ביקורת: התיאוריה של הכל

The-Theory-of-Everything-Poster-2_resize

 

אם הייתי מפיק קולנוע, היה כנראה קשה למכור לי את "התיאוריה של הכל". משהו ברעיון מאחורי סרט ביוגרפי על סטיבן הוקינג, לא נשמע קולנועי במיוחד. אם אי פעם ראיתם תמונה של הוקינג, או שמעתם אותו מדבר, אתם יודעים שאין מקום להפגין קשת רחבה של רגשות. השחקן שיקבל את התפקיד יצטרך לא רק להיראות לא אטרקטיבי, אלא גם להסתפק בתזוזה מינימלית ודיבור דרך אמצעי חיצוני, מה שיצור ניכור מצד הקהל. בנוסף, התאוריות של הוקינג כל כך מורכבות ומתקדמות, שאין דרך להציג אותן בצורה מכובדת בפורמט חזותי, מבלי שהפרופסור עצמו יעביר הרצאה מול המסך, או יקריא קטעים מספריו.

טעיתי לגבי אחת מההנחות האלה וכמו פיזיקאי, אני מודה שבהינתן הוכחות מספקות, נקודת המבט שלי יכולה להשתנות.

 

הסרט מתחיל בסצנה הכי בריטית בתולדות הקולנוע. סטיבן הוקינג הצעיר וחברו הטוב, רוכבים על אופניים ברחבי קיימברידג' ומתגרים זה בזה בכינויים עוקצניים כמו "איש זקן". זמן קצר לאחר מכן, פוגש הוקינג את ג'יין ויילד, סטודנטית חביבה שמתעניינת בבחור הממושקף המרבה לדבר על פיזיקה ואסטרונומיה. השניים מתאהבים, חרף חילוקי הדעות התאולוגיים ביניהם (היא מאמינה אדוקה באלוהים, הוא מאמין שאלוהים זה שם זמני למשהו שטרם התגלה) והעתיד נראה בהיר. זאת עד שסטיבן מאובחן כחולה בטרשת אמיוטרופית צידית, המוכרת גם כמחלת לו גריג, או אם יצא לכם להסתובב בפייסבוק בשנה האחרונה, ALS.

משמעותו של האבחון הוא אובדן הדרגתי של היכולת להשתמש בשרירים, עד כדי העדר אפשרות לנשום, לבלוע מזון או ללכת ללא סיוע. אם זה לא מספיק נורא, הרופאים מנבאים לסטודנט המבטיח תוחלת חיים של לא יותר משנתיים, במהלכן יסבול מהתדרדרות גופו. חרף הבשורות הרעות, נוכחותה של ג'יין בחייו נותנת לסטיבן את כח הרצון להשלים את לימודיו ולהמשיך ולחקור את נסתרות היקום.

נשמע כמו אחלה רעיון לסרט. השאלה היא לאן לוקחים את העלילה מכאן. האם לכיוון הענייני, חשיבות המחקרים של פרופסור הוקינג והסיבות שהוא מוזכר כיום בנשימה אחת עם אייזק ניוטון ואלברט איינשטיין ככוכב הרוק של עולם הפיזיקה? אולי לכיוון האישי יותר, איך זה לקיים זוגיות עם מחלה חשוכת מרפא שמצריכה תשומת לב תמידית לצרכיו הבסיסיים ביותר של הלוקה בה? נגיד את זה ככה: התיאוריה של הכל מבוסס על ספר וזה לא "קיצור תולדות הזמן".

הסרט מבוסס באופן חופשי על האוטוביוגרפיה של ג'יין, המתמקדת בחייה עם סטיבן הוקינג. גם אם נהלו אלפי שיחות על עבודתו והתווכחו מיליון פעם על אמונותיה, מוקד הסיפור לא יהיה פיזיקה. התיאוריה של הכל עוסק יותר בזוגיות כנגד כל הסיכויים, מאשר בסיבה לכך שאחד הצדדים נעשה מפורסם כל כך. ברור שסטיבן הוקינג מפורסם גם בגלל מחלתו, אבל הוא היה זוכה לאותה הערכה מצד הקהילה המדעית, לו הייתה בריאותו תקינה לחלוטין.

זו הבעיה הגדולה שיש לי עם הסרט הזה. הוא לא רע בתור סרט על יחסים וכנראה יעיל יותר בהסבר על ALS מאשר כל האנשים ששפכו על עצמם דלי קרח כי מישהו אתגר אותם, אבל לא צריך את סטיבן הוקינג בשביל זה. הוא היה יכול לשמש רק השראה לסיפור על מישהו שלא נותן למחלה לעצור את רדיפתו אחר פרויקט חייו, או לדרמה על זוג שמושפע עמוקות מנכות קשה של אחד הצדדים. סטיבן הוקינג עשה הרבה מעבר ללהיות חולה ולמצוא בת זוג בקולג', אבל הפוקוס של הסרט הוא דווקא על החיים האישיים של מי שמנסה לפרק ולהרכיב מחדש את התפיסה של המין האנושי כלפי היקום כולו. זה כמו שיעשו סרט על אחד המתמטיקאים המשפיעים במאה השנים האחרונות ויתמקדו בעיקר בהיותו סכיזופרן. רגע…

עוד דבר שהציק לי בזמן הצפיה, הוא הליהוק. אין לי תלונות כלפי המשחק עצמו (אליו אגיע בהמשך). יותר הפריעה לי האובססיה של הבמאי ג'יימס מארש עם אסתטיקה אנושית. בהתחשב בדברים שהוקינג עצמו עבר, מדהים איך הוא וג'יין נראים באותו גיל לאורך שנים ארוכות. אפילו הפרופסור שסטיבן לומד אצלו בקולג', לא טורח להזדקן. זה כאילו הוקינג כזה גאון, שהסרט שנעשה עליו למעשה יצר קרע בזמן שגורם לדמויות להישאר באותו גיל במשך עשורים. זה מבלי להיכנס לכך שהאנשים בסרט יפים בצורה לא מציאותית. מילולית. במציאות, ג'יין לא נראית בשום צורה כמו פליסיטי ג'ונס. השחקנית יפה, רזה ונמוכה בעוד ג'יין ויילד האמיתית נראית כמו… אישה רגילה. לא יפה או מכוערת במיוחד. בעלת מבנה גוף ממוצע ובאותו גובה כמו בעלה. במילים אחרות, היא לא נראית כמו שחקנית.

ההתעלמות מאנשים לא חתיכים כה עמוקה, שאפילו הניצבים כולם רזים ונעימים למראה. זה אירוני בהתחשב בכך שמארש מוכר יותר כבמאי של סרטי תעודה, אבל נראה שהמציאות לא מספיק יפה בעיניו, אז הוא חש צורך להסיר ממנה חורים שחורים שעלולים למנוע מהזוהר להתפשט על המסך.

חרף הביקורת שלי על מראה השחקנים, רובם עושים עבודה טובה. אדי רדמיין, שהיה ממש מעצבן ב"עלובי החיים", זוכה למחילה בזכות תצוגה נפלאה בתפקיד סטיבן הוקינג. לא חכמה לקבל מחמאות על חיקוי פיזי של הוקינג. לא נדרשת הרבה השקעה בהבנת מגבלות התנועה של הפרופסור. הגדולה של רדמיין בתפקיד היא שהוא מצליח להביא לתוכו הרבה רגש, מבלי לגרום להוקינג להיראות פחות מתוחכם. נכון שבמציאות, הוקינג נמנע מלהביע את רגשותיו בפומבי, אולם הסרט לא מדבר על דמותו הציבורית, אלא על חייו הפרטיים. אדי רדמיין מצליח להעביר במבט אחד את כל התחושות הדרושות לאותו רגע ויוצר חיבור רגשי לאדם שהיה מעדיף לדבר על חלקיקים וירטואליים מאשר על איך בבית.

זה הדיסוננס שהתיאוריה של הכל מייצר אצלי. מצד אחד, הוא משוחק היטב, במיוחד מצדו של אדי רדמיין שנותן הצדקה מלאה לבחירה בו. מצד שני, נראה כאילו סטיבן הוקינג הוא רק תרוץ לתסריטאי שרצה לכתוב דרמת יחסים על התמודדות של זוג עם מחלה ופיזיקאי מפורסם הלוקה ב-ALS, התאים בול לתבנית שהוכנה מראש. לא שהכל פה רע, או שהסרט מעוות לחלוטין את סיפורם של ג'יין וסטיבן. זה פשוט שהוא כל כך מתמקד בצד הצהוב של חייהם, שאני באמת לא מבין מה הוקינג קשור, חוץ משם מפורסם שאפשר לשווק בעזרתו את הסרט.

התיאוריה של הכל מרגש, מעניין רוב הזמן (קצת נמרח לקראת הסוף) ומסביר יפה על הקשיים לתפקד מול מחלה ניוונית. זה רק לא סרט למי שרוצה ללמוד את העובדות היבשות. הוסיפו הרבה צבע ושנו כל מיני פרטים, כך שהסיפור יתאים לקהל רחב ככל הניתן. התוצאה היא דרמה על חייו האישיים של גאון, כפי שתורגמו ממקור חיצוני, בלי להיכנס לעובי הקורה בכל הנוגע לעבודתו. משהו שלא מצריך הרבה מחשבה וחבל שכך, בהתחשב במושא הסרט.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ביקורת: התיאוריה של הכל

  1. יש שני סוגי ספרים למיטב הבנתי. האחד נקרא באמת התאוריה של הכל והשני ״התיאור״, שגם עוסק בתאוריה ליקום. זה לפי מה שהבנתי. לא קראתי לא את זה ולא אתזה אבל את הסרט התחלתי לראות ואחרי רבע שעה נרדמתי. חחח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s