ביקורת: ערבים רוקדים

DancingArabs1_resize

 

הייתה לי התלבטות ארוכה מתי לפרסם ביקורת על "ערבים רוקדים". ראיתי את הסרט בהקרנת עיתונאים שנערכה בתחילת יולי. כמה שעות לפני ההקרנה, נודע שהפצת הסרט נדחתה מ-10 ביולי לתאריך לא ידוע בעקבות "ארועי הימים האחרונים". עניתי בציניות שאני לא רואה איך זה קשור למונדיאל, אבל היה ברור למה הכוונה. פחות משבוע לפני ההקרנה, נמצאו גופות שלושה נערים יהודים שנחטפו בידי פלסטינים ומפיצי הסרט הרגישו שזה לא זמן מתאים להוציא לאקרנים מוצר שכותרתו מקשרת בין בני העם הערבי לבין ביטויי שמחה. רצה הגורל ומבצע צוק איתן שפרץ מספר ימים לאחר מכן, גם הפך סצנת מפתח בסרט לבעייתית במיוחד.

עדיין תכננתי לפרסם את הביקורת בתאריך היציאה המקורי, מכיוון שזה הזמן בו הסרט היה אמור לפתוח את פסטיבל ירושלים. ארוע הפתיחה בוטל בעקבות איסור התקהלות והסרט עצמו הוקרן רק שבוע לאחר מכן, בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. בהמשך החודש, נמסר על תאריך יציאה חדש, אולם גם הוא בוטל בתוך זמן קצר והסרט נמצא כרגע ללא תאריך הפצה ישראלי. שקלתי ברצינות לפרסם בכל זאת את הביקורת (ואף הצהרתי בפייסבוק על כוונתי), מתוך התרסה ומחאה על הרגשות האנטי-ערביים שזכו לביטוי ציבורי במהלך הקיץ, אולם לא עשיתי זאת, מאחר ופרסום ביקורת על סרט שלא ניתן לצפות בו, נראה כמו בזבוז של מילים.

בסופו של דבר, אני מפרסם את הביקורת היום, בערב שלפני יום הקולנוע הישראלי. למי שלא שמע, מחר (3 בספטמבר) יוקרנו בכל רשתות בתי הקולנוע בארץ רק סרטים ישראלים חדשים במחיר נדיר של 10 ש"ח לכרטיס. מעבר לכך שאני חושב שזו יזמה יפה ומקווה שתהפוך למסורת (הזדמנות לראות את רוב המועמדים לפרס אופיר לפני הטקס לשם שינוי), אחד הסרטים שיוקרנו הוא ערבים רוקדים. סוף כל סוף, חודשיים מלאים אחרי שנכתבה, יש לי הזדמנות לפרסם את הביקורת באותו שבוע בו תוכלו לראות את הסרט בקולנוע, גם אם רק ליום אחד.

 

———————————————————————————————————————————————————

 

"ערבים רוקדים" הוא השתקפות של המציאות, כפי שהתסריטאי בוחר לזכור אותה. הסיפור מבוסס במידה רבה על חייו האמיתיים של סייד קשוע, שכתב את הסרט ואת הספר עליו הוא מבוסס. במקרה הזה, מייצג אותו איאד, ילד תושב טירה שאביו הקומוניסט נעצר בחשד למעורבות בפיגוע ונאלץ לעבוד כפועל קטיף במקום להשיג השכלה גבוהה ולהתקדם בחיים. איאד ילד חכם וטוב לב, שלא באמת יודע מה זה טרור ולמה היהודים מתעקשים לקרוא לארץ שלהם ישראל במקום בשמה הנכון, פלסטין. הוא מוקף תעמולה אנטי-ציונית מכל עבר ועם פרוץ מלחמת לבנון, הרגשות הלאומיים רק גדלים בקרב תושבי המשולש. בעוד אביו והמחנך מדקלמים סיסמאות על כך שכל פלסטין אחים ושהיהודים הם מטרד זמני שעוד יחלוף מן העולם, מנהל בית הספר משתף את התלמידים בפרויקט לחיזוק הקשר בין ערבים ויהודים והכרות עם הצד השני, כאילו היהודים לא אמורים להיות כל מה שרע בעולם.

באווירה המבלבלת הזו, איאד מתבגר ומגיע זמנו ללמוד בתיכון. אביו, שרוצה להשיג לבנו עתיד טוב יותר מזה שסדר לעצמו, רושם את איאד לתיכון למדעים ואמנויות בירושלים, בית הספר הטוב ביותר בארץ לטענתו. כמתבקש מבית ספר ברמה כזו, רובם המוחלט של התלמידים הם יהודים, בעיקר ממעמד כלכלי גבוה. איאד מתקשה בהתחלה להשתלב, אולם הכרות עם נער נכה וההזדמנות השווה לה הוא זוכה בלימודים, מביאים אותו ללמוד לא רק את החומר המאושר בידי משרד החינוך, אלא גם את השפה, התרבות ועולם המושגים של היהודים סביבו. הוא מוצא עצמו במסלול להיות ערבי מחמד, או יהודי של כבוד. תלוי את מי שואלים.

ערבים רוקדים נראה בתחילה כסיפור התבגרות טיפוסי. ילד גדל בכפר הרחק מהעיר הגדולה, חשוף ללא שום צנזורה לדעה פוליטית אחת ויחידה, מוקף אמונות תפלות ומנהגים דתיים, כאשר המשפחה היא הדבר היציב ביותר בחייו. טירה באמת מוצגת כמקום קטן בו כולם מכירים את כולם, עד כדי כך שיש לעיר תחנת כבלים פיראטית משלה. ברגע שזירת ההתרחשות המרכזית עוברת לירושלים, איאד מגלה שהעולם הרבה יותר מורכב מכפי שחשב. פתאום יש לו מבטא. פתאום הבגדים שלו לא באפנה. פתאום לא אוכלים בצהרים את העוף של אמא, אלא פסטה מהקפיטריה. מצד שני, היותו שונה, נותנת לו יתרון ביכולת להגיע למקומות שיהודים לא מכירים ולדבר בצורה שוטפת עם בני שני עמים ולא רק עם מי שסביבו.

הסרט מהול בהומור ובדרמות אופייניות לגיל ההתבגרות. חרף החשש, הוא לא נכתב כולו רק בכדי להגיע למסר חד משמעי כנגד הכיבוש, בעד הג'יהאד, או כל עמדה אחרת שאנשים מפחדים שסרט עם גיבור ערבי-ישראלי יכוון אליו. למעשה, מדובר באחד הסרטים היותר סובלניים וכנים שראיתי שעוסקים, גם אם בעקיפין, בסכסוך המפורסם. הוא לועג לאתוסים הפרו ואנטי ציוניים בהם מאכילים ילדים מגיל אפס, אבל גם מתייחס ברצינות לקושי להיות שונה מעצם לידתך. לומר שכולנו בני אדם וגזענות היא דבר שנוצר מהסביבה, זה חידוש בערך כמו ללבוש לבן ביום הזכרון. מה שערבים רוקדים עושה אחרת מרוב הסרטים מסוג זה, הוא לא לנקוט עמדה. ברור שנקודת המבט תציג את הערבי כסובל מאפליה ושנאה לא מוצדקת, מאחר ונקודת המבט היא של נער ערבי (וגם, אתם יודעים, ככה זה במציאות). מצד שני, מדובר בנער שחווה את אותם דברים שחווים כל בני גילו, בלי קשר למוצאם. הוא רוצה להיות מקובל, הוא רוצה לתת ביטוי לעצמו, הוא רוצה לאהוב, הוא כועס על מבוגרים ומפחד להיכשל בחיים. איאד פחות דרמתי ממרבית המתבגרים המוצגים בקולנוע, אבל הסרט מתייחס אליו כאל דמות עגולה לכל דבר.

השאלה הניצבת במרכז הסרט, היא האם מוצא משפיע יותר מסביבה. אם נקח בן עם אחד ונאפשר לו לחיות תקופה מסוימת בקרב עם אחר, האם ישתלב בקלות, או שנקודת המוצא כה שונה שאין מקום לגישור? ערבים רוקדים מטפל בעדינות ראויה להערכה בסוגיה הזו ומתמקד, בצדק, פחות בצד הפוליטי של הסיפור ויותר בצד האנושי. אף על פי שאביו של איאד הוא פעיל פוליטי שמעודד את אויבי ישראל, הוא עדיין מעדיף שבנו יקבל חינוך יהודי, כי הוא אוהב אותו ורוצה את הטוב ביותר בשבילו. למרות שירושלים מלאה תזכורות לכך שסובלנות אינה הערך השולט ברחובותיה, גם לא לפני עשרים וחמש שנה, איאד מוצא את הנישה שלו בלי הרבה מאמץ, פשוט כי הוא חכם וחברותי ויודע לקבוע לעצמו סדר עדיפויות בריא.

אורכו של הסרט 105 דקות, אולם הרגשתי כאילו הוא ארוך מדי. זה לא בהכרח בגלל עודף סצנות ובוודאי שלא בשל מריחה. למעשה, הקצב בו הסרט מתנהל קרוב לשלמות מבחינת אורכן של סצנות והמעבר בין שלבים שונים בעלילה. אני חושב שזה הפחד שבכל רגע יונחת בכח איזה מסר שיהרוס את העדינות של הסיפור, שגרם לי לרצות שיסתיים כבר. זה לא הסרט עצמו, זו הציפיה לה התרגלתי מסרטים קודמים שעסקו בסכסוך. כשיודעים שהסרט יעורר מחלוקת ולו בשל שמו, שלא לדבר על זהות הכותב שלו, אי אפשר שלא לצפות שיפשל בנקודה כלשהי ויהפוך לתעמולה למען צד כזה או אחר.

לשמחתי, זה לא קרה. אני לא חושב שאורך הסרט יפריע לי בצפיה חוזרת, מכיוון שאדע לא לחכות למסר מאולץ. ערן ריקליס השתדל להיות מעודן וקרוב למציאות בבימוי כל סצנה, אולם לפעמים התפלק לו משהו שנובע מהפחד שהצופים לא יבינו בעצמם שהסכסוך חי וקיים. זה מתבטא בעיקר בפסקול המלווה את הסרט. הוא אמנם מורכב בעיקר משירים שאני אישית אוהב, אבל עושה רושם שלתחנות הרדיו בערבים רוקדים יש או תזמון מושלם, או העדר מוחלט של טאקט. איכשהו, תמיד מתנגן שיר שקשור לסצנה וגם אם הוא נעים לאוזן, אין בכך שום תרומה למתרחש על המסך, מכיוון שהרעיון הועבר בצורה ברורה גם ככה. דבר דומה מתרחש עם סטיקרים ומודעות הפזורים ברחבי ירושלים ומזכירים שהתנגדות לקשרים בין ערבים ליהודיות וקריאות כהנא צדק, הן לא המצאה של המאה ה-21. למען האמת, הן גם לא המצאה של המאה ה-20, אלא גרסה מקומית של רעיונות קדומים בהרבה, אולם כמו במקרה של המוזיקה, הנוכחות שלהם בסצנה לפעמים בולטת מדי, כאילו ריקליס לא בוטח בצופים שיפנימו את הרעיון ללא עזרים.

להוציא את הבימוי הלא עקבי ברמתו, ערבים רוקדים הוא סרט עשוי היטב. סייד קשוע עשה עבודה מצויינת בתרגום נסיונו האישי ומחשבותיו למדיום שני. תאופיק ברהום הוא בחירה מעולה לתפקיד הראשי ובזכותו איאד לא רק מעורר הזדהות, אלא גם עומד באתגרים הלא פשוטים שהדמות מזמנת. מיכאל מושונוב מגלם תפקיד שאמנם צורח בגסות את רצונו במועמדות לפרסים, אבל הוא מוצלח כאן יותר מאשר בסרטים אחרים בהם ראיתי אותו. שוב, אולי זה בגלל התסריט ואולי זו האינטראקציה המעולה עם ברהום, אבל סוף סוף התחלתי להבין למה מתלהבים ממושונוב. עלי סולימאן ונורמן עיסא גם מוצלחים ומשעשעים בתור המבוגרים הרציניים יתר על המידה, שמייצגים שתי גישות שונות להגדרה של ערבי-ישראלי.

ערבים רוקדים הולך להכעיס לא מעט אנשים. לא כולם ימניים ולמעשה, רבים מהם לא יהודים. זה סרט שלא מחפש בכח פשרה בין רעיונות שונים, אלא מציב אותה כעובדה ומזמין את שאר העולם להתמודד עם האפשרות שהוא טועה. שילוב בין שחקנים טובים, תסריט מהודק ובימוי שרוב הזמן, לא נסחף להאכלת הצופה בכפית, יוצר סרט ישראלי משובח שראוי שיצא לקולנוע כמה שיותר מהר ולא יקבר במועד שיפריע לכמה שפחות אנשים.

מחשבה אחת על “ביקורת: ערבים רוקדים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.