9 דברים שלמדנו מפסטיבל קאן 2014

1. הזכיה של "תנומת חורף" בפרס דקל הזהב, ממקמת את נורי בילג' ג'יילן כאחד הבמאים החשובים של המאה ה-21 (עד כה). זה היה צעד טבעי עבורו, לאחר זכיות קודמות במצלמת הזהב ובפרס משני בתחרות הראשית. ג'יילן אחראי באופן בלעדי על הפיכת צרוף המילים "סרט טורקי" מכינוי לעג לקולנוע עממי נחות, לדבר שמובילי דעת קהל מוכנים להשקיע בו זמן והתעניינות. הו, כמה זמן נדרש להשקיע. אורכו של "תנומת חורף" הוא שלוש שעות ורבע ומהכרות עם סרטים קודמים של ג'יילן, כנראה שלא קורה בהן הרבה. רק לאחר בכורתו העולמית בפסטיבל, התפרסמו תקצירי עלילה מפורטים ונראה שהסרט, העוסק בבעל מלון שמשוכנע שהוא אהוב על תושבי האיזור, בעוד ההפך הוא הנכון, לא מכיל הרבה תפניות וטוויסטים מפתיעים. זה הפריע לי ב"שלושה קופים" ועבד יפה מאוד ב"היו זמנים באנטוליה". נורי בילג' ג'יילן ניחן ביכולת לספר סיפור באופן כמעט מלא דרך דמויות ולא דרך התפתחות עלילתית. הוא מניח את השחקנים בסיטואציות כלליות והם יודעים מה עליהם לעשות בכדי למלא את הזמן.

בשני סרטיו הקודמים, אף על פי שרק אחד מהם אהבתי, חשתי שג'יילן הוא במאי מוכשר שעולם הקולנוע רק ירוויח מהיום בו יצא מהחצר האחורית של אסיה הקטנה ויעבוד בהפקות בינלאומיות. פרס דקל הזהב נועד לשבח סרטים נועזים ופורצי דרך של יוצרים שיודעים ואוהבים לעבוד מחוץ למסגרת המקובלת אותה כופים אולפנים גדולים ושיקולים כספיים. לרוב, אני לא מסכים עם הבחירה בזוכה וטרם ראיתי את "תנומת חורף", אבל בהסתמך על היכולות שהפגין בעבר, הזכיה השנה מהווה חותם לכך שנורי בילג' ג'יילן בדרך להיות אחד הבמאים המשפיעים של דורו.

 

2. ברוב המקרים, סרט הפתיחה של הפסטיבל מיועד יותר למשוך כוכבים וקהל, מאשר לפרוץ גבולות. "גרייס ממונקו", שמלא השנה משבצת זו, הלך בדרכם של רבים מקודמיו ולא הרשים את המבקרים. זה לא מפתיע, הפצת הסרט נדחתה בעבר והבמאי אוליביה דהן, לא נחשב לאחד מאריות הקולנוע האירופי. התרומה העיקרית של הסרט הייתה להראות שניקול קידמן לא נעלמה לשום מקום ועוד מקבלת תפקידים ראשיים מאתגרים, במקרה הזה של הנסיכה גרייס ממונקו (גרייס קלי). היו בעשור האחרון סרטי פתיחה שזכו לתגובות חיוביות, בהם "למעלה", "חצות בפריז" ו"ממלכת אור הירח", אולם הרוב מפלגים את הקהל ולא מייצרים סביבם קונצנזוס לכאן או לכאן. "גרייס ממונקו" הצליח דווקא ליצור הסכמה בקרב מרבית הצופים, אולם לא מהסוג המעודד. הביקורות מהפסטיבל שליליות ואם ציפיתם למצוא את הסרט ברשימת המועמדים לאוסקר השנה, תשכחו מזה.

 

3. שני סרטים שהתחרו על דקל הזהב, דווקא עשו צעד גדול לכיוון טקסי הפרסים של סוף השנה. המרוויח הבולט יותר הוא "פוקסקאצ'ר" של בנט מילר, על פרשת רציחתו של מתאבק אולימפי בידי מאמן מעורער בנפשו. מבקרים מתייחסים אליו כחלק השלישי בטרילוגיה, אחרי "טרומן קפוטה" ו"מאניבול", המבוססים גם הם על סיפורים אמיתיים מההיסטוריה של עולם הבידור/ספורט האמריקאי ובנויים סביב דמות ראשית אקסצנטרית. שני הסרטים מאוד שונים זה מזה, כך שאני בספק אם "פוקסקאצ'ר" ימשיך קו סגנוני כלשהו. מה שכן, מאוד קל לתאר את שלושת הסרטים כטרילוגיה, מאחר ומילר ביים עד כה רק שלושה סרטים עלילתיים. כצפוי, רבים מהשבחים הופנו אל צוות השחקנים הגברי ובמיוחד, לסטיב קארל שמגלם אדם מעורער בנפשו ומוסתר תחת שכבות של איפור. זה החומר שמועמדות לאוסקר עשויה ממנו ולאור היכולת לעבוד עם שחקנים שהפגין מילר בסרטיו הקודמים, גם התשבוחות לצ'אנינג טייטום (שחקן בינוני ביום טוב), נראות הגיוניות. טייטום עצמו ציין שמדובר באתגר הגדול ביותר שעמד בו בתור שחקן.

בנט מילר יצא מקאן עם פרס על הבימוי, אולם קארל וטייטום צפו מהצד כאשר פרס השחקן המצטיין הוענק לטימותי ספול, על תפקידו ב"מר טרנר" של מייק לי. ספול הוותיק קבל הזדמנות נדירה לגלם תפקיד ראשי ועשה זאת, לדעת המבקרים והשופטים, בצורה נפלאה. קטעים מהסרט ששוחררו לרשת, מאששים את החשד שכיאה לסרט של מייק לי, אין הרבה עלילה וספול סוחב את הסרט על כתפיו, כנראה בעזרת הרבה מאוד אלתור. אותם קטעים חושפים גם שהסרט יפה לעיניים ואינו מתבייש להציג את הדמות הראשית, הצייר ויליאם טרנר, כאדם חברותי שאינו שומר על כללי הטקס ונהנה לצחוק עם בני מעמד הפועלים. טימותי ספול הוא שחקן מעולה בעיני, שמראה חיצוני לא אטרקטיבי מנע ממנו במשך שנים לקבל תפקידים ראויים. כמה שהיה מוצלח כעוזר של הנבל בסרטי הארי פוטר, ב"מכושפת" וב"סוויני טוד", הגיע הזמן לראות ניצול רציני של יכולותיו. לצד "פוקסקאצ'ר", "מר טרנר" הוא סרט ששמו עוד יעלה בסוף השנה ואולי יעבה את התחרות על האוסקר בקטגוריות הבימוי והמשחק.

 

4. הסרט שהכי הופתעתי לקרוא עליו ביקורות חיוביות מהפסטיבל, הוא "מפת הכוכבים" של דיוויד קרוננברג. אין לי שום דבר נגד קרוננברג עצמו ואני אף מאוד מעריך אותו כבמאי. זה פשוט שאחרי התגובות הצוננות לשני סרטיו הקודמים, תאור העלילה העמוס של "מפת הכוכבים" נראה כמו מתכון לכשלון. שילוב של דרמה משפחתית, סאטירה על הוליווד, סיפור התבגרות ואימה על-טבעית, מאת תסריטאי שהסרט הכי מפורסם בו היה מעורב הוא "סיוט ברחוב אלם 3" (אפילו לא 4). כל זה תחת פיקוחו של במאי שמתמחה יותר באווירה מאשר בסיפור מהודק וקוהרנטי. איכשהו, יצא שחבר השופטים בקאן אהב את "מפת הכוכבים" והמבקרים תמכו בהחלטה להעניק לג'ולייט מור את פרס השחקנית המצטיינת על תפקידה כאם המשפחה הלא מתפקדת. האם הסרט יהווה גורם משמעותי בפרסים של סוף השנה? לדעתי לא. טוב לדעת שקרוננברג עדיין מצליח לעורר כמות כזו של תגובות חיוביות, אבל הוא עדיין דיוויד קרוננברג, במאי שגופים הוליוודיים והקהל הרחב מוצאים קשה לעיכול.

 

5. "הדרקון הראשון שלי 2" הוקרן מחוץ לתחרות וזכה לתגובות חיוביות במיוחד. ליתר דיוק, מרבית התגובות משוות אותו לסרט הראשון בסדרה וזה אומר שיש לדרימווקס סרט אנימציה אחד שאפשר לבנות עליו כשובר קופות בקיץ ומועמד לאוסקר בחורף. בעקבות הידיעות על דחיית הפצת "בית", סרט אנימציה אחר של החברה שהיה אמור לצאת השנה, ראשי האולפן יכולים להיות רגועים שאת הקיץ הקרוב, הם צפויים לעבור עם הכנסות וביקורות כמו שרצו.

 

6. זה לא היה פסטיבל מוצלח לשחקנים ששלחו ידם בבימוי. "The Homesman" של טומי לי ג'ונס, אכזב ופרט לכמה מחמאות על הופעתה של הילרי סוונק, לא זכה ליחס של ממש. זה חבל, מאחר וסרטו הקודם, "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" גרם לי לפתח הרבה ציפיות להמשך עבודתו של טומי לי ג'ונס כבמאי. לפחות נחסך ממני הצורך לשבור את הראש על תרגום לשם הסרט בתחזית הקרובה שלי לאוסקר.
גם ראיין גוסלינג לא צבר הרבה קרדיט על "נהר אבוד", סרט הביכורים שלו כבמאי. כפי שהיה צפוי מתמונות מהסט ששוחררו לפני הפסטיבל, הסרט קבל מחמאות על העיצוב שלו, שהופך את דטרויט לעיר אנכרוניסטית בעלת אווירה על-טבעית. עם זאת, רוב המבקרים הסכימו שמדובר בסרט לא טוב ושאם גוסלינג רוצה להמשיך ולהרחיב את רפרטואר הבימוי שלו, כדאי שיעשה עבודה טובה יותר להבא. כמו כן, נרשמה אכזבה מכך שגוסלינג לא הגיע לפסטיבל עם חולצה של מקולי קאלקין לובש חולצה של ראיין גוסלינג לובש חולצה של מקולי קאלקין.

 

7. לפני שלוש שנים, סרט אלם בשם "הארטיסט" הפתיע את כולם כאשר הפך לאחד הסרטים המדוברים של הפסטיבל. בסיכומה של שנה חלשה יחסית, הוא המשיך את המסע המופלא עד לזכיה באוסקר לסרט הטוב ביותר. זה יצר התעניינות מיוחדת ב"החיפוש", סרטו החדש של מישל האזאנאוויציוס והראשון אותו ביים מאז שגבר בטקס האוסקר על וודי אלן, מרטין סקורסזה, אלכסנדר פיין וטרנס מאליק. בשורה התחתונה, "החיפוש" הוא לא "הארטיסט", אל תצפו לראות אותו מתמודד על הרבה פרסים. התגובות לסרט מעורבות ומבקרים רבים מצאו שהבחירה למקם אותו בזמן מלחמת צ'צ'ניה, הייתה שגויה מאחר והאזאנאוויציוס לא הצליח ליצור הזדהות עם הפליטים בהם עוסק הסרט. לשם הבהרה, "החיפוש" הוא רימייק לסרט של פרד זינמן מ-1948, שם הדמות הראשית לא הייתה ילד צ'צ'ני מכפר חרב, אלא ניצול שואה צעיר. סביר להניח שההשוואה המתבקשת בין שני הסרטים, פגעה בחדש (הסרט של זינמן היה מועמד לארבעה אוסקרים), אבל אם הבנתי נכון, עיקר התלונות הן על כך שהאזאנאוויציוס לקח על עצמו משימה מסובכת מדי. עם כל הכבוד, צריך לזכור שסרטיו המפורסמים הקודמים, לא היו דרמות מורכבות עם מסר פוליטי עמוק, אלא פארודיה על סרטי שוטרים ודרמה-קומית על כוכב סרטים אלמים שירד מגדולתו.

 

8. בגזרת הקולנוע הישראלי, כל נציגינו לפסטיבל שבו הביתה בשלום, חלקם עם הצעות מפתות ממפיצים בחו"ל. הסרט המדובר ביותר הוא "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה והדיבורים עליו הם בעיקר מתוך זעזוע. אם זה זעזוע טוב או רע, תלוי את מי שואלים. הסרט, העוסק בגילוי עריות, קבל תגובות טובות ממבקרים ושופטים בפסטיבל, אולם נראה שישאר סרט של פסטיבלים ולא משהו שיזכה להצלחה מסחרית. "הגננת" של נדב לפיד, צבר ביקורות נלהבות ויש דיבורים חזקים על מועמדות לפרס אופיר. מועמדות ולא זכיה, מאחר וסרטו הקודם של לפיד, "השוטר" (רק אני מזהה דפוס בשמות?) היה מועמד וחביב מבקרים, אולם כשל בחיבור לקהל קוני הכרטיסים. "גט", החדש של רונית ושלומי אלקבץ, הוא החלק השלישי בטרילוגיה שהחלה עם "ולקחת לך אישה" והמשיכה ב"שבעה", שאת שניהם אני מודה שלא אהבתי. גם במקרה של "גט", הביקורות חיוביות ברובן, אולם הסרט עצמו מעורר מחלוקת וקשה לראות אותו זוכה בפרס הגדול של התעשיה הישראלית.

הסרט הישראלי שמניותיו עלו הכי גבוה בהקשר לפרס אופיר, הוא גם זה שפחות דברו עליו בפסטיבל קאן. "בורג", החדש של שירה גפן, כנראה לא מעורר מחלוקת כמו "הרחק מהיעדרו", או מאתגר אמנותית כמו "הגננת", אולם הוא זכה למספיק ביקורות חיוביות בכדי שיחשב מתחרה אפשרי על הנציגות הישראלית לאוסקר. דווקא הביקורות הפחות נלהבות, אלה שמתארות את הסרט כקראוד פליזר וחסר חדות, הן שמבטיחות לו כניסה קלה יותר ללבם של מרבית הצופים. העולם, למרות מה שנדמה לפעמים מביקורות וכתבות במדורי הבידור, מורכב ברובו מאנשים שלא הולכים לפסטיבלי קולנוע ולא מסכימים עם טעם השופטים.

אני משתדל לצמצם ככל הניתן את העיסוק בפרס אופיר, מכיוון שההתרחשויות המשמעותיות, אלה שבאמת משפיעות על זהות הזוכים, ידועות בעיקר לחברי אקדמיה וקשה למצוא חומר שיסייע בניחוש מוצלח של המועמדים והזוכים. בנוסף, מועמדים רבים מופצים בקולנוע רק אחרי הטקס, כך שלהוציא את "בורג", "אנשים כתומים" ו"אפס בהתנהגות", אין כרגע אף סרט ישראלי שאני יודע בוודאות שעשוי להתאים לטעם של חברי האקדמיה הישראלית.

 

9. זוויאר דולאן, שחקן/במאי/תסריטאי שמוכר בעיקר לעולם דובר הצרפתית, זכה בפסטיבל בפרס חבר השופטים, על סרטו "אמא" (Mommy). על סמך ביקורות ראשונות, זה הסרט שאמור להפוך את דולאן לשם מוכר בקרב קהלים חדשים, שלא נחשפו לסרטיו הקודמים. בגלל הדמיון בשם, בכל פעם שאני נתקל באזכור לסרט "אמא", אני חושב לרגע שמדובר בסרט האימה הספרדי שאני באמת צריך לראות כבר.

דולאן חלק את פרס חבר השופטים עם ז'אן-לוק גודאר שזכה על סרטו "להתראות לשפה". מעט מאוד דובר על סרטו של גודאר, מה שמגביר את התחושה שהפרס ניתן לו יותר כמחווה על כלל עבודתו, מאשר על היצירה הספציפית הזו. אני לא בטוח אם זה מעלה את היוקרה של הפרס, או מוריד אותה משמעותית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.