ביקורת: הדרקון הראשון שלי 2

Image

כש"הדרקון הראשון שלי" יצא לקולנוע, בשנת 2010, לא הלכתי לראות אותו. אני לא זוכר מה הייתה הסיבה המדויקת שוויתרתי על ההזדמנות, חוץ מזה שידידה שלי מאוד רצתה לראות את הסרט כי הדרקון בפוסטר נראה כמו החתול שלה (והיא צודקת). בסופו של דבר, צפיתי בסרט באחד השידורים בטלוויזיה והוא היה נחמד, לא הרבה מעבר. הביקורות עליו היו נלהבות ואנשים שאני מעריך את טעמם, חשבו שמדובר באחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר שאולפני דרימוורקס הפיקו ואני מסכים. בסטנדרטים שדרימוורקס הרגילו אותנו, הסרט היה בהחלט מהיותר מוצלחים ולו כי היה מבוסס על פרנצ'ייז חדש ולא המשך נוסף לשרק, קונג פו פנדה, או מדגסקר.

אבל מעבר לזה? אני חושב שההתלהבות הייתה מוגזמת. סרט הרפתקאות נוסחאתי, עם גיבור סימפתי, דמויות משנה קלישאתיות ודרקון שמתנהג כמו כלב ולא ברור איך נחשב במשך שנים לאימת הויקינגים. הסרט לא הציע שום חידוש, סתם היה נחמד. לא כתבתי עליו ביקורת בזמן אמת, כי לא ראיתי אותו בקולנוע, אבל אם הייתי כותב אחת, זו הייתה השורה התחתונה. סרט צפוי ולא חדשני שההתלהבות ממנו מוגזמת. מבדר ובלתי מזיק בסך הכל.

עברו ארבע שנים ואת סרט ההמשך החלטתי כן לראות בקולנוע. הביקורות שוב נלהבות והמפיצים עשו מעשה נוכלות וקברו הקרנות לא מדובבות בדו-מימד כל כך עמוק, שרק הדלק לישוב בו האולם נמצא יעלה כמו כרטיס נוסף. בלית ברירה, תאלצו לשלם כמה שקלים נוספים עבור עוד מימד שלא בטוח שתרצו, אלא אם תעדיפו לבלות את ההקרנה עם ילדי עם ישראל שבדיוק יוצאים לחופשת הקיץ. בקיצור, לא אידיאלי.

ב"הדרקון הראשון שלי 2", אנחנו חוזרים לברק, כפר הויקינגים המבודד שכעת, כבר אינו מתגאה בציידי הדרקונים שלו, אלא ברוכבי דרקונים. אחרי שנים של מלחמה, למדו בני האנוש והיצורים המעופפים לחיות בשלום ולכל בית יש לפחות דרקון אחד אותו הוא מגדל כשילוב בין חיית מחמד ורכב חברה. היקאפ, בנו של הצ'יף סטואיק הרחב, מעדיף לעוף עם תות'לס, הדרקון הנכה שלו, מאשר לדון בעתידו כמנהיג הבא של הכפר. במהלך אחד השיטוטים, נתקלים היקאפ ותות'לס בשטחים לא מוכרים, שם נמצאים לוכדי דרקונים. הלוכדים מספרים על דברים מוזרים, כמו דרקון יורק קרח, רוכבי דרקונים נוספים ואדם בשם דראגו (רגע של יצירתיות מצד הכותבים), המארגן צבא של דרקונים למטרות לא ידועות.

לאחר חצי שעה של אקספוזיציה, שהיא בעיקר חזרה על קטעים מהסרט הראשון וזריקת שמות כדי שהצופים ידעו איך קוראים לכל דמות, העלילה האמיתית מתחילה. החל מהרגע הזה, מתחיל גם ההבדל הגדול בין הדרקון הראשון שלי 2 לקודמו. הסרט החדש מפעיל הרבה יותר דמיון בבניית העולם, עיצוב זני דרקונים שונים, הענקת עומק לדמויות והסבר איך המח הדרקוני עובד ולמה הם יותר מסתם לברדורים מעופפים. דמויות חדשות נוספות ובניגוד למרבית דמויות המשנה מהסרט הראשון, לכולן יש תפקיד משמעותי בעלילה ובהרחבת הסיפור. אם בסרט הראשון הייתה תחושה שמרבית בני גילו של היקאפ נמצאים רק בכדי לסמן וי על דמויות מתבקשות (החנון השמן, התאומים שכל הזמן רבים, הבריון השכונתי), לאפיון הדמויות החדשות בסרט מספר שתיים, יש מטרה של ממש.

זה לא שהסרט נמנע מקלישאות. כל טוויסט מפתיע כביכול הופיע כבר בהרבה סרטים לפני כן וגם נרמז בכבדות בסצנות מוקדמות יותר. אלא שהפעם, זה פחות הפריע לי. משהו בנכונות לקדם את העלילה אל מחוץ לתבנית הכי פשוטה, גם אם זה אומר להכניס אותו לתבנית אחרת, מאוד תרם לעניין שלי בו. סצנות המעוף כמעט מצדיקות את הצפיה בתלת-מימד והעיצוב היפהפה ונותן לארצות הצפון מראה חי ומגוון. החל ממשטחי קרח של ים קפוא ועד לגן עדן ירקרק, הושקעה מחשבה רבה בהענקת אופי לכל זירת התרחשות.

הפסקול שהלחין ג'ון פאוול מעצים את התחושה האפית בסצנות האקשן ובזמן הופעתה של דמות מרשימה. מנגד, הוא כמעט ולא מורגש בסצנות הרגועות יותר וטוב שכך. יש בסרט שיר שנראה כאילו הוכנס בעיקר כדי להתחרות על עוד קטגוריה באוסקר ולא באמת משתלב בצורה חלקה עם הסצנות סביבו. חוץ ממנו, המוזיקה ממלאת את תפקידה ונותנת את הטון הרצוי בזמן הצפיה.

דבר אחד שאציין לרעת הסרט, כפי שהזכרתי, זה שהוא אמנם פחות קלישאתי מקודמו, אבל עדיין די צפוי. הוא אפל יותר מהסרט הראשון ולמעשה, ממרבית הסרטים המוגדרים לכל המשפחה בימינו, אבל הרגעים שאמורים להיות מאוד עצובים ומסעירים, נוטים לפספס. עיקר הריגוש מגיע מבדיחות קטנות ותצוגת היכולת של הדרקונים ורוכביהם, אבל קטעים מסויימים, כולל אותו שיר מוזר, מזייפים מעט ומחטיאים את המטרה בכמה סנטימטרים. הסרט מנסה לרגש, אבל מצליח בעיקר לדגדג את העור מבלי לחדור לתוך הלב.

להוציא את חצי השעה הראשונה, מדובר בסרט המשך מוצלח. הדמיון זוכה הפעם להרבה יותר חופש וקטעי המעוף והאקשן מושקעים ונותנים תחושה שלרכוב על דרקון זו אכן חוויה מעוררת חושים. הדמויות עמוקות יחסית, פרט לנבל שאפילו משקפיים מיוחדים לא יוסיפו לו מימד. ברשימת הסרטים הטובים של דרימוורקס, הייתי ממקם אותו מעל "הדרקון הראשון שלי" ומתחת לשאר הסרטים המוצלחים בעיני של החברה. הוא לא מציב סטנדרט חדש, פרט להיותו קצת יותר מוצלח מקודמו. עדיין, זה מספיק בשביל לשבת לשעה וארבעים ולהנות, מבלי לחוש שהסיפור נגרר או ממצה את עצמו באמצע הדרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.