ביקורת: גודזילה (2014)

תמונה

כשרולנד אמריך הגיע להוליווד, זה נראה מאוד מבטיח. "חייל אוניברסלי" ו"סטארגייט" אולי אינם הסרטים המתוחכמים, ביותר שהופקו במהלך שנות התשעים, אבל שניהם נחשבו לסרטי אקשן/מדע בדיוני מבדרים ומותחים. סרטו הבא, "היום השלישי" קבע את הסטנדרט לכל סרטי הפלישה שבאו ועוד יבואו אחריו והפך את אמריך לשם נרדף לסרטי אסונות מנופחי תקציב. שוב, לא הסרט הכי חכם, אבל ניצול מקסימלי של המסך הגדול והתקציב שהועמד לרשות הבמאי ואפקטים שנראים טוב גם היום.

כשהוחלט להפיק גרסה אמריקאית ל"גודזילה", קלאסיקת האסונות היפנית שזכתה למיליון וחצי המשכים, אמריך היה הבחירה הטבעית כבמאי. הסרט זכה למסע פרסום מסיבי, כולל סינגלים מהפסקול שנטחנו ב-MTV, פרסומות בכל מקום ומיטב אנשי האפקטים והסאונד שחברו לבמאי האסונות מספר אחת בעולם ביצירת הסרט שיביא את לטאת הענק המיתולוגית לרחובות ניו יורק. זה היה לפני הפיגוע בתאומים, כך שריסוק מונומנטים במנהטן בידי כח בלתי ניתן לעצירה, עוד נחשב תרחיש שצריך ללכת לקולנוע בכדי לראות.

"גודזילה" היה נקודת מפנה בקריירה של רולנד אמריך, אבל לא לכיוון אליו שאף. הסרט נקטל בביקורות ולמרות שהיה הסרט השלישי הכי מצליח ברחבי העולם באותה שנה, הביצועים שלו לא שברו שיאים כפי שהאולפן קווה. בנוסף, הסרט הפך את המוניטין של אמריך ממאסטר סרטי אפקטים מרהיבים, לבמאי חלש שלא יודע לספר סיפור, מחפש בכח להכניס אקשן בטעם רע ופחות או יותר חקיין של עצמו שמנסה שוב ושוב לשחזר את הצלחת "היום השלישי", בלא הצלחה. למעשה, הוא הפך ל-מ.נייט שאמאלן של סרטי האקשן – במאי שלרגע נראה כמו הדבר הגדול הבא, אבל מתדרדר מסרט לסרט בעקבות חוסר יכולת לעמוד בסטנדרטים של עצמו.

אחרי צפיה ב"גודזילה" מודל 2014, אני חושב שהרבה אנשים חייב לרולנד אמריך התנצלות.

בגרסה החדשה, רעידות אדמה מסתוריות מובילות לקריסת כור גרעיני ביפן ולהתפרקות משפחה של עובדים זרים. שנים לאחר מכן, הבן, כעת חיל בצבא ארצות הברית ובעל משפחה משלו, נקרא ליפן בכדי לשחרר את אביו ממעצר. למרות שעבר עשור וחצי, האב עדיין משוכנע שאיזור הכור מסתיר בחובו סוד שקשור לאותו אסון ומנסה שוב ושוב לחדור לשטח הסגור בכדי לגלות את האמת. כנגד כל שיקול הגיוני, האב ובנו נכנסים לשטח האסור ועדים לסוד הנורא שה… ממשלה היפנית… הצבא… לא בדיוק מסבירים מי אחראי שם… מנסה לכסות.

מתחת לפני הקרקע חיות מפלצות. יצורי ענק פרהיסטוריים שהתפתחו בחמישים השנים האחרונות להתקיים על תזונה של קרינה רדיואקטיבית. היצורים, המכונים "מוטו", מזכירים חרקי ענק והיום בו יתעוררו, יהיה היום בו המין האנושי יאלץ לזוז הצידה ולפנות את השליטה בעולם למתחרים המתקמבקים מן העבר.

אם שמתם לב, לא הזכרתי בתקציר העלילה את השם "גודזילה", "ג'וג'ירה" (הגרסה היפנית של השם), או את המילים "קיבינימט לטאה ענקית". הסיבה לכך היא שגם הסרט דוחה את הופעת המפלצת הידועה עד לשלב מאוחר יחסית וגם אז, לא באמת מתמקד בה. למרבה האכזבה, היצור שמופיע על הפוסטר, שעל שמו נקרא הסרט, זה שהתחיל את כל המותג הזה לפני שישים שנה, כלל אינו מופיע לאורך המחצית הראשונה של הסיפור. המוטו זוכה ליותר זמן מסך וחוץ מלהיות ג'וק ענק שיכול לשחרר פעימה אלקטרומגנטית, אין בו איום של ממש, מה שלא מונע מהצבא להתנהג כאילו טרוריסטים הרגע הפציצו את הבית הלבן ומחקו את כל חשבונות הפייסבוק בעולם.

אכזבה דומה מצפה למי שבא לסרט בשביל מה שנראה כמו צוות שחקנים מרשים. בריאן קרנסטון הוא אחד השמות החמים כרגע בעולם המשחק וכולם מצפים לראות אותו מנצל את המומנטום אחרי סיומה של "שובר שורות" ומתחיל להופיע בתפקידים משמעותיים ומאתגרים בקולנוע. אלא שהוא נמצא בסרט הרבה פחות ממה שהטריילרים יגרמו לכם לחשוב. הם יוצרים את הרושם המוטעה כאילו מדובר בדמות מרכזית בעלילה, כאשר קרנסטון מופיע למעשה אפילו פחות זמן מגודזילה עצמו. שחקנים מוערכים אחרים כמו ז'ולייט בינוש, קן וואטאנאבה, סאלי הופקינס ודיוויד סטראתיירן, מקבלים עוד פחות זמן מסך וכולם זוכים לתפקידים קלישאתיים ומעצבנים במיוחד.

במקום ארסנל זוכי ומועמדי האמי והאוסקר האלה, הסרט מפנה את המצלמה בעיקר לעבר ארון טיילור-ג'ונסון, בתפקיד פורד, הבן שגדל והפך לג'י איי ג'ו ואליזבת אולסן, בתפקיד אשתו. מי שראה את "קיק-אס" יודע שטיילור-ג'ונסון לא היה השחקן היותר מוצלח בסרט, אבל במאי "גודזילה", גארת' אדוארס, החליט שזה האדם שהוא רוצה להניח על כתפיו את מרבית משקלו הדרמתי של הסרט. דרך שורה של צרופי מקרים בסגנון ג'ון מקליין והעובדה שכל העולם מנוהל ככל הנראה בידי יחידה צבאית אחת, פורד נעשה גיבור בסרט שבאמת לא היה אמור להתמקד בפרצוף מוכה ההלם שלו. הסרט חוזר על אותה שגיאה שמייקל ביי עשה ב"רובוטריקים". הוא מתמקד בדמויות אנושיות שחוקות שמניעות את העלילה על ידי קבלת החלטות גרועות להפליא, במקום בדבר האחד שכולם נכנסו לאולם כדי לראות. אני אתן רמז, זה הדבר שהסרט נקרא על שמו.

לפני שנה, יצא "פסיפיק רים" שלמרות אקשן מבלבל, נאומים חופרים וכמה סצנות חשוכות מכדי שיהיה ניתן להבין מה קורה על המסך, הצליח להיות בסופו של דבר סרט אקשן מבדר על מלחמה במפלצות ענק. הוא הסביר למה הן מהוות איום, מה החשיבות של לעצור אותן וכמעט הצליח לתרץ את הבחירה להפנות משאבים לבניית רובוטים ענקיים וקשים במיוחד לתפעול כאמצעי לחימה. זה סרט שהבמאי שלו הבין בדיוק מה הקהל רוצה ונתן לו את זה, גם אם במחיר זלזול מסוים באינטליגנציה.

גארת' אדוארדס בחר לצלם את גודזילה, כמעט בלי גודזילה. הוא כל הזמן עושה טיזינג, אבל כשעומדת להיות סצנת אקשן גדולה, חותכים לסצנת לא-אקשן שלא תורמת דבר לעלילה. במקום להראות מפלצות משמידות ערים שלמות, או מתעמתות מול הנשק האולטימטיבי, רוב הסצנות האלה עוברות במהרה לשידור חדשות על מסך טלויזיה ביתי, או בשיא אולימפי של חוסר בושה, לדלתות נסגרות שמסתירות את הרגע הכל כך משמעותי. אני מבין את הרצון לגרות את הצופה ולמשוך אותו באף עוד ועוד, עד שיגיע התגמול המיוחל, אבל אדוארדס עושה את הטריק הזה יותר מדי פעמים ובמשך יותר מדי זמן. מעט סצנות האקשן שלמעשה מוצגות על המסך מרשימות וכוללות אפקטים מעולים, אבל הבניה לקראתן נוראית והן אינן זוכות למספיק זמן מסך בכדי להצדיק את ההמתנה.

מאט ריבס עשה טריק דומה ב"קלוברפילד", בו אנחנו כמעט ולא רואים את המפלצת שזורעת הרס ברחבי ניו יורק. רידלי סקוט עשה את זה הרבה לפניו ב"הנוסע השמיני". ההבדל הוא ששם, הדמויות האנושיות היו מספיק מעניינות בכדי להחזיק את תחושת המתח והאימה וחלק גדול מהאפקטיביות נבעה מהתגובות הקרובות למציאות שלהן, שהפכו את הצורך בחשיפת היצור המסוכן לכמעט זניח, מאחר והאימה האמיתית השתקפה בפני האנשים. בנוסף, הם לא נבנו סביב מפלצת שכל מי שחי מאז אמצע המאה שעברה, יודע איך היא נראית, אז היה אלמנט של מסתורין שהשפיע על התוצאה. אפילו "היום השלישי", מטופש ככל שיהיה, לא הצליח בזכות הנאומים או חוסר ההבנה הבסיסית של התסריט איך מדע עובד. הוא הצליח כי ידע להחזיק את הצופים במתח, עד שהגיע הזמן לחשוף את הקלפים ולעשות את זה בצורה האפקטיבית ביותר.

זו הסיבה שחייבים לרולנד אמריך התנצלות. הוא לא במאי טוב במיוחד ועידון זו מילה שנחסמה מגוגל במחשב האישי שלו. עדיין, כשהחליט לביים סרט על גודזילה, הוא התמקד בגודזילה. הוא הראה את היצור במלוא תפלצתו והבהיר מדוע מדובר בסכנה שיש לעצור. הוא יצר הזדהות מסוימת עם דמויות אנושיות מאוד לא חכמות, כי הן באמת היו קו ההגנה האחרון שלנו. הן לא סתם הסתובבו למפלצת בין הרגליים, אלא ממש מלאו חלק בעלילה. הוא לא משך את הטיזינג עד שנמאס ולא התיחס לחורים בעלילה כאל משהו שצריך לקחת ברצינות יתרה. הוא ביים סרט אסונות, עם הגיון של סרט אסונות, שהמוקד בו הוא להפוך קונספט שהיה מטופש מלכתחילה, לגדול ורועש ככל הניתן. אחרת, מה לכל הרוחות אנחנו עושים בסרט שנקרא "גודזילה"? זו אותה תפיסה שהנחתה את הופעתו הראשונה של היצור ב-1954 ופוספסה לחלוטין בידי גארת' אדוארדס שחשב שסרט על גודזילה, צריך לעסוק בדמות תפלה של חיל שנוסע מסביב לעולם במטרה לעשות כל טעות אפשרית בהגנה על משפחתו ועל האנושות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.