ביקורת: מידות רעות

311691id1_InherentVice_Payoff_Intl_UK_40x30_Quad_200_6C.indd

 

קיים זיגזוג מעניין באופן בו כל דור מוצג בקולנוע. הדור שלפני מלחמת העולם השניה, מתואר כחובב מסיבות ורודף תהילה, במיוחד אם מעורבים בכך גורמים פליליים. אחריו הגיע הדור הרציני והפוריטני שעסוק בלהציל את העולם מהנאצים ולבנות את אמריקה הפרברית. אז מגיעים הבייבי בומרים, שבמקביל למלחמת ויטנאם, משנים את תפיסת העולם על ידי קידום מחדש של סקס, סמים ורוקנרול לראש סדר העדיפויות. דור ה-X הוא הבא בתור, דור רגיש ומודע לעצמו שמעדיף לדון במשמעות החיים ולעסוק בפעילות פוליטית, מאשר לבזבז זמן על עולם החומר. דור המילניום, אליו מתברר שאני משתייך, שוב מוצג כחסר דאגות ושטחי, עם נסיונות לשבור כמה שיותר חוקים, תוך כדי התעסקות אובססיבית בעולם הזוהר ובקידום עצמי.

"מידות רעות" הוא מה שקורה כשבמאי ושחקנים מדור ה-X מעבדים עבור קהל מדור המילניום, ספר שנכתב על בייבי בומרים, בידי מישהו שמספיק מבוגר בכדי לזכור את המתקפה על פרל הארבור. זה לא "אדם בעקבות גורלו" חדש, כי הרעיונות הם אותם רעיונות, אבל הקצב שונה ודור ההורים נגדם היוצרים מתמרדים, הם כוכבי הסרט. פול תומס אנדרסון ושות', מציגים בסרט את התפיסה שלהם לדור הקודם, חלקית במבט מעריץ וחלקית בחוסר הבנה מה לעזאזל הלך שם.

השנה היא 1970 והחברה האמריקאית חלוקה בין אלה ששקועים בבוץ הוייטנאמי, לבין אלה שעדיין לא נגבו את הבוץ מוודסטוק. דוק הוא בלש פרטי והיפי, על פי הגדרות החברה. הוא צורך סמים ללא מרשם, מגדל פיאות לחיים מרשימות ולא מתכנן בשום שלב להשתקע ולגדל 2.4 ילדים, תוך התעסקות בעבודה שמצריכה ממנו ללבוש חליפה. חברתו לשעבר, שאסטה, מופיעה בביתו עם משימה. היא רוצה שיעזור למנוע ממאהבה העשיר, איל הנדל"ן מיקי וולפמן, ליפול למלכודת שטומנת לו אשתו.

כמו כל בלש פרטי שמכבד את עצמו, דוק משתדל למלא את המשימה מבלי ליצור קשר ישיר עם מושא החקירה. הוא מחפש את האיש שעשוי לעזור להפיל את וולפמן, דמויות ששמותיהן נזרקו בסביבתו ויכולות להוות קצה של חוט, עסקים מפוקפקים וכיווני חקירה שהמשטרה משאירה ברשלנות בשטח. אחד מאנשי המפתח בחקירה הוא שוטר קשוח ושונא היפים, המוכר בכינוי "ביגפוט" ביורנסן. הוא לא מחבב את דוק, אבל השניים זקוקים זה לזה על מנת לעשות את עבודתם. זה לא באדי-קאפ מובי, מאחר ואין להם שום רצון לשהות באותו מבנה למשך יותר מכמה דקות, אולם ההפכים מחזיקים במעט הרמזים שעשויים לסייע בפענוח התעלומה.

השאלה היא מה התעלומה, בעצם. נראה שדוק מתחיל עם משימה פשוטה יחסית, להוציא את המעורבות הרגשית הלא נוחה עם שאסטה, אבל ככל שהוא מתקדם בחקירה, רק נוספים עוד פרטים שעליו לגלות ועוד אנשים שיש לחשוד במניעיהם. יש את הקטע ב"שרק", בו העוג הירוק אומר "עוד מסע חיפוש? אני כבר נמצא במסע חיפוש!". זה מידות רעות. דוק מקבל עוד ועוד דברים שעליו לחקור, הרבה לפני שהצליח לפתור את מה שהיה אמור לגלות במקור.

אולי הסרט מנסה לרמוז לנו שדוק הוא בלש גרוע. ככל שיש בידיו יותר מידע, נראה שהיכולת לחבר את הנקודות חומקת מידיו. כמעט כל סצנה מכילה שיחה עם דמות מסוימת שנמשכת מעבר לזמן הרצוי, כמו קווסט טרחני משנות התשעים, שרוצה להפגין את היכולות הגרפיות ואת הסאונד המשובח, במקום לאפשר לשחקן לחוות קצת מהאקשן. דוק אוסף מידע, אבל מוצא מעט מאוד מה לעשות איתו.

זו הבעיה הגדולה של מידות רעות. הוא מכיל סצנות טובות, אבל גם הרבה מריחות שלא מובילות לשום דבר. כמעט כל דיאלוג ארוך מדי והופך בשלב מסוים לבזבוז זמן. מתקיימת תבנית חוזרת בה דוק מגיע למקום חדש, מדבר עם דמות משנית, לומד משהו שלא ידע קודם והדמות ממשיכה לנאום על איזה עניין לא קשור שאולי ואולי לא, יתברר כמשמעותי בהמשך החקירה. מילא אם היה רגע של דברנות יתר פעם בכמה זמן, אבל רוב הסרט בנוי מסצנות כאלה. פואנטה היא דבר שפול תומס אנדרסון בחר להתחמק ממנו במיומנות כאשר ניגש לכתוב את התסריט.

הסרט מתאפיין בשתי הופעות חזקות על הנייר, שמאבדות מעוצמתן בגלל נסיון לתת תחושה של זמן אמת. חואקין פניקס טוב כהרגלו בתפקיד דוק, אולם הדמות שלו כל כך פסיבית, שנראה שהוא בעיקר משתדל למנוע מהדמות להיות בלתי נסבלת. בלי פניקס, כנראה שדוק היה נטל על הצופה, אבל השחקן כן מצליח ליצוק לתוכו משהו שמזכיר אמפתיה. ג'וש ברולין אחיד יותר בתור ביגפוט. מתאים לו לגלם את הטיפוס הקשוח שתמיד נראה על סף שבירה, אבל מקפיד להחזיק הכל בבטן בשם המקצוענות והיצוגיות. הדמות עצמה מפוספסת וזמן המסך שלה אינו מנוצל כראוי, אבל הסצנות בהן הוא מופיע, הן הטובות ביותר בסרט.

אני מאשים אך ורק את הבמאי בכך שהשתעממתי. יש לו צוות שחקנים טוב, הוא הוכיח בעבר יכולת לעבוד עם צלמים, עורכים וטכנאים בצורה יעילה ועם זאת, הוא שוב ושוב מחטיא אותי. כמו בסרטיו הקודמים, גם כאן חסר קצב והדמויות עושות דברים מתוך דווקאיות לא מציאותית, מה שמתנגש בנסיון לעשות הכל כואב ומצחין כמו בעולם האמיתי. זה גם לא עוזר שהן מדברות כמו רובוטים והולכות סחור סחור סביב פריט המידע היחיד שעליהן לספק, בלי לרמוז שיש להן חיים משל עצמן. הצילום רועד ומלא בקלוז-אפים מכוערים, בעוד העיצוב האמנותי עצל ומדכא. אני מניח שאנדרסון התכוון לכך, אבל לא כל כך יודע למה. גם לא ברור לי מה הטעם בסיפור מתח שאין בו מתח, כי כל סצנה חושפת מידע בצורה ישירה וחלקן פשוט מתעלמות מהעלילה הראשית על מנת לפתוח סיפור נוסף.

אני אוהב סרטים עם סיפור חזק ומהודק ומידות רעות הוא ההפך מזה. יש לו עלילה בלשית, אבל היא לא מעניינת ונראה שגם לבמאי לא באמת אכפת ממנה. הוא רוצה לתת לנו תמונה של קליפורניה ב-1970, השנה בה נולד, כפי שלא הספיק לחוות אותה בעצמו. הוא מנסה להעביר לנו את ריח הגראס הנשרף, את רטיבות הנמל, את חוסר האוורור בתחנת המשטרה, את הבריזה הקרירה בערב. הוא רוצה להציג תמונה של אוכלוסיה שלוקה בהזיה המונית כאילו יש לה חשיבות, בעוד הראשים הצפים מחלקים אותה להיפים ואזרחים מן השורה. אם יש דבר אחד שאני יכול לומר לטובת מידות רעות זה שהוא מצליח להעביר רגעים של מקום נתעב ורקוב מוסרית מבלי להפגין שנאה כלפי הדמויות, או ללעוג להן. אנדרסון בברור מחבב את דוק ומבין את המורכבות של ביגפוט. הוא לא כל כך טוב בהקניית עומק לדמויות אחרות, במיוחד הנשיות, אבל מצליח עם החוקר הפרטי והשוטר.

מידות רעות ארוך מכדי תוכנו. יותר מדי סצנות הופכות לפטפטת חסרת מטרה וחואקין פניקס וג'וש ברולין לא מצליחים לייצר כימיה שטובה ליותר מכמה שניות בכל פעם, כי הסרט מתעקש לצוות את דוק עם אנשים בלי רקע, או אופי של ממש. אנחנו אמורים שיהיה לנו אכפת ממה שקורה על המסך, אבל בשביל זה, צריך שיהיה קשר הדוק יותר בין הסצנות ושהסיפור יתמקד סביב קו עלילה אחד, במקום לזרוק על דוק עוד ועוד משימות שאין ביכולתו לבצע במלואן. כשאתה מביים סרט שמתרחש בתחילת שנות השבעים ואפילו הפסקול נשכח אחרי דקה, אתה כנראה לא האדם הנכון לביים משהו מונע עלילה. אנדרסון יודע לעשות סרטי אווירה, אבל הוא נוטה להתפזר שכשנדרשת ממנו כתיבה אחידה ואין לו את הסבלנות להשקיע בדמויות שאינן מייצגות ניגודים קלים לזיהוי. אפילו שמידות רעות נגיש ביחס לסרטיו הקודמים של אנדרסון, הוא עדיין משעמם ומעוקר רגשית. פה ושם, יש רגע שמבוים היטב, אבל הרגעים האלה נדירים ורוב הסרט הוא מריחת זמן שרק היפי באמצע טריפ יכול לבלבל בינה לבין יצוג של המציאות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s