ביקורת: וויפלאש

MV5BMTU4OTQ3MDUyMV5BMl5BanBnXkFtZTgwOTA2MjU0MjE@._V1_SX214_AL__resize

 

למתופפים יש מוניטין מיוחד בקרב מוזיקאים. הם נראים שקטים ומרוחקים כאשר הם יושבים מאחורי שאר חברי הלהקה ונותנים להם מקצב ברקע. לכאורה, הם הרגועים בחבורה, כי לא תראו מתופף מתרוצץ על הבמה, או פוצח בשירה בזמן שהסולן לוקח עשר דקות מנוחה. לכאורה.

האגדות מספרות שבעולם הרוקנרול, מתופפים הם הפרועים מבין הנגנים. הם לא שוכבים עם כל הגרופיות, אבל דואגים לשמור לעצמם את היותר נועזות, אלה שמוכנות לדברים שאינם חוקיים במדינות מסוימות. יש שיגידו שמסיבה אינה שלמה לפני שהמתופף השליך כמה רהיטים מהחלון, בצע מעשה מגונה בפסל יקר ערך והקיא בבריכה. אני לא יודע מי מפיץ את הסיפורים האלה, אבל יש סיכוי טוב מאוד שהוא מתופף. בין אם מדובר באמת או אגדה, כל מתופף יודע שיש לו לאן לשאוף.

אנדרו אינו עוסק ברוקנרול. הוא לומד בקונסרבטוריום שייפר היוקרתי בניו יורק ומתגנב בלילות לחדרי חזרות על מנת להתאמן על יכולות התיפוף שלו. כמו מרבית הסטודנטים בשייפר, אנדרו חולם להתקבל לתזמורת הג'אז של פלטשר, מורה בקונסרבטוריום שידוע כמי שגלה כמה מהכשרונות המוזיקליים הגדולים של המאה הנוכחית. גם אם אף אחד מהם לא הפך לכוכב כמו משתתפי "דה ווייס", מי שמוצא חן בעיני פלטשר, יכול כבר לתכנן בראשו את המשא ומתן עם אחת התזמורות הגדולות בכדור הארץ.

פלטשר אכן מבחין ביכולותיו של אנדרו ומזמין אותו לנגן בחזרה עם התזמורת שלו. בתחילה, נראה שאנדרו מצא לעצמו אב רוחני ומישהו שיטפח לו על השכם ויעזור לו להפוך לבאדי ריץ' הבא. אולם בתוך זמן קצר, אנדרו מבין למה אף אחד לא מחייך באולם של פלטשר, למה כשפלטשר נכנס, כולם משפילים מבט וכמה עבודה נדרשת על מנת למצוא חן בעיני מנצח שמנהל את התזמורת שלו כמו בסיס צבאי בשנות החמישים.

"וויפלאש" נשען כולו על שני שחקנים. בעוד יש לא מעט אנשים ברקע, מיילס טלר וג'יי.קיי. סימונס הם אלה שמובילים את העלילה ומתחרים ביניהם על זמן מסך. כמו שני נגנים שרוצים לזכות באותו תפקיד יוקרתי בתזמורת, טלר וסימונס מנסים להראות מי יותר מדויק ויותר יעיל בסגנון המשחק שלו. למען האמת, התחרות כאן לא קשה במיוחד. טלר הצעיר יודע לתופף ולהראות כאילו מדובר בדבר החשוב ביותר בעולם, גם במחיר סבל גופני ונפשי, אולם קחו ממנו את התופים וקבלתם שחקן פושר שלא מצליח להשלים משפט מבלי לשכוח מה הדמות שלו אמורה להביע. סימונס, לעומת זאת, נותן כאן את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו ולא נראה שהוא בכלל מתאמץ עבורה.

אחרי עשרים שנה על הבמות, בטלוויזיה ובקולנוע, סימונס מקבל סוף כל סוף תפקיד שדורש ממנו מגוון של מצבי רוח. פלטשר הוא אדם מורכב, קשוח ואלים כלפי חוץ, אבל עם פן אנושי רגיש אותו הוא מקפיד להסתיר מהתלמידים. קל להיות טוב באחד הצדדים של הדמות, אבל קשה להיות מוצלח בשניהם כפי שסימונס מקפיד להיות. נראה כאילו הקשיחות באה לו באופן טבעי והצד השני, כאילו מביך אותו, בדיוק כפי שאמור לקרות עם הדמות. בעוד אנדרו נראה מובך ומאופק גם כשלא צריך, פלטשר מביע את הרגשות האלה רק כאשר הוא נדרש לכך ולא שניה אחת מעבר.

העריכה היא הכוכבת הנוספת בוויפלאש. בעוד לא הייתי מגדיר את הבימוי או התסריט של דמיאן צ'אזל כטובים במיוחד, טום קרוס נעזר היטב בעמדתו כעורך בכדי לפצות על מגבלותיו של צ'אזל. קאטים מהירים נותנים את הטון לקטעים מוזיקליים אנרגטיים וחסרי מעצורים, בעוד שוטים ארוכים מייצגים זמנים של הרגעות ומחשבה על העתיד. ללא עבודתו של קרוס, לא בטוח שמיילס טלר היה אמין כמתופף ברמה בה הוא אמור להראות ולא בטוח שהדיאלוגים עם ג'יי.קיי. סימונס היו יעילים כפי שהתסריט מבקש. אני לא מרבה לתת קרדיט לעורך בנפרד מהבמאי, אבל במקרה הזה, הרגשתי שטום קרוס הוא האחראי העיקרי לכך שוויפלאש מצליח להעביר את המסר שלו ואת האינטנסיביות המלווה באהבה עזה למוזיקה, כמו זו שמאפיינת את הדמויות הראשיות.

הסיבה שאני לא מייחס לצ'אזל את היכולות האלה, היא שהתסריט של הסרט שגרתי ואף צפוי. אין הפתעות גדולות, מאחר וכל סצנה נראית כאילו הוצגה כבר בהרבה סרטים קודמים. הקשיים מוערמים על אנדרו בצרופי מקרים מדהימים, בעוד יש רגעים בהם קל לו במידה לא מציאותית וקשה להאמין שעבר כזה תהליך פנימי בתוך כמה שבועות או חודשים. בנוסף, לא נראה שהסרט יודע מה הכיוון האמיתי שלו. הוא מדלג על כמה רגעים בהם היה יכול להסתיים וזורק עוד סצנה ועוד סצנה, הסותרות אחת את השניה, מכיוון שצ'אזל כנראה לא מוצא את הטון בו הוא רוצה לסיים את הסרט. בעוד אני לא יכול לומר שוויפלאש תפס אותי מהתחלה, הוא לפחות מעניין ומעביר יפה את עולם המושגים של הדמויות ולמה צריך להיות אכפת לי, כמי שאינו חובב ג'אז, מהסיפור על איך צ'רלי פרקר הפך לאחד הגדולים ולמה פלטשר ואנדרו שואבים מהסיפור השראה, כל אחד בגישתו. מצד שני, לקראת הסוף, הרגשתי שהסרט נגרר ולא החלטי, כאילו אבד את התווים ומנסה נואשות למצוא את אקורד הסיום המתאים.

אני בהחלט מגדיר את וויפלאש כסרט טוב, אולם לא כאחד הטובים של 2014. הוא מתקשה לאזן בין הופעה מצוינת של סימונס להופעה מעצבנת של טלר. העריכה מצילה אותו יותר מדי פעמים מכדי שארגיש שהיה לבמאי ברור מה הוא רוצה לומר. מנגד, מדובר בסרט על אהבה לדבר אחד שעלולה להפוך לאובססיה, אבל קצת מעוררת קנאה בלהט אליו הדמויות ניגשות לנושא. אם אתם לא אוהבים ג'אז, הסרט יגרום לכם לפחות להעריך את המורכבות שלו ואת כמות ההשקעה הנדרשת על מנת להיות גורם משפיע בתחום. כמו ביצירת סרטים, לא מדובר רק בכשרון טבעי, אלא גם ביכולת לחוש איפה צריך לשפר ומה אי אפשר לעשות. שלא כמו אצל אחד מהגדולים, דמיאן צ'אזל לא תמיד יודע למה הוא מסוגל ולמה לא, מה שיוצר סרט לא אחיד ברמתו, אבל עם הרבה פוטנציאל לא ממומש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.