פרק 76 – צלף אמריקאי במיטה

עוד קצת מלחמה ואנחנו מבטיחים שמשבוע הבא, נעזוב את שדה הקרב. בפרק השבועי של הפודקאסט, אנחנו מדברים על "צלף אמריקאי" החדש ועל "סמל יורק" הקלאסי. שני סרטים על אנשים פשוטים שהפכו לגיבורי מלחמה, עם מסקנות מאוד שונות לגבי תוצאות הקרב.

ספוילר באימונים, ספוילר בקרב.

מודעות פרסומת

ביקורת: לוויתן

Leviathan-Poster_resize

 

אומרים שכשאירן בוחרת את נציגיה לאוסקר, המועצה האחראית בוחרת בכוונה סרטים בעלי אופי ביקורתי. כאלה שאינם חותרים תחת השלטון, אולם מעלים כמה שאלות רציניות על האופן בו דברים מתנהלים. נהוג לטעון שהבחירה נעשית על מנת ליצור רושם של מדינה פלורליסטית שאינה רודפת את מבקריה מבית, אלא מאפשרת להם במה לשטוח את טענותיהם. זה טריק שמאפשר לקהל בינלאומי לראות את אירן כפי שהוא מכיר אותה דרך פילטרים של אתרי חדשות ושמועות אפלות, בלי קשר לחיי היומיום. אם תשאלו את האירני הממוצע, הוא בכלל מעדיף לראות איזה סרט אקשן, או קומדיה רומנטית. פוליטיקה זה לפסטיבלים.

כשהפדרציה הרוסית בחרה את "לוויתן" בתור נציגה לאוסקר, הרבה גבות התרוממו. הסרט נחשב למבקר חריף של הממשל הרוסי והיחס הלא הוגן לאזרח הקטן, אל מול אילי ההון והביורוקרטיה. בדומה למה שנאמר על אירן, הייתה תחושה שנאמני פוטין בחרו את לוויתן מתוך תקוה ליצור מראית עין של מדינה מתקדמת, המעניקה חופש מלא ליוצרים, דבר שרוסיה לא מפורסמת בו. למען האמת, אני די בטוח שלוויתן נבחר פשוט כי כבר יש לו שם של סרט איכותי ברחבי העולם והסיכוי שלו למועמדות לאוסקר (אותה אכן קבל), היה גבוה פי כמה מכל סרט רוסי אחר שיצא במהלך השנה, אבל תאוריית קונספירציה קטנה אף פעם לא מזיקה בכדי ליצור עניין.

בלי קשר לנסיבות בגינן נבחר לייצג את ארצו, לוויתן הוא בהחלט סרט שירגיז רבים מתושבי ויוצאי רוסיה. לאו דווקא בגלל האופן בו הממשל מוצג, אלא מסיבה אליה אגיע בהמשך.

קוליה גר כל חייו בבית על שפת הים. כיאה לצפון רוסיה, בחורף קר ובקיץ קר. העיריה החליטה להפקיע את שטחו של קוליה ולפצותו בסכום נמוך במיוחד. קוליה מגיש ערעור בעזרת חברו עורך הדין דימה, אולם נראה שהטענה לאי-חוקיותו של צו הפינוי והדרישה לפיצוי גבוה יותר, חסרי משמעות בעיני בית משפט הפועל על פי החוקים היבשים. ראש העיר מרוצה מההחלטה, אולם דימה וקוליה ממשיכים לנסות ולהפוך את החלטת השופטים.

מעבר להיותו בלתי רצוי בעיני השלטון המקומי, קוליה הוא גם איש משפחה. הוא ואשתו השניה ליליה, מגדלים את בנו המתבגר שמחפש נואשות איך להעביר את הזמן בעיירה שאין בה אפילו קניון. חוץ מלשבת סביב מדורה עם חברים, אין הרבה מה לעשות מחוץ לבית. המבוגרים בינתיים מנהלים חיי חברה משלהם עם שוטרי התנועה המקומיים ועוסקים בפעילויות רוסיות למהדרין, כמו לשתות לפני האוכל, לשתות עם האוכל, לשתות אחרי האוכל ולירות בדברים.

פה מגיע החלק שאמור באמת להרגיז את ילידי רוסיה. לוויתן אינו מבקר את השלטון המרכזי בפדרציה, אלא מסתפק במאבק בתחומי שלטון מקומי בעיירה אחת שכוחת אל. יש אמירות על קשרי הון-שלטון, על ניצול לרעה של כח, על הצביעות של הכנסיה, אבל לא משהו שמעיד בהכרח על הפדרציה כולה.

מנגד, הדמויות בסרט, בין אם הגיבורים או נציגי השלטון המושחתים, מאוד מאוד סטראוטיפיות. הם שותים המון וודקה. המון. בכמויות שיטביעו לוויתן בלוגה. כל הגברים אלימים ובעלי פתיל קצר, לא מסוגלים לומר שלושה משפטים ברצף מבלי לצעוק. רוסית גם ככה נשמעת כמו שפה עצבנית למי שאינו דובר ילידי, אבל אני משוכנע שיש למילים את אותה משמעות גם אם לא צועקים אותן מתוך כוונה לזלזל באינטליגנציה ובזכות הדיבור של השותף לשיחה. כל סטראוטיפ על מאפיה רוסית, זוכה כאן לחיזוק ללא התנצלות והאפשרות ששוטר אינו לוקח שוחד, מוצגת בסרט כבדיחה.

בסצנה אותה ניתן לתאר רק כרגע הכי רוסי בתולדות הקולנוע, יעקב בודו המקומי חוגג יום הולדת בכך שהגברים יורים לעבר מטרות כשהם שיכורים, הנשים מכינות שיפודים כשהן שתויות והילדים משותתים ללא השגחה כי "אין פה חיות טרף". אפילו שהקטע הזה מוצג כמגוחך באופן מודע, זה העולם של הדמויות ואין לו שום ניגוד. הם רדנקים מהחוג הארקטי. יורים תחת השפעת אלכוהול בשביל הכיף ולא מבינים למה אנשים בחליפות לא אוהבים אותם.

ללוויתן יש בעיות נוספות, מלבד השענות מוחלטת על סטראוטיפים לבניית הדמויות. אני לא רוסי, אף פעם לא הייתי ברוסיה, אולי ככה זה באמת ורק נדמה לי שמדובר בהקצנה כי לא חוויתי את סרט הפירושקי הזה על בשרי. זה לא פוטר אותו מכשלים אחרים, שאינם תלויי תרבות.

קודם כל, הסרט נפתח במספר שוטים של נוף. זה יפה, אבל מיותר ויש יותר מדי שוטים כאלה לפני שמשהו בכלל קורה. זו עדות לאופן בו הסרט ערוך, עם יותר מדי חומר שהיה יכול להישאר בבית והעלילה לא הייתה נפגמת כהוא זה. שוב ושוב מופיעה על המסך סצנה הנמשכת מעבר לרגע בו הנקודה הועברה והיא הופכת למריחת זמן, המקהה את הפואנטה. מישהו אומר שהוא לא מרוצה ומחפש מה לעשות. אין לו רעיון? פה צריך לבוא הקאט, לא בעוד שתי דקות של ברברת. יש כביכול חשיבות לכך שאנחנו רואים את כל הדרך שדמות עושה מביתה למכונית וביציאה מהחניה, אבל היא ידועה רק לבמאי. מנקודת מבט סיפורית, או מבחינת יצירת אווירה, הרעיון מועבר הרבה לפני שהעורך מגיע לעבודה.

בכלל, העריכה של לוויתן היא מהרעות שנתקלתי בהן בסרט שאינו גרוע מיסודו. זה היה יכול להיות סיפור מהודק ומרתק, אולם אם לא מספיק שהסצנות ארוכות מדי, הן גם נדחפות בסדר שקוטע את רצף הסיפור. יש התרחשות דרמתית שהולכת לשנות את האופן בו אחת הדמויות תופסת את השאר ולהשפיע על המערכה האחרונה. במקום להראות את התוצאה שלה, או לחבר אותה לחלק אחר בסיפור, אנחנו עוברים לדמות אחרת, שעושה משהו אחר, לחלוטין לא קשור, שהיה רלוונטי לפני שלוש סצנות, אבל לא עכשיו, כשהסרט התחיל לתפוס משהו שמזכיר קצב. העריכה גוזלת מהסרט את האפשרות לייצר רצף של שתי סצנות מעניינות, במיוחד אם קיים ביניהן קשר ישיר ובמקום, אנחנו מקבלים את קו העלילה המקביל שכבר שכחנו מקיומו.

הבעיה האחרונה עליה ברצוני לספר, היא מהמוכרות והשנואות בתולדות הקולנוע. הסרט מאכיל את המסר שלו בכפית. למעשה, רובו של לוויתן עובר בלי מסר ברור, אבל כשזה מגיע, זה נדחף, מילולית, כמו בולדוזר. אם פספסתם את הכוונה, חלק מהדמויות מגיעות בכדי לשאת נאומים שכולם נסיון להעביר את הפואנטה של הסרט. אם רק היו מחלקים את המסר לרמיזות דקות לאורך כל הדקות המתות שממלאות את לוויתן, התוצאה הייתה מוצלחת בהרבה. לצערי, חוץ מלומר ישירות "אתה יודע, כל החיים שלך הם בעצם סרט על…", הרעיון מועבר בצורה נטולת תחכום, או דמיון.

אני מניח שנדמה כאילו שנאתי את לוויתן. זה לא מדויק, אם כי בהחלט מדובר בסרט שהייתי מוותר על צפיה נוספת בו. השחקנים עושים עבודה טובה. אף על פי שכולם משחקים באותה צורה, ללא גיוון שיהפוך אותן לאמינות. אלכסיי סרבריאקוב מוצלח ומעורר רגש, חיובי וגם שלילי, בתפקיד קוליה. גם רומן מדיאנוב מוצלח כראש העיר העצבני והשופטת המקריאה טקסט בקצב של מאתיים מילה בדקה, צריכה לקבל מופע משלה. יש סצנות משעשעות והסיפור לא רע, אם כי הוא מבוזבז על עריכה נוראית שעושה כדברו של הבמאי הימרני אנדריי זווייגינצב.

בתור סרט שחולק את שמו עם ספר שקורא לכינון שלטון אבסולוטי בתמיכת העם, מעניין שלוויתן עסוק בעיקר בסכסוך בין שני הגורמים. לא מצאתי פה סאטירה מושחזת על השלטון ברוסיה וגם לא ביקורת שלא הושמעה בעבר כלפי כל מדינה שאינה אנרכיה מוחלטת. כח משחית? ספרו לי משהו שאני לא יודע. השימוש בסטרואטיפים מרגיז ולו מכיוון שכמעט כל הדמויות מתנהגות ומדברות אותו דבר. העריכה הורסת כל נסיון לבנות קצב והמסר נדחף בצורה כל כך כוחנית, שפוטין תובע עליו בעלות מתוקף זכות היסטורית. יש כמה רגעים מוצלחים, אבל הסרט היה רק מרוויח מקיצוץ משמעותי באורכו ומידה כלשהי של עידון בכתיבה.