פוסט אוסקרום – מסקנות מטקס האוסקר ה-87

לקחתי את הזמן השנה ונתתי לתוצאות טקס האוסקר האחרון לשקוע כמו שצריך. המרוץ עצמו היה שגרתי, אולם הסרטים שהתחרו בו, היו יוצאי דופן ביחס למה שנהוג לדמיין כסרטי אוסקר. אחרי שבוע של רגיעה, הנה הפוסט האחרון שלי על טקס פרסי האוסקר ה-87, לפני שאתחיל להתעסק בפרסים של שנה הבאה.

הזוכים

לא הייתה שום הפתעה בזכיה של בירדמן בפרס הסרט הטוב ביותר. אחרי שזכה אצל גילדות המפיקים, השחקנים והבמאים, כל תוצאה אחרת הייתה בגדר הפתעה. הגילדות השיבו את כוחן לאחר שלא הצליחו ליצור קונצנזוס בשנה שעברה. היחידה שלא נבאה את הזוכה באוסקר היא גילדת התסריטאים, שם בירדמן לא היה כשיר להתמודד על פרס התסריט המקורי הטוב ביותר.

בתוך שנתיים, זכו שניים משלושת האמיגוס – אלפונסו קוארון, אלחנדרו גונזלס אינייריטו וגיירמו דל טורו, באוסקר לבימוי. מעבר לכך שזה הולך להקפיץ את המניות של Crimson Peak, סרטו הבא של דל טורו, מדובר בחלק ממגמה שהאקדמיה עוברת בשנים האחרונות. עדיין זוכים בעיקר סרטים דוברי אנגלית, אבל רק אחד מחמשת הזוכים האחרונים בוים בידי במאי אמריקאי, שלא היה מועמד בעצמו. נראה שהמאמצים להכניס יותר מגוון אתני ויותר רקעים מקצועיים בקרב חברי האקדמיה, מתחילים להשתלם והאוסקר נעשה פחות ממוקד בהוליווד.

מנגד, זה זוכה שלישי בארבע שנים שעוסק בתעשיית הקולנוע, גם אם השנה נוספה הזווית של ברודוויי. נראה שהאקדמיה פחות ופחות מתביישת להודות שעיסוק עצמי עושה לה טוב. אפשר רק לתהות כיצד "מפות לכוכבים", העוסק בקרביים המכוערים של הוליווד, היה מתקבל לו היה יוצא לפני סוף השנה.

כל השחקנים הזוכים היו צפויים והם אותם ארבעה שזכו גם בפרס גילדת השחקנים. שני הזוכים על תפקידים ראשיים, גלמו חולים במחלה חשוכת מרפא, בעוד שחקן המשנה הטוב ביותר הוא הנבל הקולנועי האלים שהאקדמיה כה מחבבת. שחקנית המשנה הטובה ביותר, זכתה על גילום אישה ממוצעת יחסית, אולם נראה שהזכיה של פטרישיה ארקט הייתה בשם כל הצוות שעמל על התבגרות במשך 12 שנה, אבל לא יכל מול הסחף של בירדמן.

ההפתעה הגדולה ביותר היא כנראה הזכיה של ויפלאש בשלושה פרסים ובמיוחד, בקטגוריית העריכה. התחושה הייתה שהתבגרות יזכה, אבל העריכה הסוערת של ויפלאש, חטפה את הפרס מהסרט המסכם יותר מעשור לתוך שעתיים וחצי. יאמר לזכות האקדמיה שהתבגרות מכיל כמה סצנות שלא מתחברות לשום דבר, בעוד העריכה של ויפלאש (לצד הסאונד וההופעה של סימונס, שזכו גם הם) היא מה שמאפשר להבין עד כמה העבודה שבמרכז הסרט היא מפרכת.

הזכיה של 6 גיבורים באוסקר לסרט האנימציה היא תזכורת לכך שלא מספיק שהסרט יהיה טוב, צריך גם שמספיק אנשים יראו אותו. שירת הים נחשב בעיני רבים לאחד הסרטים הטובים של השנה, אבל אין מה להשוות את מידת החשיפה לה זכה, לזו של שיתוף פעולה בין דיסני למארוול. דווקא כשנראה שהזכיה של בין כוכבים בפרס האפקטים, על חשבון קפטן אמריקה, שומרי הגלקסיה ואקס-מן, מסמלת סלידה של האקדמיה מגיבורי-על, 6 גיבורים הציל את כבודו של הז'אנר.

אז בירדמן התחיל לקטוף פרסים. כל הזכיות שלו היו במחצית השניה של הטקס, אחרי שויפלאש ומלון גרנד בודפשט כבר פתחו פער. לפני כמה חודשים, החשש הגדול שלי לגבי בירדמן היה שהאקדמיה תפנה עורף לסרט העוסק בגיבורי-על. אחרי צפיה בסרט, הבנתי עד כמה הוא שונה מסרטי הז'אנר ועד כמה הוא בנוי סביב עלילה מורכבת וצוות שחקנים גדול, כמו שנהוג בקרב זוכי אוסקר. צורת העשיה החריגה שלו, ממקמת אותו לצד הארטיסט, כזוכה שחייב רבות לצורה שלו ולא רק לתוכן בכל הנוגע למשיכת תשומת לב. מנגד, העלילה קרובה יותר לזוכים אפלים כמו מיליון דולר בייבי וארץ קשוחה, שלא באו לרצות אף אחד, רק לספר סיפור.

כמי שמתעסק רבות בסטטיסטיקה סביב הטקס, אציין שבירדמן שבר רצף של 34 שנים, בהן הסרט הטוב ביותר תמיד מועמד גם על עריכה. השתמשו בזה כטיעון למה הר ברוקבק לא זכה, למרות מה שנראה כתמיכה עצומה מצד התעשיה. סרטים זכו בפרק הזמן הזה מבלי להיות מועמדים על בימוי, תסריט, או משחק, אבל בין אנשים פשוטים לבירדמן, זכו רק מועמדים על העריכה.

המועמדים

מה שמייחד את 2014, כפי שהיא משתקפת בפרסי האוסקר, הוא מבחר קטן יחסית של סרטים טובים ביחס לשנתיים הקודמות, אבל כאלה המאופיינים בתעוזה ואקספרמנטליות. בירדמן מצולם כאילו בשוט אחד, התבגרות צולם באמת במשך 12 שנים, ויפלאש דוחף לקצה את היכולות הטכניות של סרט דל תקציב, מלון גרנד בודפשט משלב בין אפיות מיושנת לקצב של סרט מצויר. התיאוריה של הכל אמנם שגרתי, אבל מציג שחקן צעיר שמוכן ללכת עד הסוף עם התפקיד אותו הוא מגלם. סלמה מספר על מאבק בן שנים, דרך פרק זמן של שבועות בודדים ולא נופל לפיתוי להראות מעבר לכך. צלף אמריקאי מעורר מחלוקת בגלל חוסר הנכונות שלו לבחור צד בשאלה על צדקת המלחמה. רק משחק החיקוי הוא קולנוע הוליוודי לפי הספר, מה שמצחיק בהתחשב בכך שמדובר בכלל בסרט בריטי שבויים בידי נורבגי.

האקדמיה רכשה לעצמה כמה שנים של שקט מהמבקרים בעזרת רשימת מועמדים נועזת במיוחד. בשנה בה קטגוריית השחקן הראשי היא היחידה מבין קטגוריות המשחק שנראתה תחרותית באמת, התמודדו בה מייקל קיטון, סטיב קארל ובראדלי קופר, שלושה אנשים שהגיעו מרקע קומי ועד לפני כמה שנים, לא נראו כמו חומר לאוסקר בשום צורה. שלושתם הפסידו לאדי רדמיין הצעיר, זה סימן מעודד לכך שלהיות קומיקאי, או לדובב רקון מונפש, כבר אינו דבר שיוצר סטיגמה על הקריירה של שחקן. בכלל, העובדה שקופר מועמד לאוסקר שנה שלישית ברציפות, מראה שהגיע הזמן שגם שאר העולם יקח אותו ברצינות.

סביר להניח שיקח זמן עד שתוצג שוב רשימת מועמדים שתהיה כל כך אהובה על המבקרים. האקדמיה תמיד בוחרת בשורה של סרטים שנחשבים לטובים, אבל נוטה לברוח מהכרה בסרטים היותר חדשניים שמקשטים את המסך. חבל לי שמר טרנר ונעלמת, שניים מהסרטים האהובים עלי של השנה, לא היו מועמדים, אולם לפחות חמישה מתוך השמונה שכן הועמדו לשיקול המצביעים, הם סרטים שבברור יזכרו לטובה לאורך זמן.

הטקס והמנחה

מה שמאוד אהבתי בטקס של שנה שעברה, היה הטון הקליל שלו. בהשראת עם האופטימיות הלא מחייבת של אלן דג'נרס, הקהל המעונב רקד, צחק ואף נהנה מפיצה שהוזמנה ללא תיאום מראש. הייתה תחושה של מסיבה ולא של ארוע מלא בחשיבות עצמית וזה עבד נהדר. בילי קריסטל אמר שכאשר הגיע לראשונה להנחות את טקס האוסקר, הבין שהוא צריך לבדר את האנשים באולם, לפני שהוא יכול לבדר את האנשים בבית. גם בוב הופ ידע את זה בכל 14 הטקסים אותם הנחה. זה הביא ללא מעט בדיחות תעשיה ואלתורים, מה שהביא לתגובות מאוד חיוביות מצד כולם.

ניל פטריק האריס, או לפחות מי שניווט אותו מאחורי הקלעים, לא הפנים את זה. קטע הפתיחה המוזיקלי בוצע היטב והיה משעשע, אולם רוב הטקס עבר בכובד ראש לא ברור. אני לא מצפה שכל מנחה יזמין פיצה, או יצלם סלפי שיקריס את טוויטר, אבל נפ"ה בברור היה נרגש והתאמץ להרשים את הקהל בבית, במקום את הקהל באולם. התוצאה הייתה הנחיה מבדרת, אבל חסרת יחוד. הדבר היחיד שזוכרים מלבד קטע הפתיחה, הוא הפרודיה המשותפת על בירדמן וויפלאש, בה הפך האריס למנחה האוסקר הראשון (אם אני לא טועה), שמגיש חלק מהטקס בתחתונים. זה היה רגע מוצלח, כי הוא פנה למי שראה את הסרטים ועבד כקטע שלם ולא כהערה הנזרקת בין חלוקות הפרסים.

רוב מנחי האוסקר, חסרים את הדבר הנוסף שגורם לרצות לשים בידיהם טקסים נוספים. בוב הופ הוא האב הרוחני של התפיסה הזו, הראשון שהבין איך לנצל את הפורמט הטלוויזיוני מבלי לפספס את האנשים היושבים מולו. בילי קריסטל הפך את זה למופע משלו, עם שטיקים קבועים שהיה שווה לצפות להם לא פחות מאשר לחשיפת הזוכים. ג'ון סטיוארט היה שנון ויוזם, בעוד אלן דג'נרס הרוויחה ביושר את החזרה למרכז הבמה, שבע שנים לאחר שהנחתה את הטקס לראשונה.

למרות שאני חושב שהוא אדם מבדר ומאוד מוכשר, ניל פטריק האריס לא מתאים לארוע מסוג זה. הוא נבלע באווירה המלנכולית שיצרו דיבורים על ALS ועל אלצהיימר ועל זכויות אדם. לא שצריך להתעלם מהנושאים האלה, אבל תפקידו של המנחה לאזן ולשמור על קצב והאריס הצליח בעיקר לסחוט צחוק חצי מאולץ פה ושם. אשמח לראות אותו משולב בטקסים עתידיים, אבל לא נראה שהוא מוכן להחזיק ארוע באורך שלוש שעות וחצי על כתפיו.

עוד דבר קטן, בעניין האורך, הטקס השנה לא היה ארוך יותר מזה של שנה שעברה, אולם הוא נראה ככה. היו פערים ארוכים בין חלק מהפרסים והבמה ניתנה בעיקר לדיבורים על מה שחשוב באמת ואיך אתם יכולים להביא שינוי. קטע לזכרם היה מצד אחד ארוך, עם שיר שלא זיהיתי בעקבותיו, אבל מצד שני, מותו של רובין ויליאמס לא זכה לשום התיחסות מעבר. זה בעיני פספוס, מאחר ומחווה לויליאמס הייתה הדבר העצוב האחד שהיה משפר את הטקס. בנוסף, שנה שניה כבר שיש לקראת הסוף מחווה לסרט מוזיקלי, בעזרת ביצוע סתמי של שיר מתוכו. לא ברור את מי זה מבדר והרייטינג, שצנח משמעותית ביחס לשנה שעברה, מבהיר זאת.

מפיקי הטקס והמנחה מקבלים הנחה בכך שהרייטינג תמיד נמוך יותר כשרוב המועמדים הם סרטים מיוחדים. ג'ון סטיוארט היה עד לכך, כאשר הנחיה מצוינת שלו, לא הצליחה למשוך צופים שג'ונו היה היחיד מבין המועמדים שבכלל ידע עליו משהו. כמה שטקס האוסקר הכיל השנה זוכים שיזכרו לטובה בעתיד, הם לא אטרקטיביים לצופה הממוצע בהווה. לא סתם הרייטינג הגבוה ביותר בעשרים השנים האחרונות, היה כשטיטאניק זכה. הצלחה קופתית שווה רייטינג. מבין המועמדים השנה, כפי שניל פטריק האריס ציין בעצמו, חצי מההכנסות בקופות היו של צלף אמריקאי. שבעת המועמדים האחרים, לא מתקרבים אליו בכלל.

מה הלאה

הגיע הזמן לארוז את 2014 ולהתחיל להתמקד בסרטים של 2015. בקרוב, אעלה פוסט עם רשימה של מועמדים פוטנציאליים, כאשר כמו תמיד, חלק נכבד מהסרטים שיהפכו לגורמים משמעותיים במרוץ לאוסקר, עוד לא נמצאים על הרדאר. זו הולכת להיות שנה מרתקת, כמו כל שנה. אני מקווה שיותר. טקס האוסקר ה-87 הציב רף גבוה של פתיחות מצד האקדמיה לקולנוע נסיוני ולא מתפשר, אולם הרייטינג הנמוך יביא כנראה ללחץ מצד רשת השידור לתת יותר מקום לסרטים מצליחים מסחרית. האוסקר תמיד היה נקודת מפגש בין טעם ההמונים לטעם האליטיסטים וזה מה שהופך אותו למעניין בכל פעם מחדש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.