ביקורת: ילד 44

child44poster_330_resize

נראה שמפיצי הסרטים בארץ מרותקים לאחרונה ממשטרים טוטאליטריים. אחרי אוסטריה הנאצית ב"האישה בזהב" וסין המאואיסטית ב"לחזור הביתה", הגעתי לקולנוע על מנת לראות ולכתוב ביקורת על סרט המתרחש ברוסיה הסובייטית, בעומק המלחמה הקרה. בעצם, אולי אני זה שמרותק ממשטרים כאלה?

הימים ימי סטלין. לאו דמידוב הוא גיבור מלחמה שהתקדם לכדי משרה בכירה ב-מ.ג.ב, המשטרה החשאית הסובייטית. תפקידם של דמידוב ופקודיו לאתר וללכוד אנשים החשודים בבגידה במולדת ו/או בריגול, לעצור אותם, לחקור אותם ולהוציא מהם מידע והודאה באשמה. פחות חשוב אם הם באמת אשמים או לא, מ.ג.ב ידאגו להשיג וידוי.

שם שנחשף במהלך אחת החקירות, מעמיד את לאו במבחן קשה. הממונים עליו לא מרוצים מתפקודו ושולחים אותו לעיירת פועלים נידחת, שם הוא מורד בדרגה לכדי שוטר פשוט במיליציה המקומית. מות בנו של חבר קרוב, המוצג בידי ה-מ.ג.ב כתאונה, מעורר בלאו סימני שאלה אודות הארגון בו היה חבר. הופעת מקרים נוספים, שעל אף ראיות מוצקות, אף אחד מהם לא מוגדר כרצח, מביאה את לאו לחשוד שמאפשרים לרוצח ילדים סדרתי להסתובב חופשי. לרוע המזל, אין מי שיסכים לחקור כיוון שלא אושר בידי הדרגים הבכירים.

אין רציחות בגן עדן. זו המנטרה שחוזרת שוב ושוב ב"ילד 44". הסרט נפתח עם המשפט הזה ודמויות שונות מדקלמות אותו כאילו מדובר בסלנג יומיומי. הכוונה ברורה ומהווה את הקונפליקט הגדול במרכז הסיפור. לפי המדיניות שהכתיב סטלין, רצח הוא תופעה קשה הנגרמת בעקבות השפעותיו ההרסניות של הקפיטליזם ועל כן, לא יתכן ויקרה ברוסיה הסובייטית, המקום המושלם ביותר עלי אדמות.

הסרט מתייחס כמובן בציניות לגישה זו ומאשים אותה במניעת תפיסתו של רוצח ובפגיעה אפשרית בקריירה של כל מי שיחשוב אחרת. לאו נחשף לפערים בין ממצאי נתיחת הגופה לבין הדו"ח הרשמי המוצג בפני משפחת הקרבן וניתן לקשור זאת לעצירת התקדמותו ב-מ.ג.ב. אם הסרט היה יוצא לפני פרוק ברית המועצות, הוא היה מעורר מחלוקת ונאסר להפצה בכל רחבי הגוש המזרחי. עם זאת, מאחר והוא יצא השנה ומבוסס על ספר שפורסם לראשונה ב-2008, ילד 44 לא באמת מספר שום דבר חדש. כמו שזו לא חכמה להציג את הנאצים כרעים, או לבקר את פולחן האישיות והטיהור התרבותי של מאו דזה דונג, גם משטרה חשאית בתקופת סטלין היא מטרה קלה.

האתגר שהבמאי דניאל אספינוזה והתסריטאי הוותיק ריצ'רד פרייס נדרשו לעמוד בו, הוא לקחת את המובן מאליו וליצוק לתוכו מתח אמיתי. ידוע לנו שלאו יסתבך אם יתחיל לחקור את הרציחות בניגוד להוראות, אז כאן יש מקום להציג עבודה חשאית בתוך ארגון חשאי, תוך התחמקות מביורוקרטים חסרי סובלנות לחריגה מהקווים. ידוע לנו שמישהו כנראה מפתה ילדים ורוצח אותם, אז אפשר ליצור מתח סביב זהות הרוצח ולשחק עם האפשרות שמדובר באחת הדמויות המוכרות לנו.

לצערי, ילד 44 מפספס הרבה הזדמנויות להיות מותחן משובח. הוא לא עושה את הדברים שציינתי בפסקה הקודמת וכשמתרחש נסיון מסוים לגשת לכיוונם, מדובר בעיקר בחצאי סצנות שלא בנויים סביב מתח, אלא סביב הצגה של לאו כגיבור. טום הארדי משתדל לתת לדמות הראשית אופי ולהציג צדדים שונים באישיותה, אולם זה קשה כשהתסריט בעיקר דורש ממנו להתכונן ללכת מכות, או לרדוף אחרי מישהו.

זה גם לא סרט אקשן. ישנן מעט סצנות פעולה, אבל הן מצולמות וערוכות בצורה כה מבולגנת, שקשה לעקוב אחר הנעשה ולהבין בכלל מי נמצא כשידו על העליונה. הסרט כולו בנוי כמו נסיון להכניס את ג'יימס בונד לקורותיו של ג'ורג' סמיילי. כוכב אקשן לא הגיוני בעולם של פקידים אפורים וקוסנפירציות. לאו אמור להיות רגיש כלפי פנים ומחוספס כלפי חוץ, אבל מרבה לבלבל בין השניים, מה שפוגע באמינות של הדמות. הוא הגיע למעמד גבוה בזכות צייתנות ושיקול דעת. עם זאת, לאו מעביר את רוב הסרט בזלזול בממונים עליו וביקורת על ה-מ.ג.ב. הוא חוקר מבריק שמצליח לחשוב על דברים שאף אחד אחר לא מתחיל אפילו לקחת בחשבון, אבל קל להפליא להסתיר ממנו מידע קריטי לגבי חייו הפרטיים.

לצד החסרונות האלה, ילד 44 מצליח להיות מעניין לפרקים. פרשת הרצח אמנם אינה תמיד מוקד העלילה, אבל היא כן מסקרנת. הביקורת על התנהלות הממשל לא רלוונטית כבר כמעט שלושה עשורים, אבל מציעה רעיון עלילתי מעניין, כיצד חוקרים רצח במדינה שאינה מודה בקיומן של רציחות בשטחה. הסרט לא מספיק מתעמק באף צד, אבל ישנם רגעים בהם הוא מצליח להפתיע ולהציג את מורכבותו של המצב בו לאו נתון.

אף על פי שהוא מתרחש בברית המועצות, שפתו של הסרט היא אנגלית.  הוא הופק בידי חברות אמריקאיות ובריטיות, מבוסס על ספר של סופר אנגלי, בוים בידי במאי שבדי וצולם בצ'כיה. אין אף שחקן רוסי בצוות, כך שאין לי ביקורת על כך שכל הדיאלוגים הינם באנגלית. יש לי ביקורת על המבטא. תמיד מציק לי כשדמויות מדברות אנגלית במבטא מזויף על מנת ליצור את האשליה שהן משתייכות ללאום אחר. אני יודע שטום הרדי, נומי ראפאס, וינסן קאסל וגארי אולדמן לא רוסים, אז יהיה מאוד קשה להטעות אותי לגבי זה. הנסיון של כל אחד מהם לתת פרשנות משלו לאיך סובייטים נשמעים, מאוד מסיח את הדעת. הייתי מעדיף שהשחקנים יאמצו כולם מבטא בריטי או אמריקאי, בכדי שלא ישמעו כמו מרגלים בעצמם. זה אולי מפתיע, אבל שחקנים המגלמים רוסים שמדברים אנגלית ונשמעים כמו דוברי אנגלית, אמינים יותר מבריטים, אמריקאים, צרפתים ושבדים שמדברים אנגלית במבטא רוסי.

תחת במאי אחר, ילד 44 היה יכול להיות מותחן משובח. יש בסיפור הרבה פוטנציאל, אם יודעים למקד אותו ולהעניק לו את האווירה הרצויה. דניאל אספינוזה לא הצליח ליצור משהו ראוי לציון מכל חומרי הגלם שהוענקו לו. הסרט קופץ בין עלילות, מתקשה להתמקד בעיקר, קלישאתי והכי גרוע, לא באמת מותח. יש כמה הברקות פה ושם, כולל סיום שונה מעט מהספר, אבל בניית הדמויות חסרת תחכום והתחושה שתפיסת העולם של לאו מתנפצת בזמן עבודתו הנאמנה, פשוט לא קיימת. הוא קופץ למסקנות שבמקרה מתבררות כנכונות ותמיד יודע בדיוק מה עומד לקרות, מה שמציב את ה-מ.ג.ב באור עוד יותר בעייתי, כי זה אומר שהם גרועים אפילו בלהיות ארגון חשאי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.