ביקורת: הנוקמים: עידן אולטרון

10869325_591589580977275_2778898650041679518_o_resize

לא בטוח אם לביים את אחד הסרטים המצליחים ביותר בהיסטוריה זה דבר מאוד משחרר, או מאוד מגביל. מצד אחד, ג'וס ווידון יכול לעשות כל מה שבא לו במסגרת התסריט ואם יש למישהו בעיה, שיחפשו יוצר אחר ששבר את מחסום מיליארד הדולר במכירת כרטיסים. מצד שני, כזו הצלחה אומרת שהאולפן יצפה לכמות צופים דומה, אם לא יותר ויפחד על כל דבר שעלול להרחיק אותם ולפגוע בהכנסות המותג. תוסיפו לזה את הצורך של האולפן לתחזק עוד שלוש סדרות קולנועיות ושתיים טלוויזיוניות שמתרחשות במקביל ואני מתחיל להתפלא שמישהו נשאר שפוי אחרי עבודה על היקום הסינמטי של מארוול.

עברו שלוש שנים מאז ארועי ניו יורק. הרבה השתנה, כפי שיודע כל מי שעקב אחרי עלילות הסרטים והסדרות שיצאו בינתיים. קבוצת גיבורי-העל והמרגלים, המכונה "הנוקמים", כבר אינם פועלים תחת חסותו הגלויה של ארגון ש.י.ל.ד, אולם הם מוסיפים לפעול כצוות. החבורה כוללת את איירון מן, קפטן אמריקה, האלק, תור, האלמנה השחורה והוקאיי. הם מסתייעים מדי פעם בחברים ובני ברית שאספו בדרך, אבל השישיה שמופיעה על הפוסטרים היא לב לבה של החבורה.

החבורה יוצאת למזרח אירופה, על מנת להשיב את המטה של לוקי מידיו של מדען גרמני שמשתמש בו להעצמת כוחם של תאומים מקומיים. הפשיטה מצליחה, אולם לפני שתור יחזיר את המטה למקומו הראוי באסגרד, טוני סטארק (איירון מן) וברוס באנר (האלק) מנסים לחקור את סודו. הדבר מוביל לפיתוח אינטליגנציה מלאכותית בשם אולטרון שמטרתה להגן על האנושות מפני פלישות עתידיות מהחלל. כצפוי תחת משמרתו של טוני סטארק, הדברים לא מסתדרים כפי שצפו ואולטרון פונה לכיוון עצמאי שכולל את השמדת הנוקמים כחלק מהשגת שלום בימי חיינו.

הסרט פונה ישר לאקשן, בלי הקדמה או הצגה סבלנית של הטובים והרעים. סצנה של שוט רציף, כפי שג'וס ווידון אוהב לשלב בסרטיו, מציגה בפנינו את הדמויות סביבן הסרט יתרכז ומעניקה תזכורת קטנה ליכולות של כל אחת מהן. התוספת למה שהיה ידוע עוד מהסרט הקודם, היא אופי היחסים בין הדמויות. מתברר שיש ביניהן יותר מקשרי עבודה והכימיה בין שני נוקמים, שונה לחלוטין מהכימיה בין שניים אחרים.

יש לא מעט משחק על הציפיות של הקהל מגורלה של דמות אחת, על ידי הצמדת אוסף של קלישאות לסיפור הרקע שלה. מנגד, נעשית בניה לקראת קרע אפשרי שיופיע בסרטים הבאים של מארוול. אנחנו נחשפים יותר מהרגיל לנוקמים כאנשים ולא רק כגיבורים. הבדיחות הפנימיות שלהם, הרגשות החשופים, הנקודות בהן לא רואים עין בעין, אלה לא דברים שנכתבו מתוך נוסחה קבועה מראש. "הנוקמים: עידן אולטרון" הוא סרט שמתייחס לגיבורי-על כמו אל בני אדם, אפילו שאחד מהם הוא בעצם חייזר.

הרבדים הנוספים האלה הם מה שעשה את הסרט הקודם על הנוקמים ליותר מסרט אקשן טוב, אבל שם הדגש היה יותר על הצד המבדר. בעידן אולטרון, הרגישות עולה שלב. ווידון כתב דיאלוגים שלא רק מגלים פרטים חדשים על הדמויות, אלא גם מתכתבים בצורה הומוריסטית עם דיונים בין מעריצי הסדרה, כמו סוכריות שנזרקות לעבר הגיקים היותר כבדים בקהל. מנגד, האווירה הכללית כבדה יותר וגיבורי-העל נראים פגיעים מתמיד.

האתגר הגדול מהבחינה הזו, הוא לא בכתיבת הנוקמים עצמם. לכל אחת מהדמויות היה לפחות סרט קודם אחד דרכו למדנו על אופיה ועל הפחדים והרצונות שלה. ההצלחה האמיתית של עידן אולטרון, היא בשילוב חלק יחסית של דמויות שמופיעות לראשונה. אולטרון עצמו, בדיבובו המשובח של ג'יימס ספיידר, הוא דמות מאוד מורכבת. אין לו הרבה זמן מסך, אבל מה שניתן לו מנוצל היטב. הוא לא מרושע, למעשה מדובר בדמות עם מוסר מאוד גבוה. הבעיה היא שמה שאולטרון רואה כפתרון לבעיות העולם, הוא ההפך הגמור ממה שהנוקמים מקווים להשיג. אף על פי שמוחו ממוחשב וגופו ניתן להחלפה, אולטרון מגיב בצורה שונה לכל סיטואציה ומשתדל לשמור על שיח ענייני. הוא פסיכופת מכני, שמאמין במטרה נעלה והתסריט מצליח איכשהו למנוע ממנו להפוך לנבל קלישאתי.

עם התאומים, היה יותר קשה. סיפור הרקע של השניים מוצג בפזיזות ואין הסבר ממשי לכוחות-העל שלהם, פרט לכך שהם הועצמו במעבדה. מטעמים של זכויות יוצרים, מתיחסים לשניים אך ורק בשמותיהם האמיתיים ולא בכינויים המפורסמים שלהם, מאחר והם מופיעים גם באקס-מן השייכת לאולפן אחר. למעשה, פרט לכוחות, מדובר בדמויות שונות לגמרי, אבל בקומיקס, אותו זוג תאומים מאתגר גם את הנוקמים וגם את אקס-מן בדרכם למטרה.

מבחינת האקשן, עידן אולטרון פחות מלהיב מקודמו. כאמור, הסרט מתחיל עם סצנת פעולה גדולה, אבל יש תחושה שמרוב אפקטים ממוחשבים, לא רואים את היער. ג'וס ווידון יודע לעשות הרבה דברים, אבל קרבות מרובי משתתפים בקנה מידה אפי, הם לא הצד החזק שלו. אפשר לעקוב אחרי מה שקורה, אבל יש סיכוי שמי שלא יודע בדיוק מה היכולות של כל נוקם, ילך לאיבוד בדקות הראשונות. גם בהמשך, עריכה מהירה וזוויות צילום קרובות מדי, יוצרות לא פעם תחושה שהקרב הרבה פחות גדול מכפי שאמור להיות. כשהמצלמה מתרחקת, קורה שהדמויות קופצניות ובולטות לעומת הרקע. לא שהאפקטים גרועים חס וחלילה. כמו בנוקמים הראשון, גם כאן יש יותר אפקטים חזותיים ושמעיים מכפי שניתן למנות ורובם משתלבים היטב לצד השחקנים האנושיים. זה פשוט שכאשר נדרש קצב מהיר, הצוות שעבד על עידן אולטרון לא תמיד מצליח לעמוד בדרישות.

זה מה שמדגיש את החשיבות של תסריט טוב לסרט כזה. נכון שאקשן מסוגנן וקצב מתאים יכולים להציל את הסרט המטופש ביותר, אבל עידן אולטרון מראה שגם ההפך עובד. האקשן לא מוצלח במיוחד, אבל הדמויות כתובות כל כך טוב, שאכפת מכל אחת ואחת מהן, טובה או רעה. "הנוקמים" הראה שחלוקה נכונה של זמן מסך וכתיבה לא מקובעת, יכולות לגרום לרעיון שאפתני כמו הפגשת מספר גיבורי-על מרקעים שונים לסרט אחד, לעבוד. עידן אולטרון משתמש בבסיס הזה על מנת לפתח אותם ליותר מתצוגת כוחות. היה מאוד קל פשוט לכתוב לכל דמות רגע אחד של משבר, לשלב אותו בזמן מנוחה בין קטעי אקשן ולהמשיך בלי שום כוונה לשנות את אופיין. ג'וס ווידון קבל מספיק חופש על מנת ליצור את הנוקמים כדמויות שקיימות מעבר לסרטים עצמם. בין אם מדובר במאבקי אגו ידידותיים, או ברגשות של ממש, אוסף הגיבורים והנבלים שעל המסך אינו נמדד רק בביצועיו בקרבות ובהצלת אזרחים, אלא גם ביכולת להכיל את המתרחש מבלי לרצות לברוח מהכל.

אחרי "הנוקמים" הראשון, סרטי מארוול פנו לכיוון אפל יותר. עידן אולטרון תורם את חלקו לתחושה שאסון במימדים שטרם נראו, הולך וקרב. מהשניה הראשונה, יש הרגשה שסוף העולם הוא בלתי נמנע. אם לא הפעם, אז בעתיד. הנוקמים עושים מה שאפשר על מנת לשמר את קיומו וחרותו של המין האנושי, אבל יבוא היום בו לא יוכלו לאויב שמולם. זו ההרגשה שעידן אולטרון משרה, בין אם באופן מכוון, או לא. הוא מוצלח בתור סרט המשך, מאותה סיבה שהוא מוצלח כחלק מהיקום הקולנועי/טלוויזיוני של מארוול. במקום לחזור על נוסחה קבועה, הנוקמים: עידן אולטרון מגשר בין מה שהיה למה שיהיה. אין פה רק נסיון לשבור שיאי מכירות כרטיסים, אלא כוונה של ממש לספר סיפור על הצד הטוב ביותר.

עידן אולטרון אינו נופל מהסרט הראשון. הוא אמנם פחות מרשים מבחינת האקשן, אבל ההשקעה בפיתוח הדמויות והאנושיות שלהן, מאזנת ויוצרת סרט שבהחלט מומלץ לראות. שני הסרטים האלה הם דוגמה כיצד להשתמש בדמויות איקוניות מבלי שיעלו אחת על השניה. כל אחד מקבל את הזמן שלו, אבל במקום תצוגת שרירים סתמית, מראה את הצדדים החיוביים והשליליים שלו. כשמסתכלים לעומק, אף אחד מהנוקמים אינו דמות טהורה וזה בדיוק מה שאולטרון הבחין בו. לכולם יש דם על הידיים ושדים שרודפים אותם, לפעמים מילולית. הם יותר טובים מהאלטרנטיבה, כי בסופו של יום, הנוקמים שמים את טובת הכלל מעל טובתם האישית, אבל כל אחד מהם יודה שיש מודלים מוצלחים ממנו לחיקוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.