ביקורת: גט – המשפט של ויויאן אמסלם

gett_resize

 

רגע לפני שהתחיל "גט – המשפט של ויויאן אמסלם", נקר בי חשש מוכר. חששתי שמא נתתי להייפ להשכיח את העובדה שלא אהבתי את הסרטים הקודמים של אותו יוצר. במקרה הזה, מדובר באחים רונית ושלומי אלקבץ, שגט הוא החלק השלישי בטרילוגיה שלהם. את החלק הראשון "ולקחת לך אישה", בקושי צלחתי. הוא היה מלודרמתי באופן מוגזם ועסק בסיפור שנטחן כבר אלפי פעמים בקולנוע. "שבעה" היה טוב יותר, אבל עדיין לא יותר מבינוני בעיני. גט אמור להיות הטוב בסדרה, אבל מבחינתי, זה כמו לומר שהדפדפן בו אני משתמש יותר מוצלח מאינטרנט אקספלורר. הסטנדרטים להצלחה לא גבוהים במיוחד.

עם הידיעה הזו, השתדלתי לראות את גט עם ראש פתוח ככל הניתן. לא לתת למניירות של רונית אלקבץ, שחקנית שאני מחבב בסך הכל, להרוס לי את ההנאה, או לפחות את האמינות של הדמויות (יש לה נטיה למידה מורגשת של תאטרליות). לא לתת לעובדה שאין בגופי עצם אחת תאיסטית, למנוע ממני להתחבר לסיפור שכל גיבוריו מגיעים מרקע דתי. הכי חשוב, לא להתעסק בשאלה האם הוא ראוי לנצח את "אפס ביחסי אנוש" הכה אהוב עלי, בתחרות על פרס אופיר. פשוט לראות את הסרט ואז לחרוץ דעה.

גט – המשפט של ויויאן אמסלם, מתרחש כולו בין כתלי בית הדין הרבני. חרף שמו של הסרט, ויויאן היא זו שתובעת גט מבעלה, אלישע, אך הוא מסרב לתת. היא מביאה עורך דין, בנו החילוני של רב מפורסם. אלישע מביא את אחיו, חכם בתורה ודברן לא קטן. הדיינים משתדלים לעבוד לפי הספר, או בעצם לפי פירושיו. רבי סלומון משתדל לשמור על העניינים פשוטים וישירים, אולם נתקל בבעיות מצד בני הזוג. אלישע מבריז מרבים מהדיונים, ויויאן מתאפקת לא להתפרץ על אף אחד וגיוס עדים הוא משימה קשה, כי אף אחד לא רוצה לדבר סרה במר וגברת אמסלם, במיוחד אם פרוש הדבר פרוק המשפחה.

הבעיה הגדולה של ויויאן וכוחו העיקרי של אלישע, היא שהדיינים מתקשים למצוא עילה להעניק גט. אלישע מעולם לא הרים יד על אשתו, שניהם טוענים כי אינם נואפים ואין מום שמונע מהבעל להעמיד צאצאים. הדיינים לא יודעים מה לעשות עם אישה שמסרבת לחיות עם בעלה, פשוט כי היא לא אוהבת אותו יותר. התורה והגמרא לא ברורים בענייני אהבה. הם מכירים בה כדבר חיובי ומומלץ, אולם אין קשר בינו לבין חיי נישואין מוצלחים. העיקר לשמור על שלום בית ושהזוג יתן עוד ועוד הזדמנויות לזיווג.

רוב הסרט מתנהל כדרמה משפטית. עורך הדין ואחי הנתבע מתפלפלים, מנסים טקטיקות שונות, בעוד שורה של עדים באה בפני הדיינים ומנסה להטות את הכף לצד כזה או אחר. האבסורד בבסיסו של הסרט נובע מכך שגבר שאינו מעוניין להתגרש מאישתו, אינו מחויב בכך. היא יכולה להציג עדויות עד בוא המשיח, אבל אין לדיינים את הסמכות לפרק משפחה ללא הסכמת הגבר, אלא אם מדובר בעניין של חיים ומוות, או פרו ורבו. הם אפילו מתקשים לחייב אותו להגיע לדיון, מה שגורם למשפט להיגרר חודשים ארוכים, כאשר כתוביות מציינות בכל פעם את הזמן שעבר מאז הדיון הקודם.

מיקום העלילה כולה באתר צילומים אחד, מביא לכך שלמרות הקילומטרז' שעוברים בני הזוג ונציגיהם, הרקע אינו משתנה. זה תמיד אותו חדר עם קירות לבנים פשוטים, שניים-שלושה שולחנות מתנ"ס  ודוכן השופטים ולידו המחשב של השמש. החלון בחדר ההמתנה מציג את מעבר העונות, אולם להוציא החלפת בגדים, ויויאן ואלישע נראים תמיד אותו דבר, רק נעשים מעט תשושים יותר בכל פעם.

ההבהרה בתחילת הביקורת מבקשת שאענה כבר על השאלה האם אהבתי את הסרט. ובכן, הוא בהחלט מוצלח יותר משני חלקי הטרילוגיה הקודמים. אין צורך בהכרות קודמת עם הדמויות, מאחר וכולן מוצגות בפני הדיינים והסיפור הפעם לא מתמקד במשפחה מתפרקת, אלא בבית שכבר נהרס וכעת מנסים להשיג צו סגירה חתום.  דרמות משפטיות הן תמיד אתגר לכתיבה ובימוי והאחים אלקבץ עומדים יפה במשימה. בית הדין כופה עליהם להיות מכובדים ומתונים, מה שהיה אולי חסר לי בשני הסרטים הקודמים שהיו או צעקניים מדי (ולקחת לך אישה), או חסרי מיקוד (שבעה).

הבימוי מנסה להעניק לסרט אופי שונה. לרגעים, הוא נראה חסר השראה, אולם המטרה היא להתמקד במילים ולא במעשים, כי זה מה שבסופו של דבר משפיע על הדיינים. לא תמיד רואים את הדמות המדברת, לפעמים המצלמה מתמקדת בכלל במישהו אחר שרק מקשיב ללא קול. התפרצויות מזדמנות אינן תמיד במקום, אבל לפחות יש להן בניה ארוכה והסרט משתדל להסביר את התסכול שאוחז באישה שנלחמת בטחנות רוח, רק שטחנות הרוח הן אלה שמדמיינות שהיא ענק נורא.

רונית ושלומי אלקבץ לא מסתירים את הביקורת שלהם כלפי בית הדין הרבני. מדובר במוסד שנשען על כללים בני מאות ואלפי שנים ועדיין מתייחס לאישה כאל רכוש של בעלה וחייב סיבה טכנית לאפשר לה לבטל את הנישואין. בעוד רוב הזמן, הסרט משאיר את הביקורת לרמיזות ועקיצות מתחת לפני השטח (טכניקת ויכוח בה באופן אירוני, ויויאן מאשימה את אלישע), מגיעים רגעים שאחת הדמויות מאבדת את קור רוחה. כשצוות השחקנים כולל את רונית אלקבץ ומנשה נוי, אפשר להבין ששקט לא יהיה כאן. אלה הרגעים הפחות טובים בסרט, מכיוון שכמו בשני החלקים הקודמים בטרילוגיה, הוא מוותר על עידון לטובת אמירה ישירה של המובן מאליו. למרבה המזל, הרגעים האלה מעטים וכאשר הם מגיעים מצדם של שחקנים אחרים, הם פחות מציקים ואף מבדרים.

אלי גורנשטיין הוא אחד השחקנים הישראלים הנעימים ביותר לצפיה. הקול העמוק, החזות הארוכה והעיניים החוקרות מלווים אותו לכל אורך הקריירה, אולם כאשר הוא נדרש לגדל זקן לבן ולגלם אב בית דין שמרן שמנסה לפשר בין שני כוחות שאינם ניתנים לריסון, הוא מתעלה על עצמו. חבל שאינו מקבל יותר תשומת לב בפרסומים אודות הסרט, מכיוון שגורנשטיין נותן את מה שאני מחשיב להופעה הטוב ביותר מכל הצוות.

גם שחקנים נוספים עושים עבודה טובה. ששון גבאי מוצלח כאחיו של אלישע וסנגור לעת מצוא ומעלה חיוך כשהוא מצחקק לעצמו כי נזכר בדבר מה מרנין. מנגד, מילותיו הן לפעמים הפוגעות ביותר בחדר והעמדת הפנים המצטנעת, אינה מונעת מהתנשאות צבועה לעלות פה ושם מעל פני השטח. דליה בגר, בתפקיד השכנה גברת אבוקסיס, נראית בהתחלה עצורה ולא קשורה לסרט, אולם כשמתחיל שטף הדיבור, היא נותנת הופעה מרגשת ששופכת אור נוסף על הסביבה בה משפחת אמסלם חיה. אלברט אילוז, אוולין הגואל ורובי פורת-שובל תורמים רגעים קומיים מוצלחים עד כדי כך, שהשחקנים האחרים בחדר מחזיקים את עצמם מלהתפוצץ מצחוק מול המצלמה.

זה אולי הדבר הכי מוזר בגט, שהוא סרט מאוד מבדר. אמנם השחיקה של הנוכחים במשפט ניכרת ומהווה גורם עיקרי בעלילה הדרמתית ברובה, אבל האחים אלקבץ מרשים הפעם לדמויות לפתוח את הפה ולהוציא פנינים של הומור ולא רק משפטים מתחסדים וצעקות. אמצע הסרט הוא כמעט בורקס מרוב שהדמויות העממיות שולטות בו וזה מהנה ושובר את הרצינות של המשפט עצמו. הדבר גם מאזן את התסכול מהתזכורת החוזרת למעמדה הנחות של האישה בבית הדין הרבני ומחוסר היכולת של הדיינים והעדים להבין שלפעמים טוב יותר בנפרד, גם אם רבי משה בן חפרן לא מצא בזמנו איזה סעיף טכני לגבי מילוי חובותיו של הבעל.

אטימולוגיה בצד, הסרט הוא תזכורת לכך שגבר בקשר נישואין נקרא "בעל". לא משנה באיזו מאה אנחנו, היהדות עדיין מציבה את האישה כשווה פחות מהגבר ולמעשה, כחפץ יקר במיוחד ולא כאדם המחזיק בדעות והחלטות שוות בערכן. הרגע בו הדמויות לא מתאפקות מלומר זאת מפורשות, מעודן כמו בולדוזר עם גיר תקוע שמנסה להוריד קיר לבנים, אבל זה מסר שהאחים אלקבץ לא רוצים שאף אחד יפספס. גם אם זה אומר לדחוף אותו דרך הגרון של ויויאן וסובביה ישר לאוזניהם של הצופים.

להוציא את חוסר העידון, חסרונו היחיד של גט הוא באורכו. מאחר וכל הסרט מתרחש באותו מבנה, עם אותן דמויות ראשיות ועוסק במשפט שנגרר ללא צורך על חשבון שלוותם הנפשית של שני הצדדים, הרגשתי שהוא קצת ארוך מדי. חצי השעה האחרונה נגררת ויש לא מעט נקודות בהן נראה שמתאים לסיים את העניינים, אבל הסיפור ממשיך משל בויים בידי פיטר ג'קסון. זו אמנם אילוסטרציה נאה למשפט שנגרר יתר על המידה, אבל אני לא חושב שלזה כוונו היוצרים.

מעבר לשני הפגמים האלה, גט – המשפט של ויויאן אמסלם, הוא סרט מרתק ומשוחק היטב שמציג את האבסורד שבאימוץ חוקים מהעת העתיקה לניהול בית דין בימינו. הוא מתעב את האפליה נגד נשים הנעוצה עמוק בשורשי הדת ולא מפחד להראות זאת, אבל מצליח לשמור על איפוק חכם רוב הזמן. הניגוד בין סערת הרגשות מבית שמתוארת בפי העדים, לבין הנסיון של כל צד להביא את הרבנים לראות את עמדתו כנכונה, תוך דיבור בשפה גבוהה ומכובדת, הופך את הסיפור הפשוט יחסית למעניין במיוחד. הסרט מוצלח כדרמה משפטית, הוא מוצלח כדרמה משפחתית והוא מוצלח גם כדרמה קומית. רק הסוף הנגרר גרם לי לחוש שמה שהיה בהתחלה, כבר לא שם ועדיף שניפרד כידידים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.