ביקורת: התבגרות

boyhood-teaser-poster_resize

כשאני מביט בערגה (או מזייף ערגה) לעבר גיל ההתבגרות, אני לא זוכר הרבה. אין לי בלאקאאוט או משהו כזה, פשוט היו מעט מאוד ארועים ראויים לציון בתקופת הזמן שבין סיום בית הספר היסודי לתחילת השרות הצבאי שלי. אני זוכר בר מצוה שלא באמת רציתי לעשות, את הכלב שהיה לנו, את הנערה שהייתי דלוק עליה ולא קרה עם זה שום דבר, לילות שישי בבית, משפטים מוזרים שמורים אמרו, לוויות של שתי הסבתות שלי, משחקי כדורגל בטלוויזיה, עבודה על שיפור כישורים מוטוריים והרבה דיסקים שקניתי ואת חלקם שמעתי במלואם רק פעם אחת.

בהשוואה להיום, גיל ההתבגרות שלי היה לא רק מעוט התרחשויות, אלא תקופה די מיותרת באופן כללי. השתדלתי להתעלם מדברים שלמדתי אז, כי היום אני יודע שהם הושפעו מתפיסה רגשנית ונטיה להגזמות. שמרתי את רוב השירים, האיורים והסיפורים הקצרים שכתבתי כנער ורובם, למען האמת, לא רעים בהתחשב בכך שנעשו מתוך שעמום. לא עברתי דירה, כל התקופה המדוברת עברה עלי באותו בית, עם אותם הורים ועם אח ואחות שכבר מזמן לא גרים שם. אפילו לא נפצעתי באופן ראוי לציון, למרות שלקחתי די קשה אכזבות בתחום הרומנטי. בניגוד למה שסרטים מבקשים לטעון, כנראה שלהיות נער אאוטסיידר שגדל בפרברים (או איך שלא תרצו להתייחס לאבן יהודה של שנות התשעים), זו לא חוויה כזו מרתקת.

"התבגרות" מבקש לסתור את טענתי. הסרט עוקב, בזמן אמת, אחר 12 שנים בחייה של משפחה קטנה, תוך התמקדות בתהליך התבגרותו של מייסון, הצעיר בבית. מייסון בן שבע בתחילת הסרט וחי יחד עם אחותו ואמו בטקסס בתחילת המאה ה-21. הוא ילד בעל חשיבה שונה משל רוב הילדים. הוא יצירתי, אבל מאוד פסיבי. עושה לפעמים טעויות מטופשות, אבל מתוך כוונה טובה. הוא באמת ילד טוב ואחותו סמנתה משפיטה אותו לא פעם, כי זה מה שאחיות גדולות עושות. מכאן ועד שנת 2014, המצלמה חושפת בכל פעם פיסה מחייו של מייסון, דרך שינויים בהרכב המשפחה, מפגשים עם אביו הדמוקרט הנלהב, תגובות לתפניות פוליטיות וכלכליות בעולם ושינוי סביבה מדי פעם מסיבה כזו או אחרת.

אין ספק שהתבגרות הוא רעיון מרשים. לצלם סרט במשך יותר מעשור, זה לא צחוק. פעם בשנה, נפגשו הבמאי ריצ'רד לינקלטר והשחקנים לכמה ימי צילומים, במהלכם היה עליהם לספק המשך אמין לארועי השנים הקודמות וזאת מבלי לחרוג מהסיפור הכללי וללא שינויים בליהוק. זאת אומרת שכל ארבעת בני המשפחה, אלר קולטריין (מייסון), לורליי לינקלטר (סמנתה), פטרישה ארקט (אמא) ואיתן הוק (אבא), התחייבו מראש לאחד הפרויקטים השאפתנים והמאתגרים בתולדות הקולנוע. ההתחיבות כל כך ארוכת טווח, שהוסכם מראש כי אם ריצ'רד לינקלטר לא יוכל להשלים את הסרט בעצמו, איתן הוק יחליף אותו כבמאי. למזלם, לינקלטר שרד עד קו הסיום.

אני מסכים שמדובר בהשג ראוי להערכה מצד הבמאי וכל המעורבים. השאלה היא מה עשו עם 12 השנים לאורכן העלילה מתרחשת. אז דבר ראשון, הצליחו ליצור מעבר זמן חלק, מה שנראה כמו האתגר הגדול ביותר בהפקה כזו. גם אם לא תמיד ברור בני כמה בדיוק הילדים באותו רגע, אין תחושה של קפיצות לא הגיוניות וגילם יצוין בשלב כלשהו, כאשר יהיה הכרחי לעלילה. עריכה חכמה והמנעות מבניית הסיפור סביב טרנדים חולפים, עזרו לא רק לסצנות לעבוד בסדר כרונולוגי, אלא גם לספק תחושה כאילו הכל צולם בדיעבד, תוך שחזור הרגעים החשובים מאותה שנה. דברים שקרו במציאות משפיעים על הסרט, אבל לא בצורה שמסיחה את הדעת מהעיקר. שיחות על פוליטיקה, משחק מחשב שהיה חדש בזמנו, או שיר מאותה שנה שמתנגן ברקע, נשמרים על אש קטנה, מבלי שהסרט יצעק את השנה בה הוא מתרחש ויסיח את הדעת מהעיקר, שהוא סיפור ההתבגרות של מייסון.

מנגד, כפי שרמזתי בפתיחת הביקורת, גיל ההתבגרות הוא תהליך די משעמם במבט לאחור. יש מדי פעם איזה ארוע ראוי לציון, אבל מתבגרים תופסים את חייהם כדרמתיים וחסרי תקדים הרבה יותר מאשר מבוגרים. אהבה ראשונה, או מעבר לבית ספר חדש, אינם כה מרגשים שנים לאחר מכן וההתפתחות של מייסון כאדם, לא באמת שונה מזו של מרבית המתבגרים שראינו בקולנוע. יש דרמות אמיתיות בבית, אולם בכל תחום שבו שומרים למייסון את המילה האחרונה, אותה מילה היא בדרך כלל המהום לא ברור ותוספת נדיבה של "נגיד" או "נראה".

פה נמצאת הבעיה העיקרית שלי עם התבגרות. כמה שהסרט מרשים מבחינת עשיה, הוא לא מספר שום דבר חדש והדמות הראשית בו היא אדם פסיבי ונטול תוכן. גם כשהוא מתעצבן שאומרים לו מה לעשות, הוא עדיין יעשה בדיוק את מה שאומרים לו, בלי להתווכח. אין למייסון אופי מיוחד, כי הוא אמור לייצג משהו בין מתבגר טקסני ממוצע לטיפוס אמנותי שמגלה את עצמו. לינקלטר בחר להראות זאת דרך אוסף של סצנות שנראות כמו העתק של דברים שראינו בסרטי התבגרות אחרים. ההבדל הוא שאותם סרטים מתרחשים לרוב על פני תקופה של לא יותר מכמה חודשים, בעוד התבגרות משתמש באותן סצנות עבור יותר מעשור. זאת אומרת שכל ארוע מכונן בחייו של מייסון הצעיר, מתרחש במהירות נמוכה פי 12 מאשר אצל מתבגרים קולנועיים אחרים.

אני לא אומר שהסרט משעמם, או ארוך מדי. למרות שהוא ממלא כמעט שלוש שעות של זמן מסך, התבגרות עובר בקלות ואין תחושה של מריחה, פרט לדקות האחרונות, בהן נראה שהוא מתאמץ למצוא שורה תחתונה לסיכום החוויה. העניין הוא יותר שהעלילה שלו לא מצדיקה את הזמן שהושקע בפרויקט. 12 שנות צילומים בשביל מה שבסופו של דבר, סרטים כמו "ילדות רעות" ו"קלולס" העבירו בשנה.

מה שכביכול שונה כאן, זה שהסרט מלווה בזמן אמת את השחקן והדברים אותם מייסון עובר מול המצלמה, הם אלה שישפיעו על אישיותו כבוגר. זה נכון, אבל בכלל לא חדש. סדרות טלוויזיה עושות זאת כבר עשרות שנים ודוגמאות כמו "דוסון קריק", "בנות גילמור" ו"חסרי בושה" עולות לראש כשאני חושב על ליווי תהליך התבגרותן של דמויות לאורך שנים, כאשר השחקנים עצמם גדלים אל מול עינינו. אם הילדים לבית גלאגר יפגוש את מייסון וישמע על הקשיים שחווה כמתבגר, דבר ראשון ירקו לו בפרצוף, אחרי זה יבעטו לו בבטן, יגנבו לו את הכסף ויגידו לו "ברוך הבא לגטו".

אני לא יודע למה בדיוק לינקלטר כוון. מעבר לאתגר שביצירת סרט לאורך זמן כה רב, האם רצה בכוונה להציג את מה שהוא תופס כמתבגר ממוצע, רק עם יותר נטיות אמנותיות מהרגיל? האם הבעיות בתוך המשפחה הן תחליף סיפורי לדרמות מחוץ לבית, או שהבמאי רואה זאת כחלק מעולמו של מתבגר בטקסס המודרנית? יש בסרט רגעים לא פשוטים לצפיה, לצד סצנות מחממות לב. בסופו של דבר, אני לא בטוח מה הייתה המטרה והאם הושגה. יכול להיות שביום הראשון של הצילומים, בשנת 2002, ריצ'רד לינקלטר האמין שהוא עומד ליצור סימולציה קרובה ככל הניתן למציאות של גיל ההתבגרות ויכול להיות שחשב שהסיפור יכתוב את עצמו בהתאם למה שאלר קולטריין יעבור בחיים האמיתיים.

התוצאה אמנם מצוינת מבחינה טכנית, אבל בינונית מבחינת תוכן. התבגרות לא מציע שום דבר שלא ראינו כבר בסרטי נעורים אחרים והרעיון המהפכני שלו הוא בעצם חיקוי של התפיסה בבסיסה של כל דרמת טלוויזיה עם תכנון לשרוד יותר מעונה אחת. זה לא שההתבגרות של מייסון לא אמינה ומזכירה את המציאות, זה פשוט שהמציאות לא כזו מרתקת והסצנות בהן נוסף עניין לא שגרתי, נוטות להתאדות ולא להשפיע על ארועי העתיד. יש דמויות שמופיעות לרגע, עושות משהו שנראה חשוב ולא מוזכרות יותר אף פעם. שינויים משמעותיים בחייה של האם מרתקים יותר מאלה בחיים של ילדיה, עד שסמנתה כמעט ונעלמת לחלוטין מהעלילה מרוב שאין צורך לציין מה עובר עליה. מייסון מתחיל את הסרט כדמות אפרורית עם רגעים קטנים של יחוד וככה הוא לכל אורכו. כשצריך דרמה, מערבים דמות מבוגרת, כי עד כמה שהסרט אמור להציג את גיל ההתבגרות כדבר מרתק, נראה שגם הוא מודה שמדובר בחוויה מרגשת רק בזמן אמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.