ביקורת: בירדמן

birdman-click_resize

 

באטמן, הענק הירוק וגוון סטייסי עומדים על במת תאטרון ומדברים על מחזה חדש. כמו כן, שלושתם מועמדים לאוסקר. זה לא קטע מתסריט בדיוני, אלא אחת הסצנות הראשונות ב"בירדמן". מייקל קיטון, אדוארד נורטון ואמה סטון, שלושתם מחזיקים ברזומה תפקיד משמעותי בסרט גיבורי-על, מועמדים השנה לאוסקר על משחק. אם אתם לא מוצאים שום דבר חריג בנתון הזה, זו ההוכחה עד כמה השתפר מעמדם של גיבורי-על בקולנוע.

"סופרמן" של ריצ'רד דונר פרץ את הדרך. בפעם הראשונה, שחקנים מוכרים ומוערכים כמו מרלון ברנדו, ג'ין הקמן וגלן פורד, נאותו להשתתף בסרט על חייזר דמוי אדם המציל את העולם בעזרת כוחות על-אנושיים. אולי הייתה זו השפעת הצלחתו הקופתית של "מלחמת הכוכבים" שנה לפני כן, או סתם רוחות חדשות שנשבו באולפנים, אבל סופרמן סמן נקודת מפנה בה סרטים מסוג זה מושכים אליהם שמות מוערכים, לא רק כי הם מחפשים כסף לבית חדש במליבו (אם כי, התפקיד הקצר הזרים הרבה דולרים לחשבון הבנק של ברנדו).

עדיין, רק במאה ה-21, התחילה להיווצר הנורמה לפיה סרט גיבורי-על יכיל שורה של שמות מוכרים, כולל זוכי ומועמדי אוסקר. טים ברטון אמנם השכיל ללהק את ג'ק ניקולסון לתפקיד הג'וקר ואת מישל פייפר, דני דה ויטו וכריסטופר ווקן לסרט ההמשך, אבל אולפנים עדיין הססו להשקיע בסרט מסוג זה. חשבו על זה, כש"אקס-מן" הראשון יצא, בשנת 2000, התגובות לליהוק של יו ג'קמן, איאן מק'קלן והאלי ברי, היו ברובן "מי?" ו"זה לא קפטן פיקארד?". מנגד, סרטי היקום של הנוקמים, או טרילוגיית האביר האפל, מכילים כל כך הרבה שמות מוכרים, שאנשים מתווכחים בפורומים וברשתות חברתיות האם גל גדות מספיק מפורסמת בכדי לגלם את וונדר וומן.

בירדמן מודע בצורה כואבת לשינוי המגמה. ריגאן תומסון היה כוכב לפני עשרים שנה, בזכות התפקיד הראשי בסדרת סרטי בירדמן. לרוע מזלו, הזיהוי המוחלט עם אותה דמות, מונע מריגאן עד היום לקבל יחס של שחקן רציני. הוא סלב לשעבר, שעדיין משעשע להיזכר בו מדי פעם ולחשוב כמה טיפשים היינו בתור ילדים, שבלענו את השטויות שהסרטים מהדור הקודם האכילו אותנו. בעוד רוברט דאוני ג'וניור וכריסטיאן בייל מצליחים לנווט בין תפקידים ראשיים בשוברי קופות, לבין מועמדויות לאוסקר, ריגאן מנסה להמציא את עצמו מחדש בעזרת מחזה על פי סיפור של ריימונד קארבר, אותו הוא מעבד ומביים בעצמו וגם מגלם בו את התפקיד הראשי.

מקרה חרום מביא אל החזרות את מייק שיינר, שחקן שיטה כריזמתי שיכול להטות את דעת הקהל לטובה, או לפחות לשפר את מכירות הכרטיסים. לא עובר זמן רב והגישה הקפריזית של מייק מתנגשת עם הנסיון של ריגאן לשמור על סדר לפני הצגת הבכורה. גם אם נדמה שהכל מתקתק, ריגאן לחוץ ממה שיגידו המבקרים ומהשפעת ההצגה על המשך הקריירה שלו. הוא לא רוצה להיזכר לנצח בתור פרט טריוויה במשחק בארים. הוא רוצה לקבל הערכה כאמן שחצה את הקו, גם אם באיחור של עשור או שניים, מטראש הוליוודי לבמה המרכזית בברודוויי.

ריגאן שייך לדור שבו לסרט גיבורי-על לוהקו בעיקר שחקנים שנוח לעבוד איתם ונראים טוב על הפוסטר. בלי כוכבים גדולים ובלי זוכי אוסקר עם דרישות משונות כמו הגיון עלילתי והבנה טובה יותר של הדמות. עד היום, רודף אותו קולו של בירדמן, המאכלס את מחשבותיו והסרט אף משחק בתפיסת המציאות של הקהל כאשר הוא מציע את האפשרות שיש לריגאן כוחות-על, כאילו דמות השחקן היא זהות בדויה על מנת שלא יעלו עליו. השדים של ריגאן מכונפים ומדברים בקול צרוד. הם הפכו אותו למיליונר, אבל גם תקעו אותו בלי הערכה מהסביבה בהגיעו לגיל המעבר. בתו, שיצאה לאחרונה ממכון גמילה, שונאת אותו. התאטרון מתנהל בבלגן אחד גדול ובירדמן מנסה לרמוז לאיש שנתן לו פנים, שאולי כל האנשים האלה לא שווים את המאמץ.

הליהוק של מייקל קיטון לתפקיד הראשי, הוא הברקה, גם אם מתבקשת לחלוטין. קיטון היה בעברו בחירה מעולה לתפקיד ביטלג'וס ולתפקיד באטמן, במיוחד מכיוון שהגרסה אותה הוא גלם נתנה יותר דגש לצד של ברוס ויין ופחות לזה של הצלבן בגלימה. הוא נשכח עם השנים, בלי הזדמנות לחזור למרכז התמונה ולשמור על מעמדו ככוכב. ריגאן הוא הקצנה של האופן בו קיטון נתפס בעיני הציבור.

בירדמן הוא הריימונד קארבר של מייקל קיטון, ההזדמנות להוכיח שיש בו משהו מעבר לתפקיד גיבור-על מלפני עשרים שנה ולגרום לכולם להתבייש על כך שלא הכירו בכישוריו לפני כן. בעוד הסרט מציג את ריגאן כשחקן מוגבל, שאינו מוכשר כפי שהיה רוצה להיות, קיטון מוליך את הסרט דרך שרשרת של תגובות נפשיות. רוב הזמן, הוא הטיפוס הרגוע שמנסה לשלוט במצב ולשמור על המסלול שנקבע מראש. פה ושם, יש לו התפרצויות וקיטון עובר בין זעם, עצב, שמחה והונאה עצמית בקצב מרשים ומבלי לאבד אף שניה בהתפתחות הדמות.

אחת הסיבות שהקצב בו קיטון מתנהל כל כך מרשים, היא שהסרט ערוך כך שיראה כאילו צולם בשוט אחד. ברור שלא כך המצב, מאחר והעלילה מתפרסת על פני ימים שלמים, אולם עבודת המצלמה של עמנואל לובצקי והעריכה של דאגלס קרייס וסטיבן מיריון, יוצרת את האפקט כאילו הכל קורה בלי הפסקה. האשליה כל כך מוצלחת, שבירדמן אינו מועמד לאוסקר על עריכה, אולי כי לא מספיק חברי אקדמיה בכלל מודעים לכך שהוא ערוך.

אני לא יודע מה הסיבה המדויקת לכך שאלחנדרו גונזלס איניאריטו בחר לביים את הסרט כאילו צולם בשוט אחד, אבל יש לי שני ניחושים. הראשון הוא שאיניאריטו רצה ליצור תחושה של תאטרון. כשרואים הצגה, הכל נעשה ברצף. מעברים ממקום למקום, או בין זמנים, מוצגים כולם בפני הקהל. אין אפשרות לעצור הכל, לומר לצופים לעצום עיניים ולאטום אוזניים ולפתוח אותן רק אחרי שסיימו לארגן את התמונה הבאה. עושים מעברונים כל כמה זמן, אבל הם בנויים כך שהרצף בין סצנה לסצנה נשמר. בירדמן מתרחש סביב הכנות להצגה, כך שיצירת תחושה כאילו כל הסרט צולם במשך שעתיים ומוצג בזמן אמת, תורמת לחיבור לעולם התיאטרון.

אפשרות שניה היא שהסרט מבקש להתעסק בחלומות. לא מהסוג שמנסים להגשים, אלא מהסוג שחווים בלילה. ריגאן מציין בשלב מסוים שאינו ישן. לא יודע לגביכם, אבל כשאני חולם, אין קאטים. הכל ברצף, כולל גלישה לתוך חלום חדש. מנגד, שינה היא סוג של קאט בין סצנות. זה הזמן היחיד ביממה בו אנחנו לא עוקבים אחר המתרחש סביבנו ואלו מכם שאינם מרבים לחלום, מכירים את התחושה המבלבלת כאילו קפצתם בזמן בין הלילה לבוקר. אולי הסרט בעצם אינו דמוי חלום, אלא להפך, מציג עולם ללא שינה, בו אין קפיצות בזמן.

מה שלא תהיה הפרשנות החביבה עליכם, איניאריטו וצוותו לקחו על עצמם אתגר רציני ועמדו בו יפה מאוד. לבנות כל סצנה כך שתתמזג בצורה חלקה עם הבאה אחריה, כאילו בלי עריכה, זה משהו שיש לעמנואל לובצקי נסיון איתו (אני למעשה תוהה אם הוא מתייחס לצילום בתנאים רגילים כאתגר), אבל בירדמן הוא הפעם הראשונה בה צלם סרט שלם בשיטה זו. מדובר ברעיון שקיים עוד מימי היצ'קוק, אולם נדרשת מחויבות יוצאת דופן להגשימו. מעניין שהתחרות הגדולה של בירדמן על האוסקר, היא מול "התבגרות", עוד סרט שנעשה בתנאים חריגים ודרש מיוצריו ושחקניו דבקות חסרת תקדים.

בירדמן הוא סגיר מוצלח לשנה קולנועית קצת מאכזבת, במידה ואתם נמצאים באמריקה. אם אתם חיים בישראל, מדובר בפתיחה מבטיחה במיוחד ל-2015. אני לא מרבה להתלהב מסרטים שבנויים סביב גימיק, אולם בירדמן מנצל את הגימיק שלו היטב לשם יצירת אווירה חולמנית, תחושת לחץ הולך ונבנה ותהיה עד כמה עמוקות השריטות שהקריירה ההפכפכה שלו הותירה בריגאן. זה סרט שיגרום לכם לרצות לראות הצגה טובה, אבל לגמרי יוציא לכם את החשק ליצור אחת בעצמכם. הוא מאופיין בגישה צינית כלפי עולם הזוהר ובמיוחד, כלפי הרדיפה הנוכחית של הוליווד אחר שחקנים איכותיים עבור שוברי קופות המוניים וכלפי התלות המגוחכת של יוצרים בדבריו של מבקר אחד. הסרט נוגע בשינויים שעבר עולם הזוהר עם התפשטות הרשתות החברתיות ובפער בין איך שאדם רואה את עצמו, לבין ערכו המוניטרי בעולם האמיתי. אני לא מבטיח שתהנו לצפות בו, כי הוא יורק ארס לכל עבר. אני כן מבטיח שלא תשכחו ממנו, או מהמשחק של מייקל קיטון, בקלות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s