ביקורת: היא

תמונה

זה בטח קרה גם לכם. הלכתם ברחוב, או שהייתם בתור למשהו ושמעתם קול אנושי מדבר מאחוריכם. הוא אמר "שלום" מהוסס, או ירה שאלה לא קשורה, אולי אפילו קלל בזעם. הסתובבתם לראות מי פנה אליכם וראיתם פרצוף לא מוכר. כשהבנתם שאינכם מושא הדיבור שלו, תהיתם אל מי הוא בעצם מדבר, עד שחלפה עוד שניה וקלטתם שיש לו אזניית בלוטות' והוא בטלפון עם מישהו שבכלל לא באיזור. למבקר מן העבר הוא בטוח היה נראה כמו חולה נפש.

המכשור הזה, שהופיע בעבר רק בסדרות וסרטי מדע בדיוני, הוא חלק משגרת חיינו. אותו דבר לגבי מסכי מגע, רשת מידע גלובלית זמינה לכל ואפקטים ממוחשבים שנראים כמעט כמו הדבר האמיתי. כל אלה היו פעם מדע בדיוני, אבל הפכו לחלק מהנוף היומיומי של תחילת המאה ה-21. לא מצאנו תרופה לכל המחלות, נפט הוא עדיין מקור האנרגיה העיקרי לכלי רכב ואפילו לנינים שלנו לא בטוח שתהיה גישה למושבה על המאדים, אבל מהפכות קטנות מתהוות כל הזמן.

המהפכה בבסיסו של "היא", נראית קרובה למדי. הסרט מתרחש בעתיד, בשנה לא מדויקת, בעיר אמריקאית נורמלית למראה. יש בה כמות גבוהה במיוחד של גורדי שחקים, אין זבל ברחובות ורכבת קלה היא אמצעי התחבורה המועדף (אז זו בטוח לא תל אביב), אבל הרוב נראה מוכר לתושבי 2014. תאודור עובד בחברה שמחברת מכתבים אישיים לפי הזמנה ומדפיסה אותם כך שיראו כאילו נכתבו בכתב יד. הוא לא עובד בעזרת מקלדת, מאחר וטכנולוגיית הזיהוי הקולי מספיק מפותחת בכדי שיוכל להכתיב לתכנה בדיוק מה לרשום והנמען מרגיש כאילו אהובו/חברו/קרובו חבר בעצמו את המילים היפות.

למרות שהוא זוכה להערכה בעבודתו כנותן ביטוי לרגשות של אחרים, תאודור עצמו תקוע. עברה שנה מאז שנפרד מאשתו והוא ממעט לצאת מהבית ולבלות. דייטים הם בכלל מחוץ לתחום, כאשר תאודור מעדיף שיחת סקס עם אישה מזדמנת באינטרנט מאשר מפגש לא נעים בארבע עיניים. המצב משתנה כאשר הוא רוכש את סמנתה, מערכת הפעלה חדשנית שמסוגלת ללמוד במהירות שיא ולסגל לעצמה קול ואישיות בהתאם לאופי המשתמש. השניים מפתחים קשר הדוק, עד שתאודור שוכח מדי פעם שסמנתה, האישה המקסימה שמכניסה עניין חדש לחייו, אינה בת אנוש, אלא רק מתנהגת, חושבת ומרגישה ככזו. בעצם, נדמה שהעדר גוף הוא הדבר היחיד שמבדיל בינה לבין נשים בשר ודם.

כשהולכים לראות סרט של ספייק ג'ונז, אסור לצפות למשהו פשוט. ג'ונז, במאי קליפים ותיק ומשפיע, אוהב לקחת על עצמו אתגרים והוא אחד הבמאים היחידים שהייתי סומך עליהם עם קונספט כמו מערכת יחסים בין גבר בודד ומערכת הפעלה. הסרט הזה פחות מסובך מסרטיו הקודמים של ג'ונז מבחינת עלילה, אבל הוא כנראה המורכב והעמוק ביותר רגשית שיצר עד כה. בדומה ל"ארץ יצורי הפרא", הוא כתב תסריט שנעזר ברעיון לא מציאותי בכדי לחקור את נפש האדם. זו הפעם הראשונה שהוא כותב סרט לגמרי בעצמו, כך שכל מה שנראה ונאמר על המסך, הוא ביטוי לתפיסת העולם של הבמאי על מהותם של קשרים ורגשות.

הסרט הופך בשלב מסוים לחקר עצמי בדבר מה זה להיות אנושי. מה באמת מבדיל אותנו ממכונות? גם אנחנו זקוקים לאספקת אנרגיה, סובלים מבלאי, אוגרים ידע ונפטרים מאייטמים מיותרים. אנחנו מתפתחים ומשתדרגים מנטלית, גם אם החומרה עצמה די מיושנת והאריזה מתחילה להיסדק. סמנתה אינה בת אנוש. תאודור יודע את זה, אבל היא כל כך טובה בלהתנהג כמו אדם, שאפילו היא שוכחת לפעמים שלא גדלה ברחם ולמדה דברים כמו ללכת ולקשור נעליים. אם היא זקוקה לידע, היא מוצאת אותו אונליין, אבל המפתחים עשו עבודה כה מוצלחת ביצירתה, שסמנתה מתלהבת מהידע החדש ממש כאילו חוותה אותו על גוף בלתי נראה.

הסיבה ש"היא" עובד ולא נופל למלכודות הרגילות של סרט על יחסים, או לקלישאות של סרטי מדע בדיוני עתידיים, היא שאין לו צורך אמיתי בהגדרות. יש בו דמות גברית ודמות נשית, באותה מידה היו יכולות להיות שתיהן מאותו מין. באותה מידה היו יכולים להיות במרכז העלילה רובוט לפינוי אשפה ואנדרואידית מרחפת מהחלל. המיקום בנקודה לא ידועה בעתיד הלא רחוק, הכרחית רק בכדי שנראה בעלילה המשך להווה. אנחנו כבר היום ביחסים צמודים עם המחשב והטלפון. מה יקרה כשהם יהיו מספיק מתקדמים בכדי להפסיק להיות מכשירים ויהפכו להיות חברים של ממש?

הסרט נע בין קומדיה לדרמה ובין רומנטיקה פשוטה להתפלספות כבדה. הוא לא מעיק בשום שלב וגם אם היה אפשר להוריד סצנה או שתיים, נהנתי והתרגשתי לכל אורכו. ספייק ג'ונז תמיד נתפס בעיני כבמאי רגיש שמתפתה בקלות להכניס עוד ועוד רעיונות לסרטים שלו, לעתים במחיר הסתבכות. ב"היא", הוא מצליח להיות ממוקד מאי פעם ולאפשר לצופה לעבור את אותו תהליך מחשבתי שהדמויות עוברות. לא נחוש את אותם רגשות כי חודשים ארוכים מהחיים של גיבורי הסרט מוצגים בפנינו בתוך שעתיים. עם זאת, "היא" מתמקד ברגעים החשובים שמגדירים את הקשר ובעצם מספר לנו את סיפורה של כל מערכת יחסים משמעותית, עם הרגעים השמחים והקשים שבה. זה שאחת הדמויות היא מערכת הפעלה, משמש כמטאפורה להעדרו של תאום מוחלט בין שני הצדדים, כפי שקיים בכל קשר, אולם זה לא מונע מסמנתה להתנהג כמו אישה אמיתית, או מתאודור להיות דמות אמינה.

אני מעריץ את יכולת המשחק של חואקין פניקס. פעם לא חבבתי אותו, במיוחד בתקופה בה החזיק מעצמו כוכב שלא צריך את אהבת הקהל והתקשורת ושקע עמוק לתוך סמים והרס עצמי. לאחר שהבנתי שמדובר בדמות שהחזיק לאורך זמן ולא באופיו האמיתי של השחקן, האניגמטיות שלו החלה לרתק אותי. ב"המאסטר" הוא היה נפלא בתור חיית-אדם, טיפוס שמונע מתוך אינסטינקטים במקום מתוך מחשבה ונתון לנסיונות אילוף בידי אינטלקטואל ימרני. ב"היא", פניקס מגלם דמות שונה לחלוטין, של אדם נורמטיבי ורגיש, אלוף בעידון ובהטלת ספק, חביב כל כך שהייתי רוצה לשבת איתו לשיחה אחרי הסרט ולעודד אותו ברגעי שבר. הוא מעולה בתור הדמות הזו, שכל כך שונה מהטיפוסים המוקצנים שגלם בעבר. אולי זה השילוב עם הבמאי המתאים, אבל "היא" בהחלט סולל את המשך דרכו של חואקין פניקס כשחקן מרשים שנטמע לחלוטין בכל תפקיד שרק ירצה.

עוד נקודה חשובה בזכותה הסרט עובד, היא הכימיה של פניקס עם סקרלט ג'והנסון, המספקת את קולה של סמנתה. עריכת סאונד קפדנית ותגובות נכונות של ג'והנסון יוצרות את האשליה כאילו היא נמצאת על הסט, חבויה בתוך הקופסה הקטנה המייצגת את סמנתה. במציאות, ג'והנסון צורפה להפקה באיחור, אחרי שהשורות של סמנתה כבר הוקלטו בידי שחקנית אחרת (סמנתה מורטון, שחוץ משם פרטי, לא התאימה למה שספייק ג'ונז קווה להשיג). זה רק עושה את העובדה שהשיחות בהן ג'והנסון מעורבות נראות אמינות, להשג מרשים עוד יותר.

בזמן הקרוב, תחשפו להרבה מחמאות אודות "היא". אין לי ברירה אלא להצטרף לגל המשבחים. מדובר בסרט עמוק ומורכב שמצליח להביע רעיונות קיומיים וטונות של רגש בעידון ובשפה פשוטה. סמנתה היא דמות שלמה, לא פחות מתאודור והשוט הסוגר של הסרט ממחיש עד כמה הם רק נקודה בתהליך שבעיני הבמאי, עובר על המין האנושי כולו כבר בימים אלה. רוב הסרטים מציעים שני תסריטים אפשריים ליום בו אינטליגנציה מלאכותית תגיע לרמה דמוית אדם. או שיהיו לנו משרתים רובוטים, רצוי עם מבטא בריטי והומור עוקצני, או שהמכונות יקומו להשמיד אותנו. ספייק ג'ונז החליט לנסות תסריט שלישי, בו המכונה כל כך דומה לאדם, שהיא עצמה מתחילה לתהות האם קיים בכלל הבדל. האם הגיוני שתתנשף כאשר אינה זקוקה לחמצן כי זה נשמע יותר חי, או שתחווה רגשות ותביע טעם במוזיקה מבלי שיש לה נקודת התיחסות שלא מצאה אונליין? הסרט נותן תשובה חלקית ומשאיר הרבה מקום לחפש לבד את המסקנה. אולי תמצאו תשובה שתאהבו ואולי היא תרתיע אתכם מלהיכנס לפייסבוק לזמן מה. בכל אופן, אתם מוזמנים לשמוח שהסרט מזכיר לכם שאין אנשים מושלמים, אפילו אם תכנתו אותם להיות כאלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.