ביקורת: עיניים גדולות

big_eyes.15ce0090408.original_resize

 

תמיד מוזר כשבמאי שמאוד מזוהה עם גישה מסוימת, מנסה לעשות משהו חדש. דיוויד פינצ'ר ידוע בדמויות ראשיות בעייתיות שמביטות על העולם בציניות קרירה, אולם "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" היה סרט בעל גיבור סימפתי בהרבה מכפי שהורגלנו. האחים כהן תמיד מוסיפים איזה טוויסט בין כל המחוות שלהם לסגנונות עבר, אבל "אומץ אמיתי" היה מערבון לפי הספר (תרתי משמע), בלי שום תוספות לא צפויות. בין אם אוהבים את התוצאה או לא, נדרש רגע של הסתגלות לסגנון האחר, לזה שהבמאי המפורסם כל כך עם מראה ודמויות מסוימים, מנסה בפעם הראשונה בפני קהל.

אין כיום (ואולי בכלל) במאי שמזוהה עם סגנון אחד כמו טים ברטון. השילוב בין עברו כאנימטור, האובססיה שלו עם תרבות פופ נשכחת וחיבתו לעיצובים גותיים, הפכו את סרטיו לקלים במיוחד לזיהוי. עד כדי כך שגם סרט שברטון כלל לא קשור אליו, כמו "סדרה של צרות" המצוין, מוגדר כברטוני, פשוט כי קל להבין מה זה אומר. הגענו למצב בו לועגים לברטון על כך שלא צריך לראות את סרטיו על מנת לדעת איך הם נראים, מי משחק בהם ואיך ישמע הפסקול של דני אלפמן.

"עיניים גדולות" הוא שינוי גישה מצד ברטון, שכנראה בעצמו מרגיש שמספיק לחזור על אותם שטיקים ושהגיע הזמן לרענון. אף על פי שעשה בעבר סרטים שחורגים מפלטת הצבעים ובחירות הליהוק הרגילות שלו, זו הפעם הראשונה בה גם הנושא רחוק כל כך ממה שהבמאי מרבה לעסוק בו.

בשנות השישים של המאה שעברה, עזבה מרגרט אלבריך את בעלה. היא נסעה עם הילדה לפתוח חיים חדשים, בעידן בו אמהות חד-הוריות המנסות לתמוך בעצמן, לא היו רעיון מקובל במיוחד. בתוך מציאות המד מן הזו, מרגרט מתחילה למכור ציורים שיצרה, כולם של ילדים עם עיניים גדולות ושחורות. היא פוגשת את וולטר קין, צייר חובב בפני עצמו והשניים ממהרים לקשור את הקשר ולהפוך לזוג נשוי.

מהר מאוד מתברר שיצירתה של מרגרט מעוררת יותר עניין בקרב אנשים מציוריו הסתמיים של וולטר. העיניים הגדולות מושכות סקרנים וכל אחד מוצא בהן פרשנות משלו, בעוד וולטר פשוט מציג שוב ושוב את רחובות פריז, בה הוא טורח לציין בעקביות שחי ולמד. כמה שוולטר היה רוצה לזכות להערכה כאמן, הוא הרבה יותר טוב בתור סוכן מכירות. כשרון זה מביא אותו להפוך את ציוריה של מרגרט לאטרקציה, אבל מבלי לספק לה את המקום באור הזרקורים. וולטר לוקח קרדיט על ציוריה של אשתו, מה שהוא מציג כטקטיקה רצויה לשם הגדלת ההכנסות.

החריגה מהסגנון המוכר של טים ברטון היא לא רק במראה של הסרט, או בליהוק. נכון, העבודה של ברונו דלבונל, אחד הצלמים הטובים בעולם, מספקת לסרט הרבה יותר חיים וצבע מהקדרות הברטונית הקלאסית. גם כריסטוף ואלץ ואיימי אדמס הם בחירות מרעננות לאחר עשור של ליהוק ג'וני דפ והלנה בונהם קרטר כמעט לכל סרט שברטון מביים. עדיין, ההבדל האמיתי הוא שזה לא סרט פנטזיה, או מדע בדיוני. הפעם היחידה בה ברטון לא נגע ישירות בשני הז'אנרים, הייתה ב"אד ווד", סרט שלמעשה עוסק בבמאי סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. למרות נגיעות קטנות של אימה מוכרת המוחדרות לעיניים גדולות, נראה שברטון נכנס לתקופה חדשה.

האם זה טוב? מעריצים של ברטון הקלאסי, לא יאהבו את השינוי. הסרט לא משחק עם תפיסת המציאות של אף אחד, או חושף סוד אפל יותר מזה שהיה באמת. העיצוב ריאליסטי וחסר עיוותים ארכיטקטוניים בלתי אפשריים ואפילו המוזיקה של דני אלפמן לא מזכירה את מה שהוא לרוב מלחין. אם לא הייתי יודע שטים ברטון ביים והפיק את הסרט, הייתה חולפת רשימה ארוכה של ניחושים לפני שהייתי מגיע אליו.

עם זאת, עיניים גדולות עוסק במשהו שמאוד השפיע על ברטון. הבמאי הוא מעריץ ידוע של מרגרט קין ודמויות בעלות עיניים גדולות מופיעות ביצירות שונות לכל אורך הקריירה שלו. אולי הדלתות העקומות וחליפות הפסים הסיחו את הדעת, אבל הציורים של מרגרט נראים כמו משהו שנוצר עבור "הסיוט שלפני חג המולד" או "ביטלג'וס". הם לוקחים דבר תמים ויפה ומוסיפים לו עיוות אפל שמצביע על ראיית עולם חריגה ורצון לשמור על מעמד של אאוטסיידר, גם בשיא ההצלחה. חפשו בגוגל תמונות של "Tim Burton movies" ותראו פתאום לכמה מהדמויות הקלאסיות שלו יש עיגולים שחורים סביב העיניים. בין אם זו המסכה של באטמן, או המשקפיים של וילי וונקה, יש לנו פה עסק עם בן אדם שמאוד אוהב למסגר עיניים.

טוענים שבזמן הפקת "הסיוט שלפני חג המולד", דיסני רצו שיהיו לג'ק סקלינגטון אישונים, על מנת שיהיה קל יותר לשיווק. ברטון התנגד בתוקף לרעיון ודמותו האיקונית של ג'ק נותרה עם שני שקעים חלולים במקום עיניים. עד כמה שעיניים גדולות נראה כאילו בוים בידי מישהו אחר, מתברר שהוא פרויקט חלומות עבור מי שעוד מנסה להסביר איך "אליס בארץ הפלאות" שלו קשור למקור הספרותי.

עיניים גדולות אינו בין הסרטים הטובים ביותר של ברטון, אם כי הוא בהחלט שיפור לעומת שני הניסויים האחרונים שלו שאינם באנימציה. עריכה קופצנית ומשחק די אנמי של איימי אדמס, מקשים להישאב לתוך הסרט, אולם הסיפור עצמו מספיק מעניין בכדי לעורר סקרנות לגבי האנשים מאחוריו. כריסטוף ואלץ משחק כמו דמות מצוירת ואני לא בטוח אם זה מכוון, או שדווקא הטייקים הפחות מוצלחים שלו נכנסו לגרסה הסופית. קשה להוציא מואלץ הופעה לא טובה, אבל יש כאן סצנות בהן נראה כאילו הוא עדיין משנן את התסריט ומנסה לכוון את המנעד הרגשי של וולטר לרמה הרצויה.

עדיין, יש לסרט רגעים בהם הוא מתעלה מהבינוניות וגולש לרמה גבוהה יותר. טים ברטון מתקשה לעשות משהו נורמלי ולכן הסצנות החזקות ביותר הן אלה שמפלרטטות עם ז'אנר האימה, לצד כאלה בהן כריסטוף ואלץ כל כך קריקטוריסטי שהוא פשוט מבדר. רוב הסרט מנסה להיראות מציאותי וזה בהחלט לא הצד החזק של הבמאי. התוצאה סבירה, אבל לא מעבר. אם טים ברטון באמת בתקופה חדשה, בה הוא זונח את הקלישאות שיצר לעצמו ומנסה דברים חדשים, אני בעד. רק אשמח אם הסגנון הזה ישולב במה שברטון באמת חזק בו: לחבק את החריג ולגרום לשאר העולם להתאהב במוזרות שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s