ביקורת: פרנק

tumblr_n7j9rrsTYu1r6ivyno1_1280_resize

איך מזהים היפסטר? על דרך השלילה. הוא ישלול כל מוזיקה שאתם אוהבים כי היא מיינסטרימית מדי, או ממוסחרת באופן בלתי נסבל. הקיצונים ישמעו רק להקות שטרם הוחתמו בידי חברת תקליטים וילכו להופעות שלהן, כל עוד אין אף פרצוף מוכר בקהל. קל לצחוק על היפסטרים, במיוחד כי רובם לא מודים שהם כאלה.

ג'ון היה רוצה להיות היפסטר. ליתר דיוק, הוא רוצה להיות מוזיקאי ומסתובב ברחבי העיר בחיפוש אחר השראה. זה לא עובד, הוא לא מצליח לחשוב על יצירת המופת הבאה שתשנה את העולם. מעבר לאפשרות שהוא מוגבל אמנותית, ג'ון מאמין שהחיים דפקו אותו עם סביבה לא טובה ליצירה. יש לו שני הורים אוהבים, איתם הוא גר בשכונה שלוה עם שכנים ידידותיים. הוא עובד במשרד, בלי שמופעל עליו לחץ מיוחד ולא נראה שאפילו מפריע למישהו אם ג'ון מדבר בטלפון בזמן העבודה. זה מתסכל, איך הוא אמור להיות אמן סובל, אם החיים שלו כל כך נוחים?

מפגש מקרי עם להקת סורונ… סור… עם דון, פותח הזדמנות חדשה. הלהקה נתקעה בלי קלידן כמה שעות לפני הופעה וג'ון מתנדב למלא את מקומו לערב אחד. ההופעה לא מתנהלת כמתוכנן, אולם ג'ון מוצא חן בעיני פרנק, מנהיג הלהקה, שמזמין אותו להצטרף אליהם לנסיעה לאירלנד. דבר אחד שכדאי לדעת לגבי פרנק, זה שהוא קצת מוזר. לא בקטע של לאכול אם אנד אם בצבע אחד בלבד, או לשים איפור כבד לפני הופעה. פרנק מוזר מבחינת זה שהוא מסתובב עם ראש מזויף שמסתיר את פניו. אף אחד מחברי הלהקה לא יודע איך פרנק נראה, אולם כולם משוכנעים בגדלותו ולא רק בגלל הראש, אלא גם בזכות היכולת שלו לדבר ללבם של אנשים ולמצוא את הטוב בכל סיטואציה. מבחינת הלהקה, ג'ון ובעצם כל מי שנתקל בו, פרנק הוא השראה לחיים נכונים.

"פרנק" נראה בהתחלה כאילו הבמאי לני אברמזון ראה סרט של וס אנדרסון רגע לפני תחילת הצילומים וניסה לשחזר אותו מהזכרון. הוא מאוד אסתטי ומוקפד, אולם הדמויות בו עקומות וצפות על הקו שבין הגיון למחלת נפש. ג'ון רוצה להיות חלק מהעולם הזה, אבל ברור שרוב חברי הלהקה רואים בו נורמלי מדי, כזה שלא יכול לתרום כי אין לו מספיק טרוף לשאוב ממנו. רק פרנק מאמין בו, אבל זה מספיק בכדי שגם השאר יאפשרו לחנון הג'ינג'י להביך את עצמו בנסיון להרשים.

הסרט נוגע לא פעם בשאלת השפיות של האנשים אותם מקבץ פרנק. הקלידן שג'ון מחליף לא רוצה לחיות עוד, דון מתמודד עם סטיה מינית לא פשוטה ומבחינת פרנק, כבר הזכרתי את עניין הראש. הדמות המסקרנת ביותר היא קלרה. מצד אחד, יש בה משהו מאוד אפל, כאילו העולם כולו התעלל בה בילדותה והיא מחפשת נקמה, אבל מוכנה לחכות לרגע המתאים. מצד שני, היא היחידה שמבינה את פרנק באמת ודואגת לו, עד שלפעמים נדמה שהיא המנהיגה האמיתית של הלהקה. מגי ג'ילנהול מעולה בתפקיד וגונבת את ההצגה בכל סצנה בה היא נוכחת. האינטנסיביות של קלרה מתורגמת היטב וג'ילנהול מפגינה שליטה מדהימה בכל ניואנס של הדמות. תמיד נדמה שהיא מסתירה משהו ועוצרת את עצמה מלעשות משהו קיצוני באמת. בהתחשב בדברים שהיא כן עושה, אפשר רק לנחש מה היה קורה לו היו לה עוד פחות מעצורים.

מייקל פסבנדר מגלם את פרנק. זה לפחות מה שנטען. מאחר ואחד המאפיינים העיקריים של הדמות הוא שלא רואים את פניה, זה יכול להיות כל גבר לבן לא שמן במיוחד בעל גובה ממוצע מתחת לראש המזויף ואין שום דרך לדעת בוודאות שמדובר בפסבנדר. אני מאמין לסרט שאכן מדובר באותו שחקן, כי ראיתי את פסבנדר משחק מגוון של תפקידים והוא בדיוק האדם שישמח לאתגר לא להראות את פניו מול המצלמה ועדיין להיות הטיפוס הכי כריזמטי באיזור. הדבר מחייב אותו להסתמך בעיקר על שפת גוף, מאחר ופרנק מדבר ברוגע ונמנע מאימוץ טונים גבוהים. מייקל פסבנדר, אם זה אכן הוא, מבצע את התפקיד בצורה אמינה וככל שמגלים יותר פרטים על הדמות, גדלה גם קשת המצבים ההזויים אותם עליו להציג כעניין שבשגרה.

כנדרש מסרט שעוסק בלהקת אינדי שמורכבת מטיפוסים אקסצנטריים… וג'ון, ניתן דגש חזק למוזיקה. יש בדיחה חוזרת על מידת הנגישות של השירים אותם הלהקה מבצעת, כאשר ג'ון מנסה למשוך לכיוון הבינוניות אותה הוא מכיר ושאר החברים מנסים ללכת על חזון אמורפי שאף חברה רצינית לא תסכים להקליט. הסרט מתחיל בשלב מסוים להתעסק בפער בין הרצון ללכת עם אמת פנימית, לבין דרכים ריאליסטיות יותר להתפרסם. ג'ון מייצג את האדם הרגיל שלא מבין עד כמה גבוהים האילנות בהם הוא נתלה. אין לו כשרון יוצא דופן, פרט לזמן פנוי והערצה לפרנק שגם היא מבוססת על רצון לממש דרכו את הפנטזיה להיות מוזיקאי מוערך. האפשרויות שלו הן להתמסר לחלוטין לחוסר העקביות, או לשתוק ולנגן שירים של אחרים. הוא לא איזה אמן רעב ללחם שהמיינסטרים לא יודע להתמודד עם האמנות שלו. ג'ון הוא בסך הכל מישהו שהיה במקום הנכון בזמן הנכון ולא סרב להצעה מפתה.

הסרט משייט להנאתו בין קומדיה לבין דרמה. הוא מאוד משעשע לפרקים ונעזר בדפקטים האישיותיים של הדמויות בכדי להחיות את הסצנה, אבל לא שוכח להתייחס ברצינות לבעיות שדפקטים שכאלה מביאים עמם. ככל שהזמן מתקדם, הוא הופך מרצף של סיטואציות קומיות, למשל על ההתנגשות בין חלום למציאות. היחסים בין חברי הלהקה נעשים מורכבים יותר והתמימות של ג'ון הולכת ומתחלפת במניפולטיביות שנותנת לו תחושה של שליטה בתוך כאוס. הוא עובר תהליך הרבה יותר מורכב משאר הדמויות וקיימת לכך הצדקה עלילתית. השאלה היא רק האם הוא הולך ונעשה דומה לאחרים, או משיל מעצמו שכבה של נורמטיביות תחת חסותו של הגורו פרנק.

כשבמרכז הסיפור נמצאת להקה שאפילו חבריה מתקשים לבטא את שמה, ברור שהסרט אמור גם לשעשע ולא רק לכוון לעבר תובנה על עולם האמנות. הוא עושה זאת ביעילות ודווקא בדיחות מינימליסטיות, אפילו הצפויות יותר שבהן, עוזרות לעלילה העמוסה ולמתיחות שאינה פוסקת בין הדמויות, להיות נוחות לעיכול. זה לא שהסרט בא לקראת הקהל בכדי למצוא חן בכל מחיר, אבל בהתחשב בכך שהוא נקרא על שם אדם שמסתובב עם ראש מזויף ושר שירים שגורמים לרדיוהד להישמע מיינסטרימיים כמו ביונסה, חלק מהמוזרות מרוככת על ידי הצגת הסיפור דרך עיניו של ג'ון. הבחירה באדם שהדבר הכי מיוחד בו הוא הגרביים אותם הוא לובש, כדמות המספר, מקלה על סיפור ביזארי במיוחד, להיות מובן גם למי שלא חי תחת השפעתו הישירה של פרנק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.