ביקורת: לוק

10258347_805904226096248_3016057579270721790_o_resize

 

זה לא ממש וידוי, כי מדובר כנראה במשהו המשותף להרבה מאוד אנשים, אבל תמיד אהבתי נסיעות ליליות. אין שמש שמסנוורת, או נאבקת במזגן, הכביש פנוי מנהגים עצבניים ועומסים, הרדיו מנגן שירים טובים יותר, כאלה שלא נמצאים בפלייליסט הרגיל. אפילו עבודות בכביש נראות ציוריות ומסקרנות כשנתקלים בהן מתוך החושך השקט. אם מישהו אחר אוחז בהגה ואני יכול פשוט לבהות בדרך מבעד לחלון, זה הכי כיף, אבל אני נהנה גם לשייט לבדי על האספלט.

סביר להניח שלא זו הייתה הנחת היסוד של הבמאי והתסריאטי סטיבן נייט. כשכתב את "לוק", הוא לא חשב כמה כיף ומרגיע לנסוע בלילה, אלא עד כמה האינטימיות של המכונית יכולה לספר על האדם שבתוכה. הלילה מספק תפאורה דלת תקציב והטכנולוגיה המודרנית מאפשרת להעביר את הסיפור באופן שהיה בלתי אפשרי לפני מספר עשורים.

איוואן לוק נכנס למכוניתו ומתחיל לנסוע. יש לו שעה וחצי להגיע ליעד, אם לא יהיו פקקים. ה-ג'י.פי.אס מנחה את דרכו והטלפון הוא הקשר שלו לעולם החיצון. אין איתו אף אחד במכונית והוא מנהל את כל ענייניו באמצעות דיבורית. הוא אפילו לא שומע מוזיקה, או דיווחי תנועה. יש יותר מדי דברים אחרים להתעסק איתם ורשימת אנשי הקשר והמפה הוירטואלית הם הכלים היחידים שעומדים לרשותו.

לא עובר זמן רב בטרם מגלים מי כל האנשים שאיוואן מדבר איתם, מה יעד הנסיעה שלו ואיך זה משפיע על חייו ועל חיי האנשים הקשורים אליו. אני לא מתכוון לחשוף זאת, מאחר והתסריט נבנה בקפידה כך שיתאים בדיוק למסגרת הזמן והמרחב המוקצבת מראש. יש לאיוואן שעה וחצי של נסיעה לפניו ומספר נתון של אנשי קשר. עם זה הסיפור ילך ויחשף בהדרגה. גם כשכבר לא נגלים כמעט פרטים חדשים, אופן ההתמודדות עם המצב שנוצר, גם מצדו של איוואן וגם מצד הדמויות מעבר לקו, מחזיק את העניין בסרט לכל אורכו.

לא הייתי אומר ש"לוק" מרשים במיוחד מבחינת בימוי, אבל יש לו תסריט מתוזמן היטב ודמויות מספיק אנושיות ועמוקות בכדי למלא שעה וחצי כמעט עד אפס מקום. איוואן עצמו הוא טיפוס קצת מוזר. יש לו חוש אחריות סלקטיבי שנובע מעניינים אישיים ולמרות שמדובר באדם אינטליגנטי ומאורגן, נדמה שאופן ההתמודדות שלו עם דילמות, פגום מיסודו. הפגם הזה הוא שמספק קונפליקטים לעלילה, שכן סתם להראות מישהו נוהג ומדבר בטלפון במשך שעה וחצי זה לא אטרקציה, אלא אם הוא צריך להתמודד עם השלכות וקשיים לא צפויים מדי פעם.

עוד גורם שמאפשר לסרט לעבוד, הוא טום הארדי בתפקיד הראשי. בתור השחקן היחיד שפניו מופיעים על המסך, יש להארדי אתגר לא פשוט, להפוך את איוואן לוק לדמות מעוררת הזדהות, מבלי למנוע אפשרות לבקר אותו על חלק ממעשיו. הארדי בחר על דעת עצמו לאמץ מבטא ולשי כבד ולשלב את ההצטננות האמיתית שלו בבניית הדמות. ההחלטות האלה עזרו לו לחוש קרוב יותר לאדם אותו הוא מגלם והדבר מקל בתורו על הצופים לראות באיוואן אדם רב מימדי. הוא מנסה תמיד להיות פרקטי ולצאת בסדר עם כולם, אבל כשיש משבר, הארדי מצליח לגרום לו להראות כמו הדבר הכי חשוב בעולם באותו רגע, כי מבחינת הסרט, מה שלא קשור לשיחות המתנהלות במהלך הנסיעה, כאילו לא קיים.

היה מאוד קל לפשל עם "לוק". סרט שמבוסס כולו על גימיק, נמצא בסיכון גבוה לתת לגימיק להשתלט ולהפוך לדבר העיקרי בו, על חשבון עלילה ודמויות. סטיבן נייט מספיק חכם בכדי לא לאפשר לזה לקרות. הסרט אמנם חריג באופן הצגת הסיפור שלו, אבל הוא מנצל היטב את המרחב המצומצם ואת כישורי המשחק של הארדי ליצירת מה שהוא למעשה מחזה של איש אחד, המתקשר עם קולות חסרי גוף ונאבק בעייפות ובצינון, לצד שדים פנימיים.

זה לא סרט שההתחברות אליו מובטחת. מי שלא יאהב את המשחק של טום הארדי, תקוע איתו עד הסוף ומי שלא מתרגש מהקונפליקטים המוגשים דרך הטלפון, לא ימצא נחת בקווי עלילה שמעבר למהלך הנסיעה. בשבילי, הכל עבד. חשתי הזדהות עם לוק, למרות שלא הסכמתי עם חלק מבחירותיו ולמעשה, סביר להניח שלא הייתי מחבב אותו לו היינו נפגשים במציאות. כאשר הוא הפרצוף היחיד שאני רואה והחוט המקשר בין כל השיחות, יותר קל להזדהות איתו. כל הדברים הרעים והטובים שקורים באותו לילה, קורים לו, או לאנשים שהוא בקשר ישיר איתם. הוא מכבה שריפה אחת, רק בשביל להצית אחרת בלי כוונה. הוא דמות מאוד אנושית, למרות הנסיון שלו לשמור על קור רוח ופרקטיות בכל מחיר.

הסרט מספק שרות לצופים, כאשר איוואן מציין מדי פעם כמה זמן נותר לנסיעה. בכך, הוא גם עוזר לעקוב אחרי מיקומנו בעלילה ולהרגיש את הלחץ הגובר כשלא נותר זמן רב להגיע למסקנות ולהקריב קרבנות. הדילמות של איוואן קשות ואני לא חושב שמישהו אחר היה מתמודד איתן הרבה יותר טוב, פשוט כי אי אפשר. הטלפונים אותם הוא מנהל לכל אורך הדרך, מדגישים עד כמה החלטה אחת יכולה להשפיע על רשת של אנשים ולשנות את מהלך חייו של אדם. המשפטים האחרונים בסרט חזקים במיוחד וגורמים לחשוב מה הייתי עושה במקום איוואן והאם היה שווה לעשות את מה שעשה, או שהיה עדיף לבחור בנתיב אחר.

לוק נמנע מלהיות סרט הנשלט בידי גימיק ורותם את המגבלה שיצר לעצמו ואת הכריזמה של טום הארדי לשעה וחצי לא פשוטה ולא בהכרח נכונה מוסרית, אבל בהחלט מרתקת. כמו נסיעה לילית, גם לוק מספק עניין מתוך השקט והבדידות ויותר קל להיסחף אליו מהמושב שליד הנהג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.