ביקורת: אפס ביחסי אנוש

תמונה

בשבועות הקרובים, תשמעו הרבה את השם "אפס ביחסי אנוש". זה יהפוך לסרט שכל הזמן מדברים עליו, לנציג אפשרי של ישראל לאוסקר, לנושא ויכוח על יצוג נשים בצבא ובקולנוע וסביר להניח שאנשים המשתייכים לחלק קיצוני מסוים של המפה הפוליטית, מאוד לא יאהבו את האופן בו צה"ל מוצג בו. זה לא סרט על הסכסוך, זו לא סאטירה על ישראל במאה ה-21 ואם קיימת אג'נדה פמיניסטית, היא משנית לעלילה. זה סרט על חוויה שמשותפת להרבה ישראלים, בין אם הם גברים או נשים ובצורה רחבה יותר, גם לאנשים שלא שרתו אפילו יום אחד בצבא, אבל תקועים בעבודה שהם שונאים בכל יום מחדש. זה סרט שמביט למציאות בלי למצמץ ומכריז שג'ובניק זה לא הכי, אחי, אבל זה מה שיש.

בבסיס בדרום משרתות מספר חיילות בתפקידים משרדיים שונים. זוהר היא מש"קית דואר, מה שמאפשר לה להעביר שעות בנסיון לשבור שיא בשולה המוקשים, כי צריך לחלק דואר רק פעם אחת ביום. חברתה הטובה דפי היא מש"קית גריסה, תפקיד שהומצא רק כדי שלא תסתובב בחוסר מעש בשלישות ותגרום יותר נזק מתועלת בגלל חוסר היכולת שלה להבדיל בין גליון אקסל לאננס. תהילה היא חיילת חדשה שהגיעה לבסיס ואין לה תפקיד מוגדר, מה שגורם לדפי להאמין שהיא עומדת להחליף אותה, בעוד דפי תמשיך לתפקיד חלומותיה: מה שלא יהיה בקריה. לא אכפת לה בתור מה ישבצו אותה, העיקר שתוכל לראות את עזריאלי מהחלון.

על השלוש מפקדת רמה, הפאנץ' ליין לכל בדיחה שאי פעם נכתבה על קצינים בצה"ל. היא מלאה בעצמה, מרבה להשתמש לא נכון בשפה גבוהה, מטילה על הפקודות שלה אחריות למשימות מבצעיות כמו הכנת קפה למפקדים הבכירים וניקוי בגדים. היא מתארת את החוצפה של זוהר ואת חוסר היעילות של דפי בקלישאות המשוות אותן לגדלים של איזורים גיאוגרפיים בכדור הארץ ומוכנה לבוא לקראת המש"קיות רק אם הדבר יעזור בקידומה האישי במערכת. בקיצור, בסיס שלישות ממוצע.

מה שלא ממוצע, הן הדמויות בסרט. כל אחת מכילה צדדים טובים ורעים המבדילים אותה בברור משאר החיילים בבסיס. זוהר אנוכית ולא שמה על סמכות ומפקדים. היא רק רוצה להעביר את הזמן עד השחרור ומסתובבת עם מעיל גם כשלא צריך, רק כדי להבדיל את עצמה מאחרות. מצד שני, היא דמות מעוררת הזדהות, כי בתור מי שיש לו בעיה לא קטנה של קבלת סמכות והיה בדכאון רציני במהלך שרותו הצבאי, הבנתי בדיוק איך היא מרגישה. אמנם יש רגעים בהם זוהר מתעלמת במפגיע מקשיים של אחרים, רק כדי להשיג זמן לעצמה, אבל באותו הזמן היא מונעת מחששות וחוסר בטחון שמאפיינים אאוטסיידרית מובהקת בגילה.

דפי לא רק חסרת תועלת בעבודה, היא גם מרבה להתבכיין ולבקש העברה. הנכונות שלה לעשות דברים שלא חשבה עליהם לפני כן בכדי להשיג את המעבר המיוחל לקריה, מרשימה בהתחשב בחוסר היכולת שלה לבצע פקודה פשוטה מבלי להתבלבל. זה לא שהיא טיפשה, או חסרת אחריות במיוחד. יש לה חלום והיא מקובעת עליו, בלי להפנים שצה"ל לא בנוי על חלומות, אלא על עבודה ומשמעת. בשביל דפי, כל מסלול חוץ ממה שהבטיחו לה בתחילת השרות, חייב להיות טעות רישום בדרך למטרה המקורית. היא נעה במהירות בין אופטימיות לפסימיות ומצליחה לעלות לממונים עליה על העצבים בצורה משעשעת.

יש ב"אפס ביחסי אנוש" אמירה ברורה לגבי צה"ל. היא לא נגד צה"ל, אבל בהחלט קיימת בסרט ביקורת כלפי האופן בו האינדיבידואל נבלע במערכת שמעדיפה לדבר בסיסמאות ובדרגות. אנחנו לא נחשפים לקרבות, או לתכנון של פעילות מבצעית חשובה, אלא לקלסרים, מחשבים ואקדחי סיכות. אף דמות בשרות סדיר בסרט אינה הכרחית לפעילות הצבאית השוטפת, אבל את כולן מנסים לשכנע שהן כאלה, כי ביום בו קצין בצה"ל יודה שאין לו מושג מה לעשות עם החיילים שבאחריותו, אבו מאזן יכריז שירושלים היא אוברייטד בטרוף וגם ככה כל האקשן ברמאללה.

הסרט מועשר בצוות שחקניות שמבינות את התפקידים להן לוהקו ומנסות להוציא את המיטב מתוכם. דאנה איבגי קצת מלאכותית בתור זוהר, אבל יש לה את המראה ושפת הגוף של מלכת השביזות. המרדנות הערסית של מתבגרת ששונאת את העובדה שיצאה מהקיבוץ רק כדי להיתקע בתוך קיבוץ סגור יותר ויעיל עוד פחות, היא המניע העיקרי של רוב העלילה. נלי תגר מצליחה להיות מקסימה בתור דפי, תפקיד ששחקנית אחרת הייתה יכולה בקלות לגלם כנערה מעצבנת וסתומה, אבל תגר מוצאת בו את החום האנושי הנדרש בכדי לעורר הזדהות. שני קליין לוהקה כרמה הקצינה ומקשה לשכוח שהסרט אינו תעודי. כל אחד נתקל בקצינים טיפשים שחושבים את עצמם במהלך חייו, אפילו מחוץ לצבא. זו סמכותיות מזוייפת שאנשים שאינם מסוגלים להגדיל ראש מאמצים, על מנת שיראה כאילו הם שולטים במצב וקליין מדקלמת את השורות שלה כמו מב"ס.

מעל כולם מתעלה תמרה קליינגון בתפקיד אירנה הקשוחה שחווה את אחת הסצנות ההזויות בסרט. היא מעבירה כל משפט בדייקנות, אפילו אם מדובר בשורה נדושה שהייתה אמורה לחרב את הסצנה. יש משהו בשילוב בין המבט החודר, הגישה הדוגרית והפנים העדינות שמאפשר לקליינגון לתת לכל מילה שאירנה אומרת משמעות נוספת ולדמות עצמה, אופי אניגמטי. מצד אחד, היא משתמשת בנוכחות המאיימת והכמעט גברית שלה בכדי להציב עובדות בשטח ומצד שני, היא מסוגלת לעדינות ופשטות שסותרות בכוונה את הצד האחר שלה.

בתור סרט ביכורים, אפס ביחסי אנוש מציב ציפיות גבוהות מהמשך דרכה של הבמאית והתסריטאית טליה לביא. היא מפגינה שליטה מרשימה בפרטים הקטנים, עד שחלק מהסצנות נראות כמו צרוף מקרים מוצלח במיוחד ולא כדבר מכוון. שני מטוסים שחגים בשמים בדיוק כאשר הדמויות הולכות לאורך המסך, בלון שיוצא ממנו האוויר ברגע המתוזמן הכי טוב שאפשר, דיבורים ברקע שמוסיפים לאפקט הקומי של סצנה לא פשוטה. טליה לביא לא רק כתבה סרט על בסיס שלישות בצה"ל, היא בראה את הבסיס עצמו. היא נמצאת בכל מקום ועם זאת, מצליחה להיות לא מורגשת. הכל נראה טבעי ולא במובן של קולנוע נטורליסטי שמרשה לצילום לצאת מפוקוס, או לשחקנים לאלתר טקסט שלא קשור לסצנה. להפך, השליטה של הבמאית בהחלט ניכרת, אולם היא מגלה יכולת מרשימה בתזמון, עד שנדמה כאילו הדמויות ולא התסריט, הן אלה שמכתיבות את ההתרחשויות על המסך.

חשוב לציין שאפס ביחסי אנוש, למרות מספר קווי עלילה אפלים ותחושה כללית של שביזות, הוא סרט מאוד מצחיק. אלה הקלישאות שרק קצינים יכולים לדבר בהן. אלה רגעי סלפסטיק קטנים שמוחדרים לסצנה ללא אזהרה. אלה התשובות המתחצפות של זוהר שמייצגות בעצם את מה שעובר לקהל בראש. הרבה דברים בסרט הזכירו את השרות הצבאי הקצר שלי, שהסתיים עם שגרה יומית של משחקי סוליטר, החלפת הרקע במחשב לתמונה של אורנגאוטן, חיפוש אחר הרס"ר שיחתום על פס, תמיכה טכנית לקצין שלישות שלא מבין למה אי אפשר לשחזר את מה שכתב לפני שסגר את המחשב בלי לשמור וביקורים אצל קב"ן בכדי לקדם את השחרור ולהשתחרר מהדכאון שאחז בי מרגע הגיוס.

בטופס השחרור שלי, כתוב שהורד לי פרופיל מסיבות רפואיות. אין פרוט לגבי הנסיבות ולמען האמת, לצה"ל זה גם לא משנה. לא יועד לי תפקיד כשהתגייסתי וגם לא היה לי תפקיד מוגדר כשהשתחררתי. התיחסתי לעצמי כמש"ק סוליטר, כי זה באמת מה שעשיתי רוב היום. אם הייתי נשאר בצבא, סביר להניח שהשגרה שלי הייתה נראית כמו של החיילות באפס ביחסי אנוש. למעשה, מספר שיחות בסרט זהות לכאלה שהייתי מעורב בהן במציאות. ההסכמה הגורפת ביציאה מהאולם הייתה שטליה לביא בהחלט קלעה לבעיות בעודפי כח האדם של צה"ל ובמדיניות השחרורים הלא ברורה שלו. כולם גם מאוד צחקו מהבדיחות והזדעזעו מהרגעים היותר קשים. כמו הצבא, אפס ביחסי אנוש הוא חוויה קולקטיבית וגם אם נכנסים אליו עם רקע וציפיות שונים משאר הצופים, יוצאים ממנו עם תחושה שיש כאן משהו שנוגע לכולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.