ביקורת: הולכת רחוק

WILD_movie_poster_resize

 

לפני כשנתיים, יצאתי לטיול ספונטני מחוץ לעיר. החניתי את המכונית לא רחוק מהכביש הראשי, חציתי גשר והתחלתי לשוטט עם בקבוק מים ומצלמה בשדות הרחבים שכבר שנים רציתי לבקר. בשלב מסוים, הגעתי למתקן צבאי נטוש שהכניסה אליו פרוצה. החלטתי להסתכל קצת מה קורה בפנים וראיתי שילוב מרהיב בין מבנים מוזנחים והטבע שהולך ותובע בחזרה את בעלותו על השטח. עם קרוב השקיעה, הבנתי פתאום שאני לא יודע איך לצאת מהמקום. לא מצאתי את הפרצה דרכה נכנסתי והתחלתי לשקול ברצינות את האפשרות להעביר לילה בבוטקה של השומר, על מנת לא לדשדש בשדות בחושך מוחלט. לבסוף, מצאתי את היציאה והספקתי לחזור למכונית לפני רדת הערב, אבל לשעה קלה, עמדתי בפני אפשרות ללינה לחלוטין לא מתוכננת באמצע שום מקום ועם סוללת טלפון שהולכת ומתרוקנת.

למטיילים מנוסים, כמו שריל סטרייד, גיבורת "הולכת רחוק", הכמעט לילה שלי מחוץ לבית, נשמע כמו בדיחה. שריל יצאה למסע שגם התרמילאים הכי הארדקור מפקפקים ביכולתם להשלים. היא החליטה ללכת את המסלול החוצה את כל החוף המערבי של ארצות הברית, מגבול מקסיקו ועד גבול קנדה, לגמרי לבדה, רצוי ברגל.

היציאה למסע אינה נובעת מהרפתקנות נטו, אלא מהווה אמצעי עבור שריל לכפר על טעויות שעשתה ולהתמודד עם השדים המלווים אותה. לאורך הדרך, היא פוגשת מעט מאוד אנשים, מה שמשאיר לה הרבה זמן למחשבות ולכתיבת ציטוטים של גדולי החושבים בתחנות מעבר. המסלול, Pacific Crest Trail, אורך מעל אלף מייל ושריל מתחילה אותו ללא נסיון קודם במסעות מסוג זה ועם תרמיל ששוקל בערך כמותה.

למי שלא שם לב, ריס ווית'רספון, המגלמת את שריל, היא אישה קטנת קומה ולא שרירית במיוחד. התרמיל העמוס מזכיר עד כמה עולם המסעות זר לשריל, שעושה שורה של טעויות כבר ביום הראשון. היא אפילו לא יודעת להפעיל גזיה מבלי לקרוא את ההוראות וההכנה הנפשית והפיזית שעשתה לפני היציאה, מתגמדת ביחס למה שמחכה לאורך הדרך.

בתור סרט המבוסס על יומן המסע של שריל האמיתית, הולכת רחוק מרבה לסטות מהמסלול ולהציג פלאשבקים לתקופות מוקדמות יותר בחיי הדמות הראשית. היא נזכרת בנישואיה הכושלים, ביחסים עם אמה האופטימית, בימי הקולג' ובשלל הצרות שהגיעו מאוחר יותר. ווית'רספון רגילה לגלם דמויות סטריליות למראה, נטולות צלקות ולא נושאות עמן מטען נפשי כבד, אולם שריל שונה מכל אלה. היו לה חיים לא פשוטים והיא מכריחה את עצמה לעבור ויה דולורוזה פרטית על מנת להמשיך הלאה.

כל הפלאשבקים האלה אמורים להוסיף עומק לגיבורת הסיפור, אולם הם יותר מפריעים מאשר תורמים. למרות שמתרחשים שם הרבה יותר ארועים דרמתיים, הזכרונות מהעבר מופיעים בסדר לא כרונולוגי, מתערבבים בהווה ונדמים בהתחלה כחסרי הקשר. לחלקם יש אפילו פלאשבקים משלהם. זה הופך אותם להרבה פחות מעניינים מהמסע עצמו ולמעמסה על העלילה. לראות מישהי ללא נסיון במחנאות, מנסה לראשונה בחייה לחיות לבד בטבע, זה מספיק מעניין. גם האנשים שהיא פוגשת בדרך, המוניטין שנבנה לה בתור האישה היחידה במסלול, שמשאירה עדות כתובה בכל תחנה אליה היא מגיעה, או התגובות שלה להיתקלות ראשונה עם נוף פראי עוצר נשימה, מספיקים בכדי להחזיק סרט שלם. ההחלטה לקטוע אותם בשביל לספק לנו רקע דרמתי לדמות, מפריעה להישאב לתוך מה שקורה בזמן אמת.

עבור חלק מהאנשים, ריס ווית'רספון פרצה לתודעה דרך הקומדיה "לא רק בלונדינית". יש מי שהכיר אותה עוד קודם ב"בחירות או לא להיות", או אפילו ב"האיש על הירח", תפקידה הראשון בקולנוע. בכל אלה וגם בהופעתה זוכת האוסקר ב"הולך בדרכי", היא נמדדה ביחס לדמויות סביבה. תמיד יש לה איזושהי אינטרקציה שמגדירה אותה והיא בעיקר מגיבה למתרחש, או גוררת תגובה ממי שמולה, בלי זמן מסך משלה. הולכת רחוק הוא הפעם הראשון שווית'רספון נדרשת להחזיק סרט שלם בעצמה, כאשר אין אפילו סצנה אחת בה אינה מופיעה.

בעיני, הזה האתגר קצת גדול על מידותיה. היא שחקנית חביבה, אבל תמיד נראה שקשה לה להתחבר עד הסוף עם הדמות אותה היא מגלמת ושבכל מקרה, זו ריס ווית'רספון השחקנית על המסך ולא מישהי אחרת. גם הפעם, שריל נראית פחות כמו אדם אמיתי ויותר כמו ווית'רספון שמנסה לקבל הכרה כשחקנית איכותית, מבלי להבין שההופעות הטובות ביותר הן אלה שנראות כאילו לא דרשו מאמץ. היא לא מזיקה לסרט, אבל מאוד מתקשה לגרום לשריל לעורר הזדהות כלשהי. כשהיא מתרגזת, או עומדת בפני שבירה, זה נראה מאולץ וכשהיא צורחת בכעס על נעל שנפלה לתהום, זה לא אמין. כאחת ממפיקי הסרט, ווית'רספון זכתה להרבה שליטה אמנותית על האופן בו דמותה מוצגת, אולם היא בעיקר מנסה ולא מצליחה להעניק לשריל זהות משלה.

הקטעים המתמקדים במסע עצמו, מוצלחים בהרבה. הפלאשבקים אמנם נותנים משמעות מיוחדת לכל דבר שמעורר בשריל זכרון, אבל הרבה יותר מעניין מה שקורה לה בהווה. סרטי מסע מוצלחים הם כאלה שהדמות הראשית עוברת בהם כברת דרך, לא רק גיאוגרפית, אלא גם נפשית. הדמויות והאירועים בדרך הם שמעצבים את התוצאה הסופית והולכת רחוק מצליח לשכנע ששריל מתרגלת עם הזמן למציאות הנדודים. היא לומדת מה לעשות ועל מי לסמוך והידע הנרכש מציל אותה מקשיים נוספים. לצערי, שוב, השחקנית הראשית אינה מעבירה בצורה משכנעת את המסע הפנימי ורק הקריינות הבלתי פוסקת שלה, מסבירה לנו שהיא כבר לא מה שהייתה. אפילו שהתסריט מבוסס על ספר זכרונות, קריינות לא צריכה לבוא על חשבון הצגת רגש אמין.

כשילוב של דרמה בינונית וכמה סצנות מוצלחות המבוססות על דמויות משנה מגוונות, הולכת רחוק מצליח להיות מעניין בערך חצי מאורכו. לוקח זמן עד שמתעניינים במה שקורה לשריל ולא עסוקים בלנחש מה בכלל האופי של הסיפור. לקראת סופו, הסרט מתחיל לחזור על עצמו ולהימרח, אולם האמצע הוא החלק ששווה צפיה. זו הכרות קלה עם עולם הנדודים ועם חייה של אישה לא ממש מעניינת, הרבה בגלל מי שמגלמת אותה, אבל עם נסיון רציני להשתנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.