ביקורת: אידה

Ida_(2013_film)_resize

לא גדלתי במשטר קומוניסטי. חייתי כל חיי בישראל ולמרות שהיא מתנהלת לא פעם כמו מדינת חסות של ברית המועצות בשנות השבעים של המאה שעברה, אין לי את הנסיון של מי שגדל תחת דגל אדום המטיל את צלו על פני אומה שלמה. אולי זו הסיבה שסרטים וסיפורים המתרחשים במדינה כזו, מדכאים אותי במיוחד. אני רואה את האפרוריות והחשדנות ולא מבין איך אפשר לגדול באווירה כזו ולא לשקוע בדכאון עמוק. "המוות והפינגווין", ספר שמתרחש באוקראינה שאחרי נפילת הקומוניזם, גרם לי לא לרצות לבקר אי פעם במדינה (לא שחסרות כרגע סיבות להתרחק מאוקראינה).

"אידה" לא עוסק בקומוניזם, אבל הוא מתרחש בפולין שאחרי מלחמת העולם השניה, כאשר צניעות ועוני היו נורמה ולפחות לעיניים קפיטליסטיות זרות, זה נראה כמו אחד המדורים הפחות מושקעים של הגהנום. לא אקרא לזה אירוניה, כדי לא לעשות שימוש לרעה באחת המילים החביבות עלי, אבל מעניין שזה מה שהרגשתי כלפי סרט שמתחיל במנזר.

אנה גדלה כל חייה בידיעה שהיא נוצריה. היא התחנכה בבית היתומים של המנזר ובהגיעה לבשלות, היא מתכוננת לומר את נדריה ולהפוך לנזירה מן המניין. יש רק דבר אחד שהיא חייבת לעשות לפני השלמת התהליך. עליה לבקר את דודתה ונדה, קרובת משפחתה החיה היחידה, המסרבת בתוקף להגיע בעצמה למנזר. בלית ברירה, נוסעת אנה לעיר הגדולה ופוגשת את האישה היחידה שיודעת משהו על תחילת חייה.

מהר מאוד, מתברר שאנה היא בכלל לא אנה. היא נולדה בשם אידה לבנשטיין למשפחה יהודיה שנרצחה בשואה. ונדה אמנם שרדה והפכה לתובעת ראשית ולשופטת בשרות המפלגה, אולם היא היחידה שזוכרת את אחותה ובעלה ואת הילד הקטן שלא ניצלו מהטבח. היא יוצאת עם אנה/אידה לחקור קצת אודות מקום קבורתה של המשפחה, דבר שהנזירה לעתיד מרגישה שחובה עליה לעשות בטרם תשוב למנזר.

בתור סרט שמשלב בין כמה נושאים מאוד טעונים, אידה רגוע להפליא. מצד אחד, הוא מדבר על השואה ועל השתמדות עצמית על מנת לשרוד. מצד שני, הדמות הראשית היא נציגה של מוסד דתי במדינה שדחקה את הכנסיה לשולי החוק והחליפה אותה בפרשנות לאומנית לתורה סוציו-אקונומית שכופה חילונות על כל מוסדות המדינה. זאת חרף היותו של אחוז עצום מהאוכלוסיה דתי.

עם שני הדברים האלה, הסרט בקושי מנסה להתמודד. הוא מתרכז ביחסים בין אנה/אידה לבין ונדה במקום. האחת טהורה, שקטה, מאמינה בישו וחסרת נסיון בעולם החטאים. השניה יהודיה חילונית, חסרת סבלנות, שתיינית, מעשנת בשרשרת וחובבת בילויים ומסיבות. בניגוד לרוב המשפחות, כאן הצעירה היא השמרנית, בעוד המבוגרת נוטה לפזיזות וחוסר אחריות. הדרך מביאה אותן לשהות זו במחיצת זו, לאחר נתק מוחלט שנמשך כמעט כל חייה של אנה/אידה. כשהן פוגשות אדם חדש, לכל אחת יש הבנה שונה לחלוטין לגבי מה מותר לעשות איתו וכמה רצוי שיתקרב. ורנה מצליחה להתאפק מספיק בכדי לא לעקוץ את אחייניתה על כך שמנהגיה הנוצריים הם שקר, אבל מוציאה קיטור על מי שמזכיר לה את שיתוף הפעולה של פולנים רבים עם הכובש הנאצי בזמן המלחמה. מנגד, המילה "שואה" כלל אינה מוזכרת בסרט, היא פשוט מובנת מאליה כאשר לוקחים בחשבון את גילה של אנה/אידה, את זמן התרחשות הסיפור ואת הדברים שמשפחתה נאלצה לעבור.

לצערי, אידה סובל מעצירות קשה. עד כמה שהוא יכול לעסוק בנושאים מעניינים ובמסע הרגשי ששתי הנשים עוברות, הוא בעיקר עסוק בצילומים יפים ובסיפוק מידע שאפשר להבין לבד. לא צריכים שיחה בה אחת הדמויות מדגישה את ההבדל בין הנזירה והחילונית, אנחנו מבינים את זה לבד. לא צריכים הסבר שמשהו מפתה, כי זה ברור מעצם העובדה ששמו אישה צעירה שמעולם לא ידעה פיתויים, באמצע סיטואציה חילונית לגמרי, כאשר המקבילה שלה מתהוללת קלות. הסרט מוותר יותר מדי על מתן ביטוי לרגשות של הדמויות ופשוט נותן להן לדבר במונטוניות.

לכאורה, מדובר בגישה מוצדקת. אחרי הכל, נזירות אינן ידועות בהתפרצויות הקולניות שלהן והסיטואציה מאוד מבלבלת עבור שתי הנשים. אלא שכאן הסרט שוכח שאנה/אידה היא לא עוד נזירה. היא מגלה שניצלה בזמן השואה על ידי התחזות לנוצריה ושכל חייה היו שקר. היא מגלה שהאישה היחידה שיודעת משהו על עברה, מנסה שוב ושוב את סבלנותה בעידוד יצרים. אם הדמויות עוברות תהליך רגשי בסרט, הוא תמיד מואץ ושקט באופן מלאכותי. אם הכוונה של הבמאי פאבל פאבליקובסקי הייתה לייצג את השתיקה הנובעת מבושה בעקבות פשעי מלחמה, הוא עושה זאת בצורה שטחית ותוך התעלמות מאנושיותה של הדמות הראשית. אם רצה לשקף את הריחוק בין הכנסיה למציאות בשטח, הבחירה להסביר במילים יבשות במקום להראות תהליך פנימי, פוגעת באפשרות ליצור אכפתיות כלשהי כלפי הנושא. הייתה לי פעם חולצה שכתוב עליה "פולנים סובלים בשקט" והסרט הזה ממחיש עד כמה מדובר ביותר מבדיחה. מרגישים משהו? תחזיקו את זה בפנים כי הבמאי לא אוהב התנהגות טבעית.

אפשרות שלישית, שיכולה לשמש לסנגוריה על הסרט, היא שהוא בכלל לא על זכר השואה, או על התנגשות בין אמונות. אולי האיטיות והעצירות הרגשית באו לייצג תקופה. כאמור, לא גדלתי באווירה המאיימת והנדחפת של משטר קומוניסטי מזרח אירופי. אני לא יודע כמה היה מקובל להתרגש באותם ימים והדמות היחידה שמציגה יותר מתכונת אופי אחת, עושה זאת בסיטואציה קיצונית במיוחד. בהחלט אפשרי שמבלי לחוות באופן אישי את התקופה, אני מפספס משהו בסיסי בבחירה של הבמאי להחליף אישיות בדיבורים יבשים.

זה לא יגרום לי להמליץ על אידה. אם צריך לחיות במקום מסוים בזמן מסוים בכדי לרדת לסוף דעתו של הבמאי, אין טעם לזייף התלהבות. מה גם שלמרות הפרשנות המקלה, אני עדיין לא אוהב את האנמיות של הדמות הראשית ואת ההאכלה בכפית של הניגוד בינה לבין דודתה. הצילום מרשים ועושה דברים שלא ידעתי שאפשר בכלל לעשות בשחור ולבן, אולם צורה לא צריכה לבוא על חשבון תוכן. המסר של הסרט כל כך אוניברסלי, שהוא שכח לעצור לביקור על סט הצילומים. במקום סיפור מעניין, או דמויות מורכבות, מוצגת בפנינו רשימת נושאים טעונים שהסרט מתחמק מלעסוק בהם. הוא נותן פתק עם נושא לשיחה ומשאיר לצופים לעשות את העבודה לאחר היציאה מהאולם. לפעמים זה טוב, הפעם זה משעמם. אני לא חושב שצריך לכפות רגש על עלילה, אבל שתקנות מלאכותית מקומה במנזר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.