קומדיה אמיתית, הוא די משעשע והעיצוב מוסיף לאווירת אקשן מדע בדיוני כמו שצריך. המחסור הכלכלי בולט לעין, אבל הושקע מספיק מאמץ על מנת להצדיק בקשה לתקציב גבוה יותר. אני לא חושב שהייתי נותן לגולדברג וזלזניאק לכתוב תסריטים נוספים, לאור חוסר העקביות, החורים העלילתיים והכמות העצומה של קלישאות שממלאות את הסרט, אבל בהחלט הייתי סומך עליהם עם פרויקט בעל אמצעים גבוהים יותר. הם הוכיחו את עצמם כבמאי ז'אנר, רק שישאירו את הכתיבה למישהו אחר.

החשיבות של אני לא מאמין, אני רובוט?! היא שהוא מציע חלופה סבירה לסרט הישראלי הטיפוסי. עם פרסום המועמדים לפרסי אופיר, יש לסרט רק מועמדות אחת, מוצדקת, על עיצוב אמנותי, אבל גם זה משהו. הסרט מיועד למבוגרים, למרות פרסומות שגורמות לו להראות כסרט לכל המשפחה. על מנת לשבור באמת את בועת הז'אנר, קהל בוגר גם צריך להתעניין בו ולדעת על קיומו. זה רחוק מלהיות הסרט הישראלי הטוב של העשור, אבל עם התמיכה הנכונה, הוא בהחלט עשוי להתגלות כפורץ דרך לסרטים ממוקדים יותר שאינם כוס התה הפושרת עם הממתיק המלאכותי שהאקדמיה נוהגת לשתות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.