ביקורת: הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

תמיד הדהים אותי הרעיון של רבי-מכר. אני מסוקרן ממה שגורם לספר מסוים להיות ללהיט שמתורגם לעשרות שפות, להפוך את מחברו לשם שמקדם מכירות ומצליח לגעת בספקטרום נרחב של אנשים, ללא קשר להבדלי מין, גזע או רקע תרבותי. "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" הוא דוגמה מעולה לרב-מכר שכזה. ספרו של יונס יונסון, כנראה השם הכי שבדי שקיים חוץ מסוון גוסטב גוסטבסון, פורסם לפני חמש שנים והספיק מאז להימכר במיליוני עותקים בכל רחבי העולם. יצא לי לקרוא אותו בעברית ולמרות אי אלו פרטים והתייחסויות תרבותיות שמובנים כנראה רק לשבדים אמיתיים, הסיפור היה קריא, משעשע, מעט מותח ובעיקר גרם לי לרצות לבקר בשבדיה.
אולי זה חלק מהסוד. אם סופר מצליח ועוד בספר הביכורים שלו, לגרום לקוראים להרגיש כאילו הם במקום בו העלילה מתרחשת, הוא לא צריך לדאוג מפערי תרבות. אם האדם שמעיין בספר מזהה מספיק פרטים ושמות, הוא יוכל גם לדמיין מקומות שבחיים לא שמע עליהם ושמם בכלל מזכיר אדם מגמגם המנסה לקרוא את הקטלוג של איקאה ומזמין בטעות כלוב לסנוניות.
כמו כל רב-מכר שמכבד את עצמו, גם הזקן בן המאה זכה לעיבוד קולנועי ולשם שינוי, מדובר בספר שקראתי ואני יכול להשוות ברצינות בינו לבין הסרט (לוקח לי זמן ארוך להחריד לסיים ספר). עם זאת, אשתדל להמעיט בהשוואות, מאחר והביקורת מיועדת למי שמתלבט האם לקנות כרטיס לקולנוע ולהסתכן בישיבה באולם בו ממוצע הגילאים בשורות האחרונות קרוב לזה שעל המסך.
אלאן קרלסון, כפי ששם הסרט מרמז, הוא זקן בן מאה. בשל חיבתו העזה לפיצוצים, מצא עצמו בבית אבות, בלי משפחה או חברים, רק עוגת מרציפן עמוסה בנרות שעושה את דרכה לחדרו. אלאן החליט שנמאס לו. הוא מספיק צלול בדעתו בכדי להסתובב לבד ויש לו מספיק כסף בשביל כרטיס אוטובוס, אז הוא יוצא מהחלון ונעלם. לתחנת האוטובוס. כשאתה בן מאה, גם הבריחות הנועזות ביותר צריכות לעצור לפני מנוחת הצהרים.
בתחנה, אלאן לוקח איתו מזוודה השייכת לחבר כנופיה עצבני. אלאן עולה עם המזוודה לאוטובוס ומגיע למקום שאני אפילו לא הולך להעמיד פנים כאילו אני יודע איך מבטאים את שמו. הדבר מערב אותו במרדף בהילוך איטי, בו חברי הכנופיה מנסים להשיב את המזוודה ואת תכולתה, בעוד אלאן צובר מכרים חדשים ומנסה להגשים את דבריה של אמו: הדברים הם מה שהם ומה שיהיה, יהיה. כלומר, אלאן לא חושב על העתיד וכמו כל חייו, פשוט מגיב למצב הנוכחי ומשתדל לא להטריד את עצמו בדאגות. אולי בזכות זה הגיע לגילו המופלג, כי הוא לא עוצר לחשוב מה אדם בגילו אמור לעשות.
הדמות של אלאן מעניינת. הוא חי חיים עשירים, במהלכם נפגש עם כמה מהאנשים היותר משפיעים של המאה העשרים, אבל כמו פורסט גאמפ שבדי, יותר מעניינים אותו הפרטים הקטנים. הוא יותר שם לב לסוג האלכוהול שהוגש בארוע פוליטי ולדברים שזכה לפוצץ בדרכו לשם. אין לו קישורים דיפלומטיים יוצאי דופן, אבל הטבעיות בה הוא לא לוקח דברים ללב, גורמת לו לרכוש ידידים לכל אורך הדרך, אף על פי שאובחן עוד בילדותו כחולה נפש ומנקודת מבט מודרנית, יתכן והיה מוגדר כפסיכופת.
את המשימה לגלם את הזקן בן המאה, לקח על עצמו רוברט גוסטפסון, שחקן שבדי שאיני מכיר, אבל עושה עבודה מרשימה בסרט. אף על פי שמתבקש ללהק שחקן אחד שיגלם את אלאן הזקן ואחד שיגלם אותו בצעירותו, גוסטפסון הוא אלאן על כל גלגוליו שאחרי גיל ההתבגרות. זה מרשים במיוחד בהתחשב בכך שהשחקן היה כמעט בן חמישים בזמן הצילומים, ומצליח להיות משכנע גם כבן עשרים-שלושים וגם כבן מאה. חלק גדול מכך נובע מעבודת איפור משובחת, אולם גוסטפסון מצליח להתאים את קולו ואת שפת הגוף שלו בדיוק לדרישות הגיל.
אני מודה שלא קראתי את כל הספר עליו הסרט מבוסס. קראתי את רובו, אולם בשלב מסוים, הפרקים המתרחשים בעבר החלו להיות מעיקים וגרנדיוזים מדי ביחס לפשטות השלוה של העלילה המתרחשת בימינו. הסרט לוקה באותה בעיה, כאשר אין חיבור אמיתי בין שתי העלילות. פרט לכך ששתיהן עוסקות באלאן קרלסון, הן לא באמת מלמדות זו על זו ויוצרות ניגוד צורם. קשה לדלג בין שני סרטים שונים שהמכנה המשותף שלהם כל כך קלוש. סיפור אחד גדול מהחיים ומלא חורים על סף הפנטזיה, בעוד השני הוא קומדיה שחורה חסרת יומרות שלועגת למי שמנסה לסבך את חייו.
למרות הניגוד, הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, הוא סרט משעשע ויש בו רגעים טובים גם מהעבר וגם מההווה. הנסיון לדחוס לסרט כמה שיותר מעלילת הספר, מביא לכך שהסיפור מכיל דילוגים לא אמינים, אולם השימוש בשפה ויזואלית בהחלט תורם לצד ההומוריסטי. בסופו של דבר, זוהי קודם כל קומדיה שחורה והגימיק המשחיל את אלאן לארועים שונים במהלך המאה, הוא בעיקר הזדמנות להצחיק עוד קצת. לא תמצאו בסרט אמירה של ממש על הטבע האנושי, או ביקורת על אנשי השלטון ובעלי השררה. יש כאן בעיקר אוסף של אפיזודות מחייו של מי שבאותה מידה, היה יכול להישאר בבית אבות לשארית חייו והיה בסדר עם זה, כי הדברים הם מה שהם.
בדומה לספר עליו הסרט מבוסס, לא אהבתי את שני קווי העלילה באותה מידה. אני מניח שחלק יותר יאהבו את עלילות אלאן במאה העשרים, בעוד אחרים יתחברו יותר לסיפורו כזקן בן מאה. אני מעדיף את הצד הקשיש, זה שמתרחש בימינו. הדמויות בו משעשעות יותר, ההתרחשויות נוחות יותר למעקב, ההומור פשוט יותר והאיפור הכבד נותן חסות להופעה מעולה של רוברט גוסטפסון. השילוב בין שני הסיפורים מיותר בעיני והייתי מעדיף לו היה מתרכז רק באחד מהם. ברור לי שחלק ממה שהפך את הספר לרב-מכר הוא אותו שילוב, אבל כמו הספר, גם הסרט היה מרוויח לדעתי לו היה ממוקד יותר. התוצאה הסופית היא סיפור שקשה להתעמק בו, כי הוא קופץ כל כמה זמן לסיפור אחר. קצב הארועים בשני הסיפורים מהיר יחסית, אבל במודרני יש לפחות את האיטיות הפיזית של הדמויות שמאזנת.
יונס יונסון כבר הספיק להוציא את ספרו השני, "האנלפביתית שידעה לספור" ומתאור העלילה שלו, נראה שהוא עוסק ברעיון דומה. דמות שאף אחד לא חושד ביכולות הטמונות בה, משנה את העולם בכח הפשטות. לא קראתי את הספר, אז אולי התאור מטעה, אבל נראה שיונסון עלה על נוסחה ומתכוון לשחזר אותה עד שתפסיק לעבוד. את במאי הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם, פליקס הרנגרן, אני לא מכיר. לא ראיתי אף סרט קודם שלו ולא ברור אם אי פעם אראה סרטים שיביים בעתיד. הוא לא מגלה כשרון יוצא דופן וכל המשיכה לסרט היא בהומור ובדמויות שהועתקו בהצלחה יחסית מהספר. בהתחשב במסורת הקולנועית השבדית של דרמות נוגות על מהות הקיום האנושי ודמויות מצולקות נפשית, טוב שיוצא משם מדי פעם גם סרט שרק רוצה קצת לבדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.