ביקורת: בחזרה למחר

11046455_883186315056028_6652500516598965101_o_resize

לפני 12 שנים, חברת וולט דיסני לקחה סיכון והשקיעה כסף רב בהפקת סרט על פי אחד המתקנים בפארק השעשועים שלה. בלי ספר, סרט ישן או סדרת טלוויזיה להסתמך עליהם, האולפן שכר צוות של שחקנים מוכרים, מפיק של שוברי קופות ובמאי של סרט אימה מצליח, על מנת להוציא לאקרנים סרט באורך מלא המבוסס על מתקן שודדי הקריביים. הסרט היה להצלחה אדירה, החיה את הקריירה של ג'וני דפ והניב שלושה המשכים מצליחים (ועוד אחד בדרך). אחד ההימורים היקרים בתולדות הקולנוע התגלה כמוצדק ודמותו של ג'ק ספארו הפכה לשם מוכר בפי ילדים ומבוגרים כאחד.

נקפוץ לעשור הנוכחי. דיסני שוב מנסים להפיק סרט על פי מתקן, הפעם ארץ המחר – איזור המדמה עיר אוטופית עתידנית, בהשראת פנטזיות מוכרות מאמצע המאה ה-20. הפעם, נשכר לתפקיד הבמאי מישהו שדיסני רגילים לעבוד איתו. בראד בירד הוא אולי במאי האנימציה המערבי המוערך ביותר בעולם, אבל החל לפזול בשנים האחרונות אל מחוץ לעולם האנימציה. ג'ורג' קלוני ויו לורי, שני שחקנים ותיקים ואהובים, צורפו לצוות ולתפקיד הראשי לוהקה בריט רוברטסון הצעירה, עליה דיסני בונים כנראה שתהפוך לכוכבת העתיד.

כמו כן, את התסריט כתב דיימון לינדלוף. מה זה? למה כולם הולכים?

"בחזרה למחר" מתחיל בכלל בעבר. ילד בשם פרנק ווקר מגיע ליריד העולמי בשנת 1964, על מנת להציג לחבר שופטים את המצאתו החדשה, ג'ט פק שבערך עובד. השופט הראשי, דיוויד ניקס, לא מתרשם, אבל ילדה בעלת מבטא בריטי בשם אתנה מעודדת את פרנק לעקוב אחריהם. פרנק מגלה שניקס ואתנה מגיעים מעולם עתידני למראה, בו המצאותיו של ילד בעל חלומות גדולים, יכולות לחולל שינוי אמיתי.

קפיצה לימינו, קייסי ניוטון היא בתו של מהנדס בנאס"א שפרנסתו בסכנה בשל קיצוצים בחברה. הבת האוהבת מחבלת בציוד ממשלתי יקר על מנת להבטיח את המשך העסקתו של אביה, אולם נתפסת לבסוף. כשהיא משתחררת מהכלא, קייסי מגלה בין חפציה סיכה מסתורית הלוקחת אותה לאותו עולם אליו הגיע פרנק חמישים שנה קודם לכן. העולם הזה נראה מקסים ומהנה, אבל ההקדמה בתחילת הסרט כבר הבהירה לנו שהעתיד זה לא מה שהיה.

היו הרבה כיוונים אליהם ניתן לקחת את הסיפור. קייסי הייתה יכולה להפגין כישורים טכניים עילאיים על מנת להבטיח עתיד טוב יותר לכולם. אולי איזה משחק עם מסע בזמן, או מעבר חכם בין מימדים. במקום, קייסי בעיקר נתקעת בחפצים, נופלת על הקרקע ונזקקת שוב ושוב להצלה. אתנה חוזרת לחיינו ולא מפסיקה לומר עד כמה קייסי חיונית על מנת להציל את ארץ המחר, אבל הייתי בודק מחדש את מקורות המידע שלי במקומה.

לא ברור מה בראד בירד ודיימון לינדלוף חשבו כשכתבו את העלילה, אבל לא נראה שפיתוח דמויות והגיון עלילתי היו בחשיבות עליונה. בחזרה למחר הוא אוסף של קלישאות מד"ב שאינן מתיישבות אחת עם השניה. הדיאלוגים כל כך נדושים שגם פרנק ווקר הילד יקרא להם מיושנים והיכולות של הדמויות ובמיוחד אתנה, משתנות בהתאם לנוחות התסריט. כשהסיפור צריך להסתבך, הדמויות יעשו מעל ומעבר על מנת לא למצוא את הפתרון הקל ביותר, גם במחיר אמינותן. אלה אמורים להיות חושבים גאונים שיכולים לשנות את העולם. בפועל, הם עסוקים במריבות, מרדפים לא הגיוניים, עשיית דברים בתזמון גרוע והתעלמות מטכנולוגיה שהומצאה אחרי יום הפתיחה של דיסנילנד.

בתור סרט שעוסק בעתידנות ובאנשים שחושבים מחוץ לקופסה, בחזרה למחר מאוד לא עקבי לגבי טכנולוגיות הקיימות כיום. רואים דרון וטלפונים סלולריים ודמויות שמשתמשות באינטרנט על מנת לאתר מידע, אבל לא נעשה שימוש באף אחד מהדברים האלה כשהם באמת נחוצים. זה כמו בסצנה המטופשת ביותר ב"מסיבת רווקות", בה אחת הדמויות שולחת מייל לאחרות וכולן עונות לה מיד בטלפון. איך אפשר ליצור סרט על חדשנות טכנולוגית, כשהתסריטאים לא יודעים אפילו לשלב בעלילה טכנולוגיה בת זמננו?

עוד בעיה קשה של הסרט היא החורים העלילתיים העצומים בו. אני מקבל את זה שצריכים להשהות מדי פעם את חוסר האמון על מנת להנות מהסרט. לא הייתי נהנה ממקס הזועם החדש אם הייתי מתעסק כל הזמן בלמצוא הגיון. רק שבחזרה למחר עוסק בדמויות חושבות שאמורות לשנות את העולם. אם לא מספיק שהם טיפשים להחריד, אלה למעשה האנשים החכמים יותר בעולם של הסרט. המשטרה מופיעה רק כשנוח וגם זה, רק בשביל להוציא את כל מי שבסביבה כאידיוט מוחלט, או אדיש לחלוטין לדברים לא שגרתיים המתרחשים סביבו. אבא של קייסי אמור להיות מהנדס מבריק, אבל הסרט עוסק בעיקר בלהראות איך היא יותר חכמה ממנו. אולי צודקים בנאס"א שהחליטו לפטר אותו, זה לא שהוא מגלה סקרנות, או כישורים טכניים כלשהם מעבר לנהיגה.

ישנן פה ושם סצנות אקשן חביבות והסרט מגלה מדי פעם הומור עצמי. זה לא מספיק בכדי להצדיק צפיה בו ובכל אופן, המערכה האחרונה הורסת כל שארית של רושם חיובי בעזרת נאומים כאורך הגלות ופתרון בזק שממש לא צריכים את כל המסע שהדמויות עוברות בכדי להגיע אליו. יו לורי מבוזבז על דמות נטולת אופי וג'ורג' קלוני מוצלח כאן יותר בתור מספר, מאשר מול המצלמה. את בריט רוברטסון אני נמנע מלשפוט על סמך הסרט הזה, כי אם שחקנים ותיקים ואהובים ממנה לא נראים כאילו באו בשביל משהו מעבר לתלוש משכורת, ההופעה הלא עקבית של רוברטסון אולי נגרמה בהשראת האווירה המדוכדכת על הסט.

היחידה שנראה כאילו גם הבינה את הדמות שלה וגם אכפת לה מהסרט, היא רפי קסידי, המגלמת את אתנה. עם פחות שנות חיים מנסיון המשחק של השמות הגדולים על הפוסטר, קסידי היא הדבר המהנה ביותר בסרט. היא מעורבת בכל הסצנות בהן יש התקדמות אמיתית, בין השאר כי התסריט כופה עליה להסביר במילים דברים שהיה ניתן גם להראות, כמו גם בסצנות האקשן היותר מוצלחות. היא לא מכפרת על הבינוניות של שאר השחקנים, אבל לפחות מישהי פה באה לעבודה.

בין שודדי הקריביים לבחזרה למחר, דיסני הפיקו עוד סרט על פי מתקן שעשועים, "הטירה המכושפת". הכשלון המסחרי והביקורתי שלו היה צריך לשמש נורת אזהרה לבכירי האולפן שהצמדת שם של אטרקציה מוכרת להפקה קולנועית, לא מספיקה בפני עצמה ויש להשקיע בפרטים. שודדי הקריביים הצליח כי הוא לא זלזל בקהל ויצר בסיס למיתולוגיה שלמה סביב הרפתקאותיהן של דמויות שונות זו מזו. הטירה המכושפת נכשל כי לא ידע אם הוא מיועד בכלל לילדים או למבוגרים ודחס יותר מדי רעיונות שלא עובדים ביחד.

בחזרה למחר עושה הרבה מהטעויות של הטירה המכושפת, אף על פי שיש לו יותר חזון. העיצוב מבוסס על האטרקציה מדיסנילנד, אולם נלקח הרבה חופש ביצירת הדמויות מאחורי העולם העתידני. לצערי, החופש הזה לא נוצל כראוי והתוצאה היא סרט שרובו מזלזל באינטליגנציה ודמויות שלא באמת אכפת מהן, גם אחרי שילדה בריטית מסתורית מבהירה לנו שהן נורא חשובות וצריך להיות בעדן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.