פינגווין הזהב 2014

הכל מתנקז לכאן. לאחר התלבטויות ושיקולים, בחרתי את מצטייני השנה שלי בשלל קטגוריות, לרבות סרט השנה. לפני שנתחיל בפרגונים, ניגש לקטילה המסורתית של סרט שבאמת אין לי מושג מה אנשים מתלהבים ממנו.

Copy of DSC08092_resize

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

לפעמים אני מעניק את התואר הזה לסרט שאינו גרוע בעיני, אבל אני מרגיש שהשבחים להם הוא זוכה, חסרי פרופורציות באופן צורם. כך היה בשנה שעברה, כשבחרתי את "כח משיכה", סרט טוב בסך הכל, להכי אוברייטד.

השנה, הדברים הרבה יותר פשוטים. יש כמה סרטים שמוערכים יתר על המידה בעיני, אבל אין אחד שבו ההתנגשות בין איכותו לבין השבחים להם הוא זוכה חדה, כמו במקרה של רכבת הקרח. כשראיתי את הסרט, חשבתי שהוא אמנם מטופש, משוחק בצורה מוגזמת ומלא חורים עלילתיים, אבל לפחות כיף לצחוק עליו. דמיינתי שיתייחסו אליו כמו אל סרט סוג ב' שמתכנסים לצפות בו בכדי להדגיש את הכשלים בעשייתו ולהנות על חשבונו. טעיתי בענק. מתברר שהרבה מאוד אנשים חושבים שמדובר בסרט טוב, אפילו אחד מהטובים של השנה. הם אוהבים את האקשן, את העיצוב, את ההופעה של טילדה סווינטון. אני מסכים, הדברים האלה אכן מוצלחים יחסית. אלא שהם שוליים למסר שנדחף בכח, גיבור מפוקפק שהסרט מציג כסוג של משיח, העדר מוחלט של הגיון (למה רכבת?!), סיפור עקבי בצורה כלשהי ואחד הטוויסטים היותר מטופשים שנתקלתי בהם מחוץ לסרט של מ. נייט שאמאלאן. השיא מבחינתי היה כשלא הצלחתי שלא לצחוק במה שאמור להיות הגילוי הדרמתי האפל אודות הגיבור. זה היה משפט כל כך מגוחך ולא קשור, שאני בהלם שמישהו הצליח לקחת את שאר הסרט ברצינות.

העיצוב הטוב ביותר

אני אוהב סרטים היסטוריים. כמה שיותר מדויק, יותר טוב. לא מפתיע, אם כן, שהשחזור התקופתי הוא אחת הסיבות שכל כך אהבתי את מר טרנר. אלה לא התלבושות והאיפור. זו השפה, המחוות הגופניות, חיתוך הדיבור, כל אלה מצטרפים לפריטים קטנים שהונחו בקפידה מול המצלמה כך שיהוו יצוג נאמן ככל הניתן לאנגליה של תחילת המאה ה-19. אלא שכל זה לא מספיק בכדי לזכות. מה שנתן את הדחיפה הנוספת לעבר זכיה בקטגוריה זו, הוא הבימוי שהציב את האנשים והפריטים בסצנות רבות כך שיראו כמו תמונה. יחד עם הקרדיט שמגיע לצלם דיק פופ על עבודה מופלאה, זה אחד משני הסרטים היחידים השנה שאני יכול בשיא הרצינות לומר שהוא נראה כמו תמונה בתערוכה (השני הוא "אידה" שמצולם בסגנון שונה לחלוטין).

מועמדים נוספים: הזאב מוול סטריט, היא, בתוך לואין דיוויס, מלון גרנד בודפשט, מליפסנט, הדרקון הראשון שלי 2, שומרי הגלקסיה, תאוריית האפס, בין כוכבים

האפקטים הטובים ביותר

תמיד יש לי את ההתלבטות בין סרטים בהם האפקטים נמצאים בכל פינה ויוצרים למעשה את העולם בו הוא מתרחש, לבין סרטים שהאפקטים משולבים בהם בכזו טבעיות, שאפילו לא שמים לב אליהם בשניה הראשונה. היא מאחד את שתי הגישות. כסרט עתידני, שאינו מתרחש בעתיד הרחוק, הוא מורכב משילוב של פריטים ורקעים מודרניים, יחד עם שיפורים קטנים שנותנים תחושה של הדור הבא. הפלא הטכנולוגי הגדול ביותר בסיפור, כלל אינו נראה בסרט, מאחר והוא חסר צורה מוחשית. עם זאת, הוא מיוצג בידי טכנולוגיות מתקדמות, אך מספיק דומות לימינו בכדי שנוכל להבין בקלות מה תפקידן. אותו דבר לגבי המבנים בסרט, הנשענים על גרסה משודרגת של ארכיטקטורה מודרנית. חלק גדול מהמבנים ברקע אינם אמיתיים, אלא הושתלו בסרט באופן דיגיטלי, אולם ההשתלבות שלהם כל כך טובה, שנדמה לעתים כאילו ספייק ג'ונז וצוות האפקטים שלו באמת בנו עיר שלמה מברזל ובטון.

מועמדים נוספים: רובוקופ, המבול, קפטן אמריקה – חייל החורף, גודזילה, אקס מן: העתיד שהיה, קצה המחר, כוכב הקופים: השחר, שומרי הגלקסיה, עיר החטאים: עלמה להרוג, הפשיטה 2, בין כוכבים

הפסקול המוזיקלי הטוב ביותר

זו הייתה הבחירה הקלה ביותר השנה ולא רק לי. הפסקול המלווה את שומרי הגלקסיה הוא אחד האלבומים המצליחים ביותר של השנה, למרות שאין בו אף שיר מקורי. זו זליגה מעניינת של עלילת הסרט למציאות. בסרט, הקלטת עליה מופיעים אותם שירים, מלווה את פיטר קוויל מילדות והוא נוהג להאזין לה כשהוא לחוץ, או זקוק להפסקה. אנשים צפו בסרט, נהנו מהמוזיקה והלכו לקנות או להוריד את הגרסה הדיגיטלית של אותה קלטת בדיוק. תזמון נכון של עורכי הסרט והבמאי, הביאו לכך שהשירים מייצרים כמה מהרגעים הקומיים היותר טובים בו ומוסיפים לחוויה המהנה של צפיה באחד מסרטי המדע הבדיוני היותר קלילים שנוצרו.

מועמדים נוספים: 12 שנים של עבדות, היא, בתוך לואין דיוויס, סרט לגו, החבובות – מבוקשות!, ערבים רוקדים, פרנק, התבגרות, ויפלאש

הקומדיה הטובה ביותר

אני שמח שיצאו השנה מספיק קומדיות לא מונפשות בכדי שתהיה לי התלבטות אמיתית לגבי הזוכה. כשארצות הברית מספקת בעיקר שכפולים של קומדיות ג'אד אפטואו, שמחתי לראות שהסרט שהכי הצחיק אותי השנה, הגיע בכלל מהקצה הנגדי של העולם (אמירה מוזרה כשמדובר בגוף כדורי, אבל ניחא). ראיתי את חיים בצללים, קומדיית ערפדים ניו זילנדית, במסגרת פסטיבל אוטופיה. לצערי, הסרט לא זכה להפצה ארצית בישראל וזו אחת הסיבות שהוא הראשון שעולה לי בראש כשמבקשים ממני להמליץ על סרט מהשנה החולפת שלא הגיע לקולנוע. הסיבה השניה היא שהסרט הזה מאוד מאוד מצחיק.

תת-ז'אנר הקומדיות המוקומנטריות היה אמור להימאס בשלב הזה, אבל כשהוא משלב בין נימוס ניו זילנדי וסמטוחה מכוונת של מיתוסים על ערפדים, תחת השגחת היוצרים של "טיסת הקונקורד", התוצאה היא קומדיה פרוע שנשענת יותר על דמויות עמוקות, מאשר על סיטואציות קומיות. איפה שסרט אחר היה מתעכב על זה שמי נפגע ובטח כואב לו, או מתעכב במשל חצי סצנה בכדי להסביר בדיחה, חיים בצללים פשוט נע בקלילות בין רגעים של מבוכה והצלחה ומציג תמונה מעניינת של מספר דמויות שאינן מאפילות זו על זו ומגיבות באופן אמין לבעיות שלא יכולות לקרות למי שאינו ערפד במאה ה-21. זה היה יכול להיות כואב לצפיה, אבל בידיים הנכונות, מדובר בסרט שאני הכי מצטער שלא זכה ליותר חשיפה.

מועמדים נוספים: נברסקה, סרט לגו, החבובות – מבוקשות!, מר פיבודי ושרמן, אפס ביחסי אנוש, מיתה טובה, פרנק, שומרי הגלקסיה, 6 גיבורים

שחקן המשנה הטוב ביותר

2014 הייתה שנה דלילה למדי בהופעות משנה טובות והעובדה שכמעט כל המועמדים הם על סרטים שיצאו מחוץ לישראל עוד בשנה שעברה, רק מדגישה זאת (אם כי, חלק מהמועמדים אצלי על תפקיד ראשי, מוכרים כשחקני משנה במקומות שונים). עדיין, אין בכך להוריד מהבחירה במייקל פסבנדר לשחקן המשנה המצטיין, בזכות תפקידו ב-12 שנים של עבדות. קשה לעמוד בפני נבל מוצלח, כזה שעצם הזכרת שמו, יוצרת רעד גם בגבן של הדמויות וגם בגב הקהל. פסבנדר מגלם את אדווין אפס, בעל אחוזה המוציא את תסכולו וזעמו בעבדים באופן שגורם לבעלי עבדים אחרים להיראות ליברלים. אתם לא רוצים לפגוש אותו כשהוא כועס והיותו אדם פתטי בעיני השווים לו, רק גורם לו לפרוק יותר זעם על אלה שהוא רואה כנחותים ממנו. זה בדיוק הנבל שיהפוך את כל הסרט על פניו ויגרום לא להפוך מסיפור מצער לטרגדיה. עבדות היא דבר איום ונורא, אבל אנשים כמו אפס, כאשר משלבים בהם את המסירות של פסבנדר לתפקיד, גורמים לה להיראות כמו הגהנום.

מועמדים נוספים: סטייסי קיץ' (נברסקה), ג'ון גודמן (בתוך לואין דיוויס), לוקאס הדג'ס (תאוריית האפס)

שחקנית המשנה הטובה ביותר

כיף לגלות שחקנית שלא הייתי מודע לקיומה ולהתחיל לרצות לראות אותה בתפקידים נוספים, רק כדי להבין אם הטווח הנרחב שהפגינה בתפקיד אחד, הוא רק קצה הקרחון. האמת היא שראיתי בעבר את תמרה קלינגון, בסדרה "אדומות" ובסרט "ילדי CCCP", אבל ההופעה שלה באפס ביחסי אנוש היא זו שגרמה לי לטרוח ולברר מי זו השחקנית המוכשרת הזו. אירנה היא שלוש דמויות בתוך אישה אחת והן מהוות חריגה מעניינת מהריאליזם של שאר האנשים בסרט. היא טום-בוי מפתה, היא סהרורית וחסרת בטחון, היא קשוחה יותר מכל הגברים בצה"ל. אישה אחת, עוד לא בת 20, מגולמת בידי שחקנית המבוגרת ממנה ביותר מעשור, משפיעה על העלילה יותר מכל הבכירים והפקידים שלמעשה ברור מה התפקיד שלהם בבסיס. תמרה קלינגון אמינה בכל אחת מהפאזות של אירנה ויוצרת סימני שאלה שהסרט בכוונה לא עונה עליהם, אבל שווים התיחסות לא פחות מהעלילה של הדמויות הראשיות.

מועמדות נוספות: קארי מאליגן (בתוך לואין דיוויס), קארי קון (נעלמת), קים דיקנס (נעלמת), דליה מלכה בגר (גט – המשפט של ויויאן אמסלם)

 

השחקן הראשי הטוב ביותר

כמה שרשימת המועמדים על תפקידי משנה דלילה, קטגוריית השחקן הראשי צפופה במיוחד. עדיין, אני שלם לחלוטין עם הבחירה שלי. מי שעדיין מופתע לראות שמתייחסים לזאב רווח כאל שחקן רציני, שיפנה מיד לצפות במיתה טובה. רווח מגלם בסרט את יחזקאל, זקן שובב וצעיר ברוחו, אך גם איש משפחה דואג שרואה איך הזמן הולך ומדביק אותו ואת הסובבים אותו. העלילה מתרחשת ברובה בדיור מוגן ובחדרי אשפוז, אז דרוש שחקן מגוון במיוחד על מנת להוסיף רגעים של קומדיה לסרט כזה. באופן מפתיע, רווח הוא דווקא הסטרייט מן בסיפור והוא מאזן בצורה נפלאה את הכאוס המתגבש סביבו. הוא מנווט היטב בין שובבות לבין דרמתיות, כאשר הוא הופך באופן לא מתוכנן למנהיג חבורה של מלאכי מוות בהזמנה. המניירות המוגזמות של רווח מוכרות כבר עשרות שנים. מיתה טובה מוכיח שהוא יכול להיות גם אמין ומעודן.

מועמדים נוספים: חואקין פניקס (היא), ברוס דרן (נברסקה), מתיו מקונוהי (מועדון הלקוחות של דאלאס), אוסקר אייזק (בתוך לואין דיוויס), רייף פיינס (מלון גרנד בודפשט), תאופיק ברהום (ערבים רוקדים), רוברט גוסטפסון (הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם), כריסטוף ואלץ (תאוריית האפס), טום הארדי (לוק), ג'יי.קיי. סימונס (ויפלאש), ג'ייק ג'ילנהול (חיית הלילה), טימותי ספול (מר טרנר), ששון גבאי (גט – המשפט של ויויאן אמסלם), אלי גורנשטיין (גט – המשפט של ויויאן אמסלם), אדי רדמיין (התאוריה של הכל), ברנדן גליסון (הכומר)

 

השחקנית הראשית הטובה ביותר

יש במאים שפשוט יודעים לעבוד עם שחקנים. גם אם הליהוק של חלק מהגברים בסרט מעורר תהיות, לא נראה לי שמישהו יכחיש שרוזמונד פייק היא הליהוק הטוב ביותר של דיוויד פינצ'ר לנעלמת. מחמת ספוילרים, לא אפרט מה במשחק שלה כל כך טוב. רק אציין שבזכותה, הסרט מצליח להיות מפתיע ומרתק גם כשנדמה שהכל כבר ידוע. אם נותרו הפתעות, פייק אחראית להביא אותן אל המסך והיא עושה עבודה נפלאה. עם שחקנית מעט פחות מתאימה, הסרט פשוט לא היה עובד. פייק היא הימור שהתגלה כמוצלח במיוחד.

מועמדות נוספות: אמה תומפסון (להציל את מיסטר בנקס), דאנה איבגי (אפס ביחסי אנוש), מגי ג'ילנהול (פרנק), מיה ואסיקובסקה (מפות לכוכבים), דורותי אטקינסון (מר טרנר)

 

התסריט הטוב ביותר

יש לי רתיעה אינסטינקטיבית מסרט שמחלק את עצמו לפרקים. זה נראה יומרני ועם זאת, קלישאתי משהו. טליה לביא הראתה שהיא לא מפחדת להשתמש בגימיק השחוק וכתבה את אפס ביחסי אנוש כשלושה חלקים המתמזגים זה לתוך זה. כל חלק הוא סיפור עם התחלה, אמצע וסוג של סוף, כאשר דמויות ראשיות מסיפור אחר, הופכות למשניות, אך חיוניות לעלילה בחלק המוצג כעת. בנוסף לדרך בניית הסיפור החורגת מהמסגרת הרגילה, לביא השכילה להשתמש באבסורד הביורוקרטי שצה"ל כל כך מצטיין בו, כמניע לתסכולן של גיבורות הסרט. העגה והשגיאות הלשוניות שלא ניתן להתחמק מהן בכניסה לבסיס, מספקות כמה מהרגעים היותר משעשעים בתסריט, בעוד הם משתלבים בעדינות ראויה לציון (וזו הרי כל מטרת הפוסט) עם חוויות מצלקות שלא הייתי מאחל לאף אחד לעבור. ברגעים המעטים בהם שצה"ל לא מספיק מגוחך, טליה לביא פונה גם לגורמים חיצוניים, אולם משאירה את התחושה שזה יכול לקרות רק שם.

מועמדים נוספים: 12 שנים של עבדות (ג'ון רידלי), היא (ספייק ג'ונז), נברסקה (בוב נלסון), בתוך לואין דיוויס (איתן כהן, ג'ואל כהן), ערבים רוקדים (סייד קשוע), לוק (סטיבן נייט), נעלמת (ג'יליאן פלין), מר טרנר (מייק לי), גט – המשפט של ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ, שלומי אלקבץ)

 

הבימוי הטוב ביותר

כשאתה מתפרסם בזכות קליפים וסרטים שמותחים את גבולות המציאות, רק מתבקש שמוזרות תהיה חלק אורגני מעבודתך. היא הוא סרט הרביעי של ספייק ג'ונז וכנראה המציאותי ביותר מבחינת התחושה. למרות שהסיפור מתרחש בעתיד, ג'ונז דואג לקצב המדמה את החיים האמיתיים, לפחות ברמת הסצנה. מאוד קשה ליצור סרט לא מטיפני שעוסק בשאלה מה הופך מישהו לאנושי, אבל ג'ונז הנחה את השחקנים להיות אנושיים ככל הניתן, עם כל הפגמים המתבקשים, בעוד המכונות הן אלה שנראות מושלמות. בעוד יש קפיצות בלתי נמנעות בזמן, אין תחושה שהסרט רץ להעביר איזה מסר, אלא הכל נעשה בדיוק בקצב הנכון. הסרט אפילו מסתיים בשניה הנכונה ולא גולש מעבר כפי שקורה ברוב הסרטים. ספייק ג'ונז כל כך טוב בלאתגר את תפיסת המציאות, שהוא אחד הבמאים היחידים שיכולים ליצור סרט שלם שבו מחשבים ובני אדם אמינים באותה מידה (ולא כעלבון) ואף אחד מהשחקנים לא משתלט לאחרים על הטריטוריה, או מקבל הכנה לא מספקת לסצנה. אני לא יודע איך הוא ג'ונז הצליח להביא את כל המעורבים בסרט, בין אם אלה השחקנים, המעצבים, הצלמים, העורכים, או יוצרי הפסקול, להיכנס לראש אחד, אבל התוצאה היא סינרגיה יוצאת דופן עליה מנצח במאי שגורם לזה להיראות די פשוט.

 

סרט השנה

כמו בשנה שעברה, יש שתי דרכים לגלות מהו סרט השנה שלי. האחת היא לקרוא את הפסקה הבאה. דרך נוספת היא להאזין לפרק סיכום השנה של שורה שניה באמצע, בו אני ותום מדרגים את הסרטים שהכי אהבנו השנה ומפרטים על כל אחד מהם. אתם מוזמנים גם לעיין בפוסט אותו הקדשתי לחמשת המועמדים.

אולי אני יותר פטריוט ממה שחשבתי, אבל זו שנה שניה ברציפות שהסרט שהכי עשה לי את השנה הוא סרט ישראלי. יש חוסר הסכמה מרתק בקרב אנשים שצפו באפס ביחסי אנוש. חלק רואים בו קומדיה קורעת מצחוק שמי ששרת אפילו שבוע אחד בצה"ל, יזדהה עם האבסורדיות שלה. אחרים רואים בסרט טרגדיה שנובעת מחוסר אכפתיות של המערכת ומכך שגם במקום הכי מאובטח בסביבה, אף אחד לא בטוח מחוויות קשות. אני אוהב להתייחס לסרט כשילוב של השניים. מאוד נהנתי ממנו בזמן הצפיה וצחקתי בכל רם פעמים רבות. מצד שני, היו רגעים שהחזירו אותי לתקופת השרות שלי שלמרבה המזל, הופסקה לפני שאבדתי לחלוטין תקווה לצאת נורמלי מהחוויה.

אם בשנה שעברה זכה "מי מפחד מהזאב הרע", סרט שכוחו בניתוק מהיומיום ובקיצוניותן של הדמויות, אפס ביחסי אנוש מצליח מהסיבה ההפוכה. הוא מעורר הזדהות עד כאב, גם כאשר קורים בו דברים לא מציאותיים, זה עדיין נראה יותר כמו זכרון מודחק מאשר המצאה. טליה לביא אמנם זכתה ממני לציון לשבח כתסריטאית, אולם אין לשכוח את הכשרון שהפגינה בבימוי הסרט. פרטים קטנים, חלקם מכוונים וחלקם צרוף מקרים ממוזל, הפכו רבות מהסצנות לבלתי נשכחות בזכות תזמון מעולה. השחקניות, גם אם לא כולן אחידות ברמתן, מבינות היטב את התפקידים עליהן לבצע וברור שהן שואבות לתוכן גם חוויות מהחיים ולא רק מהתסריט, אפילו לא מהצבא. כשהסרט יצא, הייתה תהיה האם יהיה מובן בכלל למי שלא שרת בצה"ל ואינו דובר עברית. התשובה, על פי עדויות מחו"ל, היא שכן, אפס ביחסי אנוש, עד כמה שהוא מתרחש סביב חיילות בצה"ל, מונע על מסר אוניברסלי של תסכול, חוסר סיפוק בחיים וגם חברות שמשנה הכל לטוב ולרע.

פוסטר אפס ביחסי אנוש_resize

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.