ביקורת: הרוח העולה

TheWindRisesPoster-thumb-630xauto-35588_resize

מעטים האנשים שהפכו לאגדה בחייהם. אני מתכוון לאגדה רצינית, לא לשנתיים של פרסום ואז העלמות לתהומות הנשיה. מבין המעטים ברי המזל, מעטים אלה שעובדים מאחורי הקלעים ולא מככבים על פוסטרים. הייאו מיאזאקי שייך לקבוצה המובחרת הזו. הוא במאי אנימציה שהצליח לא רק להשפיע על דור שלם של במאים בכל רחבי העולם, מבראד בירד ועד ארי פולמן, אלא גם זכה לראות בעצמו כיצד שמו מביא במולדתו יותר קהל לסרט אחד, מכל כוכב שמפציע לרגע על המסך באולם ליד.

"הרוח העולה" אמור להיות סרטו האחרון של מיאזאקי כבמאי. עם סיום הפקתו, הודיע המאסטר על פרישה מחיי היצירה והתמקדות במלאכת ההפקה וניהול אולפני ג'יבלי דרכם הוציא סרטי אנימציה מופלאים שהגדירו מחדש את מגבלות המדיום, הן מבחינה חזותית והן מבחינת עומק הדמויות ומורכבות העלילה. מיאזאקי נודע במיוחד בסרטים המבוססים על המיתולוגיה היפנית ומשלבים אותה עם אלמנטים מודרניים. יש שאף מייחסים לו את המצאת ז'אנר הסטימפאנק, למרות שספק גדול אם התכוון שחבורות של גיקים צבועי שיער יופיעו בכל כנס עם בגדים ויקטוריאניים, משקפי נהיגה וכובע דמוי צילינדר וישוחחו ארוכות על החתולים שבבעלותם.

בניגוד לסרטיו הקודמים, בחר מיאזאקי לביים את הרוח העולה ללא שמץ של על-טבעי או אגדה בעלילה. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של ג'ירו הוריקושי, בחור שכבר מילדותו, חלם לתכנן מטוסים. זו הייתה האובססיה היחידה שלו מאז שהוא זוכר את עצמו והאדם הנערץ עליו בכל העולם הוא ג'ובאני בטיסטיה קאפרוני, מהנדס התעופה האיטלקי שחולל מהפכה בתחום, בין השאר כי השקיע את מאמציו בתכנון מטוסים שישמשו להפצצה בזמן מלחמת העולם הראשונה.

ג'ירו מסיים את לימודיו במהלך שנות השלושים של המאה שעברה וכמו קאפרוני, גם הוא מבין שהביקוש העיקרי לכלי טיס חדשנים, הוא מצד הצבא. ג'ירו מתחיל לעבוד במפעל שמחזר נואשות אחר שיתוף פעולה מצד חיל הים ומקנא בגרמנים המתקדמים בלפחות עשור מבחינה טכנולוגית. הפיגור הטכנולוגי הזה מורגש בעיני המהנדסים הצעירים. בעוד ג'ירו ועמיתיו מנסים לתכנן את מטוסי העתיד, יציריהם עדיין נגררים למסלול ההמראה בעזרת עגלות הרתומות לשוורים.

מי שעושה אחד ועוד אחד, יקלוט די מהר למה שמשו מטוסי הזירו אותם תכנן ג'ירו הוריקושי. הרוח העולה עוסק במי שבאופן חצי מודע, סייע באחת מהזוועות הזכורות ביותר במלחמת העולם השניה. בוודאי הזכורה ביותר שלא בוצעה בידי גרמניה הנאצית. עם זאת, הוא לא עוסק בזוועות עצמן ובאווירה שקדמה למלחמה. למעשה, הוא די מתעלם מהן. הסרט משתדל להישאר נוח לעיכול ומציג את הוריקושי והסובבים אותו באור חיובי באופן מוקצן. ג'ירו הוא טוב מוחלט, אדם מוסרי נטול פגמים שתמיד חושב על הזולת, מקסים את הנשים סביבו, פועל אך ורק מתוך רצון להגשים חלום, גאון בתחומו ורגוע להפליא. סביר להניח שחלק מהתכונות האלה מייצגות את ג'ירו הוריקושי האמיתי, אבל ג'ירו של הסרט הוא מושלם באופן עקמומי. הוא לא אמין כאדם מאחר ואפיון הדמות שלו מתאים יותר לגיבור סדרה בהופ קטנטנים מאשר למי שהשפיע בצורה עמוקה ומצלקת על ההיסטוריה של העולם המערבי.

כאן טמונה הבעיה הגדולה של הסרט. מיאזאקי הוכיח יותר מפעם אחת שבין אם העלילה מורכבת ועמוסה בפרטים ("המסע המופלא"), או פשוטה ומינימליסטית ("השכן הקסום שלי טוטורו"), הדמויות והדמיון הם האוצרות העיקריים של הסרט. מבחינת דמיון, הרוח העולה מספק את הסחורה. הסרט אמנם מבוסס על סיפור אמיתי, אך הוא נודד מדי פעם לעולם החלומות לשם הוספת טרוף לסביבה וסצנה קצרה של רעידת אדמה היא אחד הרגעים החזקים שראיתי השנה בקולנוע. לצערי, הדמויות מהוות ניגוד לאותה יצירתיות. מלבד השטחיות של ג'ירו, גם דמויות המשנה חלשות ונעות בין לא מעניינות לסתם קלישאתיות. הבוס של ג'ירו, שנראה באופן מוזר בדיוק כמו אלואישס אוהייר מ"הלורקס", מוסיף קצת צבע, אבל הוא בעיקר עצבני, גם כשהסצנה לחלוטין לא דורשת את זה.

הסרט כל כך עסוק בהערצה לגיבור חסר האופי שלו, שהוא שוכח שני דברים. הראשון הוא קשר בין הקונפליקט לעלילה. יש קונפליקט שמגיע בשלב מאוחר יחסית של הסיפור, אבל הוא בכלל לא קשור למטוסים או למלחמה הקרבה. הוא אפילו לא קשור ליחסים בין ג'ירו לממונים עליו, או לכשלון אישי, כנהוג בסרטים ביוגרפיים שרוצים להוסיף קצת פלפל לתערובת. מדובר בקו עלילה נפרד שלא מתחבר לסיבה האמיתית שבאנו לראות את הסרט ונמצא שם רק בשביל דרמה זולה. מיאזאקי כל כך עסוק בהערצה עיוורת לדמות הראשית, שהוא מתעלם מהדבר היותר חשוב עבור הצופה. זה כאילו יעשו סרט על פיתוח הפצצה הגרעינית ובשלב מסוים, יתעסקו רק בכלבלב שהלך לאיבוד. זה סיפור בפני עצמו, אבל אין סיבה לתת לו יותר דגש מאשר לעלילה איתה התחלנו.

הבעיה השניה נובעת מההתממות של הסרט לגבי העתיד לבוא. כל ילד יודע שיפן וגרמניה לא היו נחמדות לעמים אחרים (וגם לא לבני עמן) במהלך מלחמת העולם השניה ובשנים שהובילו אליה. עם זאת, הרוח העולה משתדל לא להזכיר דברים כמו רצח עם, פאשיזם, או סבל מתמשך. הוא זורק מדי פעם משפט לגבי זה שמלחמה לא הולכת להועיל ליפן ושהגרמנים יכולים להיות לא נחמדים, אבל נמנע מלקשר בין ג'ירו וחברת מיצובישי בה עבד, לבין דברים שמצריכים יום זכרון שנתי.

האכזבה הגדולה מהרוח העולה היא שמדובר בסרטו האחרון של מיאזאקי. הוא עשה סרטים כל כך יפים ומעניינים, חבל שהחליט להיפרד מקריירה מפוארת דווקא עם נחיתת אונס שכזו. הסרט נטול קצב, משעמם, מתעלם מפרטים שידועים לכולם רק כי הם עלולים לפגוע בטוהר המוחלט של הדמות הראשית ולמרות אנימציה יפה, חוזר על עצמו כשמדובר בסצנות היותר יצירתיות. אני מקווה שיחזור בו מהפרישה לפחות לעוד סרט אחד, שישאר טעם טוב כמו שמיאזאקי יודע לתת יותר מכל במאי אנימציה אחר בהיסטוריה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.