ביקורת: סיפורים פרועים

RelatosSalvajes_cartel_jpg_resize

אישה עולה למטוס. בשיחת חולין שפותח איתה הנוסע שלידה, מתברר כי היא דוגמנית והוא מבקר מוזיקה. קלאסית. השניים מדברים, אולי אפילו מפלרטטים, כאשר נזרק לחלל השיחה השם פסטרנק. בצרוף מקרים מדהים, החבר לשעבר של האישה, היה גם התלמיד של המבקר ושניהם זוכרים היטב את הסיפור שלהם איתו. נוסעת שלישית מזהה את השם.

ככה מתחיל "סיפורים פרועים", עם הראשון מתוך שישה קטעים שאינם קשורים זה לזה עלילתית, אולם חולקים נושא כללי משותף. האם הנושא הוא אלימות? צדק? נקמה? האדם כחיית פרא? נראה שכל סיפור מושך לכיוון קצת שונה, אבל כולם מתקיימים ביקום שבו לקח הבמאי והתסריטאי דמיאן ציפרון מקרי מבחן, בודד אותם מהחברה ובדק מה יקרה אם יאפשרו להם להתמודד ישירות עם ההשלכות של מעשיהם. אין לדעת מראש אם הסוף יהיה טוב, רע, או משהו באמצע.

לאחר הסיפור במטוס, ממשיך הסרט להציג בפנינו את גיבוריו המפוקפקים. מלצרית שמגלה כי הלקוח היחיד במסעדה הוא האדם השנוא עליה, שני נהגים על כביש מבודד שלא מחבבים זה את זה, אדם שחייו מתדרדרים החל מהרגע בו גוררים לו את המכונית, הורים עשירים שמנסים למנוע מבנם ללכת לכלא וכלה שמגלה את הדבר האחרון שהייתה רוצה על בעלה הטרי.

זהו בהחלט סרט אלים, אולם מדובר באלימות מענגת. כזו שיודעת לנצל היטב את המדיום הקולנועי ולשלב בין צילום יפה, פסקול משובח וצוות שחקנים שנראה שנהנים מהחוויה בסך הכל. אופיים של הסיפורים שונה, כאשר חלקם יותר קלילים מהאחרים. אחד מזכיר טלנובלה, כולל וידוי שנשמע כאילו נכתב בידי תסריטאי להשכיר. פרק אחר רווי באקשן, בעוד שלישי הוא סיפור קפקאי למהדרין. אלה לא שישה סגנונות שונים לחלוטין, אבל כל סיפור עומד איתן בזכות עצמו ומנפיק חוויה חדשה, כמו מאפס.

כתוביות הפתיחה משוות בין השחקנים וצוות ההפקה לחיות פרא. אכן, הקונפליקטים המוצגים בסרט, נוצרים כאשר מפרידים דמות אנושית מהנורמות המקובלות בחברה המערבית ונותנים לה לרוץ חופשי עם האינסטינקטים והרגשות שלה. התוצאה היא שישה ניסויים מחשבתיים שנוצרו בידי מספר סיפורים מוכשר במיוחד. לא ראיתי עבודות קודמות של ציפרון, אבל בהחלט אתחיל לעקוב אחריו החל מעכשיו.

מאוד קשה לתאר מה עובד כל כך טוב בסיפורים פרועים מבלי לספיילר אותו. זו הבעיה עם מקטעים שאף אחת מהם אינו עולה באורכו על חצי שעה. אפשר לספר מי הדמות הראשית, אבל כבר מהפעולה הראשונה שלה, מתחילה שרשרת התרחשויות שאין לדעת מראש כיצד תסתיים. האופי המתחלף הזה שומר על רעננות והופך כל סיפור להתחלה חדשה. רובם לא היו מחזיקים כסרטים באורך מלא, אולם הם מנצלים היטב את הזמן המוקצב להם וכולם מרתקים, מותחים ומפתיעים.

רוב השחקנים אינם מוכרים בשמם לקהל הישראלי, אולם יש פה כמה פרצופים שנתקלנו בהם לא פעם. איכשהו, ארגנטינה, מדינה של 43 מיליון תושבים, שולחת לאוסקר שוב ושוב סרטים עם אותם שלושה משה איבגיים מקומיים. הקל ביותר לזיהוי הוא ריקרדו דארין, המככב בסיפור הרביעי ומקבל אולי יותר זמן מסך מכל שחקן אחר בסרט. הוא גם נותן את ההופעה הזכורה ביותר, כנראה כי דמותו נדרשת למגוון הרחב ביותר של רגשות. זה גם הסיפור היחיד שממוקם לאורך יותר מיום אחד ויותר מאתר צילומים אחד. לא הבחנתי בכך בזמן הצפיה, אבל כמעט כל הסיפורים כאן מינימליסטיים להפליא.

אולי לא שמתי לב כי הבימוי, בליווי המוזיקה שכתב גוסטבו סנטאוללה, הופכים הכל לאפי יותר. להוציא את הסיפור הראשון, יש כל הזמן תחושה שמשהו גדול מהחיים קורה. כאילו כל העולם עצר בכדי להתבונן בכמה אנשים שבדיוק עושים משהו לא מקובל. ההתמקדות של רוב הסיפורים בלוקיישן בודד, בהחלט גורמת לדברים המוצגים בו להיראות רלוונטיים בהרבה מכל מה שקורה בחוץ.

אני חוזר בביקורת על ביטויים כמו "להוציא את" ו"רוב", כי כמה שלא אנסה לשכן את כולם תחת הגדרה אחת, תמיד ימצא סיפור ששובר את התבנית. כמעט כולם עוסקים בנקמה, אבל יש אחד שלא. כמעט בכולם מישהו שוקל לקחת את החוק לידיים, אבל באחד לא. כמעט כולם מתרחשים במיקום אחד לאורך פחות מיממה, אבל יש אחד שהולך נגד הקונספט הזה. דמיאן ציפרון כאילו משחק עם הצורך של הצופה לסווג דברים בצורה פשוטה, רק כדי להרוס לו את האפשרות לעשות זאת ולאלץ אותו לחשב מסלול מחדש. הדבר היחיד שבטוח לגבי כל אחד מששת הסיפורים, הוא שהעלילה מתאפשרת בזכות מישהו שעושה דברים קצת אחרת. אפילו אם זה מה שמצופה מהדמות, זה באמת המכנה המשותף היחיד שמתאים לכולם וזו לא חכמה לעלות עליו, כי כל עולם הקולנוע מתבסס על אנשים שלא מתנהגים בדיוק כמו הקהל באולם.

עוד חלק מסוד הצלחתו של סיפורים פרועים, הוא הבחירה בסיטואציות שאינן אופייניות ספציפית לארגנטינה. כל אדם בעולם המערבי חושב שהביורוקרטיה במדינתו מושחתת וחסרת תועלת. כל אחד שונא נהגים חסרי אחריות. כל אחד שואל את עצמו מה היה עושה בסיטואציה המוצגת. הסרט מתבסס על הנטיה הטבעית לחיות לצד מי שדופק אותנו, כי מי יודע מה יקרה אם נתקומם מולו. החיה האנושית, כפי שציפרון רואה אותה, מסוגלת להיות אלימה ומסוכנת, אבל מכילה גם רגשות חמלה וצער. זו רק שאלה של נסיבות. בסופו של דבר, אנחנו שואפים להגיע למצב הטוב ביותר עבורנו, אבל לא תמיד יודעים לזהות את הדרך הנכונה.

מתוך שילוב בין קומדיה שחורה, אימה ומתח, יצא סרט מבדר באותה מידה שהוא אלים. הוא מצליח לייצר הזדהות עם הדמויות בתוך דקות ספורות, על ידי הצבתן מול פחדים אמיתיים של מי שנמצא באולם. אף אחד פה לא צריך להתמודד מול לטאה פרהיסטורית בגובה בניין, או עם עליה מטאורית מאלמוניות לצמרת מצעד הפזמונים. הסיפורים מציגים אנשים פשוטים שמתמודדים מול מה או מי שמתסבך אותם, מי בצורה יותר ישירה ומי מבין הצללים. בלי להכריז מראש אם הוא אופטימי או פסימי, סיפורים פרועים מציג רעיונות וחוקר אותם בסקרנות ובהנאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.