ביקורת: איש הפלדה

תמונה

במהלך סיבוב ערבי השאלות והתשובות שלו באוניברסיטאות בארצות הברית, ספר קווין סמית את מה שהוא אולי אחד הסיפורים המשעשעים ביותר אי פעם אודות הוליווד. הוא חשף פרטים אודות תקופה קצרה באמצע שנות התשעים, במהלכה התגלגלה לידיו ההזדמנות לכתוב סרט על סופרמן בבימוי טים ברטון. עבור סמית, חובב קומיקס נלהב, זה נראה כמו חלום שהתגשם, אולם ההתנהלות הביזארית של המפיקים ושלל נסיבות שאינן בידיו, הביאו לכך שהפרויקט לא יצא לדרך במשך קרוב לעשור. גם התוצאה הסופית, "סופרמן חוזר", הייתה מאכזבת ולא הצדיקה את ההשקעה הכספית האדירה בה. לקווין סמית לא היה שום קשר לסרט ההוא, בדיוק כפי שאין לו שום קשר ל"איש הפלדה", הגלגול החדש של עלילות סופרמן. לעומת זאת, ג'ון פיטרס, המפיק המוזר שמוזכר בסיפור, מופיע ברשימת הקרדיטים של שני הסופרמנים, גם החוזר וגם איש הפלדה.

מעבר לסיפור באמת משעשע, שמאוד מומלץ לצפות בו כי קווין סמית הוא מספר בחסד, הדבר מסביר גם מדוע כל כך קשה לספק מעריצי קומיקס כאשר מעבדים את הגיבור האהוב עליהם לסרט. לא תמיד האנשים שאחראים על הפרויקט מבינים מה עושה את הדמות למיוחדת כל כך עבור המעריצים וכמה כסף ואפקטים שלא ישפכו על הסרט, תמיד יהיו מי שירגישו שזה פשוט לא זה וחבל שלא הכניסו את ההוא, או שלבו את העלילה מהחוברת ההיא. אולי משום כך, מנסים להביא קולנוענים שכבר הוכיחו את כוחם בקרב המעריצים, בכדי שיטפלו בגיבור העל המפורסם מכולם. בשנות התשעים, היה אמור לביים את הסרט טים ברטון, שהפך את באטמן מגיבור קאמפי ומביך לדמות עמוקה, מגניבה ומרסקת קופות. את "סופרמן חוזר" ביים בריאן סינגר, אחרי שני סרטי אקס-מן מוצלחים ולאיש הפלדה, הביאו צוות שלכאורה לא יכול לפספס. כריסטופר נולאן מפיק, דיוויד ס. גוייר, שעבד איתו על טרילוגיית האביר האפל, מופקד על התסריט ואת כס הבמאי ממלא זאק סניידר. אמנם סניידר הוא במאי מעורר מחלוקת בגלל סרטים כמו "300" ו"סאקר פאנץ'", שאינם נחשבים לפסגת הכתיבה הקולנועית, אבל אין ספק שיש לו סגנון חזותי מדהים ולפחות בעיני, הוא עשה עבודה טובה עם "השומרים", חרף טענות חובבי הקומיקס על טעויות קריטיות בתוצאה הסופית.

הסיפור, כמו תמיד, מתחיל בימיו האחרונים של כוכב הלכת קריפטון. ג'ור-אל, המדען הראשי, או משהו כזה, מזהיר מפני התמוטטות הליבה וסופה הבלתי נמנע של הפלנטה. גנרל זוד, מיליטנט חמור סבר, מנסה לבצע הפיכה, אולם כושל ונשלח יחד עם אנשיו לגלות קפואה בחלל, בתוך מה שנראה כמו פאלוסים ענקיים. ג'ור-אל מספיק לשלוח את בנו התינוק, קל-אל, לעבר כדור הארץ, שם יחיה בקרב בני האדם ויגדל להיות כאל לעומתם, בשל קרינת השמש הצעירה יחסית. זוד וצוותו הם הניצולים היחידים מקריפטון, פרט לקל-אל, אולם הם עסוקים כרגע בלהיות קרטיב. קל-אל גדל באין מפריע על כדור הארץ, תחת השם קלארק קנט, מבלי לדעת את סיפור המקור שלו ומדוע הוא כל כך חזק לעומת שאר תושבי קנזס.

רק אחרי שכתבתי את תקציר העלילה, אני מבין עד כמה יכול להיות מבלבל לראות את איש הפלדה באותו שבוע עם "האויב שבפנים – סטארטרק".

הגרסה המוכרת ביותר של הסיפור, היא זו שהופיעה בסרט "סופרמן" משנת 1978. למרות שהדמות מפורסמת דרך קומיקס וטלוויזיה כבר שמונים שנה, היה זה הסרט בבימויו של ריצ'רד דונר ובכיכובו של כריסטופר ריב שנחרת הכי חזק בזכרון. איש הפלדה, פרט לסיפור מקור זהה, אינו מנסה לשחזר את אותה עלילה. קלארק קנט לא עובד כעיתונאי בדיילי פלאנט, הוא לא מתגלה לאחר שורה של מעשי גבורה מפורסמים והשם לקס לות'ור לא מוזכר אפילו פעם אחת. טוב שכך, מכיוון שאם יש מישהו שראוי שיספרו יותר מסיפור אחד אודותיו, זה סופרמן. הוא אפילו למד סוף סוף ללבוש את התחתונים בתוך החליפה ולא מעליה ויש גם הסבר הגיוני למה יש לו S על החזה.

התפתחות העלילה אינה לינארית. אמנם רוב הסרט מוצג לפי סדר ההתרחשויות, אבל ישנן קפיצות רבות קדימה ואחורה בזמן בכדי להסביר איך קל-אל גדל בתור קלארק קנט ואיך אביו המאמץ אסר עליו להפגין את כוחותיו בציבור מתוך מטרה להגן עליו. לשם האמנותיות, חלק גדול מהסצנות נראות כאילו צולמו בזמן שהצלם עוד התלבט איפה בדיוק למקם את המצלמה, מה שיוצר תמונה רועדת ולפעמים חסרת פוקוס. אני תוהה אם אנשים שרואים את הסרט בתלת-מימד יבחינו בהבדל.

הזרות של סופרמן היא נושא הרבה יותר מרכזי כאן מאשר בכל עיבוד אחר שראיתי. לשם שינוי, יש התייחסות ממשית לאיך המין האנושי יגיב אם יגלה פתאום שחי בקרבו חייזר עם כוחות-על. האופן בו הגילוי מוצג הרבה יותר אמין והגיוני מסתם דמוי אדם מעופף שמציל אנשים ומסביר בדרך אגב שהוא מכוכב לכת אחר ויש לו את היכולת למחוץ אותם עם העפעף השמאלי, אם רק יחשוק בכך. אה… וגם ראיית ליזר, אבל בלי פניקה. דמותה של לויס ליין, אותה מגלמת הפעם איימי אדמס, היא לא עלמה במצוקה, אבל היא גם אינה נעדרת נשיות ופחד אנושי לנוכח העוצמה אליה היא נחשפת. כעיתונאית חוקרת, תמיד יש לה תרוץ להופיע במקומות אליהם אסור לאזרחים לחדור והיא מהווה חלק מהותי מהעלילה מרגע הופעתה על המסך. גם פרי ווייט, עורך הדיילי פלאנט והבוס הקשוח של לויס, הוא יותר מסתם עיתונאי ותיק שצועק הערות ואיומי סרק על עובדיו ומהווה דוגמה פעילה ומעניינת להתנהגות של מנהיג תחת לחץ.

מייקל שאנון לוהק לתפקיד הגנרל זוד. שאנון הוא מסוג השחקנים שמופיעים לאחרונה בהרבה מאוד מקומות ומפגינים מגוון רחב של תפקידים, אבל תמיד קיימת תחושה של חוט המקשר בין כולם. כמו שתמיד מצפים ממתיו מקונוהי להוריד חולצה בשלב כלשהו במהלך הסרט, ממייקל שאנון למדתי לצפות לגרום לי לתעב אותו. לא כי הוא שחקן רע, אלא להפך, כי הוא מתאים לגילום הנבל שעושה את העולם למקום שפחות נעים לחיות בו. כאשר הפעם הוא מצוייד בזקנקן מלבין, גנרל זוד הוא למעשה הדמות הכי מורכבת בסרט. למרות שגוייר וסניידר מעבירים מעל שעתיים בלהסביר את דמותו של קל-אל / קלארק ואת הלבטים והחיפוש אחר האמת שמלווים אותו כל חייו, זוד הוא זה שנדמה שמייצג את הטרגדיה שבגורל קבוע מראש. לכל אחד בקריפטון היה תפקיד מוגדר וזוד נאמן לתפקיד שלו עד הסוף, גם אם חפים מפשע יפגעו בדרך. אני מודה שזה קצת מתנגש עם סוף הסרט, אבל ממילא כולם יתייחסו למה שסופרמן עושה באותה סצנה וישכחו לשניה שזוד חורג מאיך שהגדיר את עצמו כמה דקות לפני כן.

בעניין הסיום (בלי ספוילרים), הסצנה הזו בהחלט עשויה להכאיב למעריצים היותר אדוקים של סופרמן, אלה שלא מוכנים לקבל חריגות משמעותיות מחומר המקור, על אף גלגוליו הרבים. גם לי זה היה מוזר, כי עד כמה שהדבר משתלב בעלילת הסרט, אי אפשר להתעלם ממה שידוע כבר שמונה עשורים על היקום בו הוא מתרחש. נוסף על כך, הסרט מכיל כמויות הרס סביבתי שרגילים למצוא בסרטים של רולנד אמריך, דבר שמעמיד סימן שאלה גדול לגבי יעילותו של סופרמן כמגן וכברכה למין האנושי. בלי להיכנס לפרטים, הרגשתי לעתים כמו במשחק מחשב בו הרס חפצים ומבנים ברקע מעניק ניקוד נוסף מעבר להשגת המטרה הבסיסית. יש בסרט קרבות שנראים נפלא על המסך, אבל לא תואמים את מה שהתרגלתי לצפות מסופרמן.

שוב, בתנאים הבסיסיים שהסרט מציב, זה דווקא עובד. סניידר לא מבטיח שההתחלה תהיה קלה ובהתחשב במוניטין שלו כחובב אפוסים נלהב, אני אפילו קצת מופתע שלא השמיד עוד כמה כוכבים בדרך, רק כי זה מצטלם יפה. נדמה כאילו ההשגחה העליונה של כריסטופר נולאן מטעה. הוא אחראי שהסרט לא יחרוג מהתקציב ומהגדרת קהל היעד והביא את התסריטאי שעזר לו להציל מחדש את כבודו של באטמן (אחרי "באטמן ורובין", המקבילה הקולנועית לחילול כבוד המשפחה). עדיין, זו טעות לצפות לעוד "האביר האפל", או לעוד "התחלה". איש הפלדה הוא סרט אקשן טוב שחוקר טיפה יותר מהמקובל את הצורך של גיבור מפורסם בזהות סודית. נעשה כאן משחק רב בזהויות, כאשר קל-אל מכיר את עצמו בתור קלארק קנט, אבל מסוגל להתגלות לעולם רק על ידי העלמת הזהות איתה גדל וחזרה לשורשים הקריפטוניים שלו. עוד נקודה שסרטי סופרמן קודמים נהגו להתעלם ממנה, היא גבורה כרעיון שאינו יחודי לסופרמן. נכון שהוא חזק ויכול לעוף, אבל איש הפלדה הוא סרט סופרמן הראשון בו נתקלתי שלא מציג את בני האנוש כחלשים ומסכנים, אלא כגיבורים בפני עצמם. אמנם כוחותיהם מוגבלים, אבל הסרט מעניק מספר דוגמאות לכך שכל אחד מאיתנו יכול להיות גיבור, גם בלי כוחות-על. זה שאנחנו לא חסינים בפני קליעים ולא יכולים להניף משאית מעל הראש, לא אומר שאין בנו את האופי והנחישות שהם גם מנת חלקו של סופרמן.

באותה מידה, סופרמן מוצג בסרט הזה כאנושי מתמיד. הוא לא דמות בעלת שני צדדים – קלארק החנון המבולבל וסופרמן האמיץ והחזק. יש כאן הרבה שכבות שנוצרו בידי שנים של חוסר כיוון, קושי להשתלב וטראומות שרק הולכות ונבנות. כשהסרט הסתיים, חשתי שהוא היה עמוס מכדי שיהיה לי מקום להכיל גם סרט המשך. הרגשתי שנגרם כל כך הרבה הרס בסרט אחד, שהצורך הטבעי של המשכו להגביר את הלחץ על בלוטות האדרנלין, יהיה קשה מנשוא. מצד שני, הטיפול העדין בדמות הראשית, היכולת להפוך את סופרמן לרב מימדי ולשם שינוי, לדמות שאפשר להזדהות איתה בקלות, בכל זאת עושה חשק לראות איך ארועי הסרט הראשון ישפיעו עליו בהמשך. בתקוה שזו לא תהיה סתם תצוגת אפקטים של גדול יותר רועש יותר, אלא למעשה חקירת נבכי נשמתו של היצור החזק ביותר בגלקסיה, שמקדיש את חייו המתוסבכים גם ככה להצלתם של אחרים.

פינגווין הזהב 2012

באיחור לא גדול מהרגיל, הגיע הזמן להכריז על הזוכים בטקס נבחרי השנה הפרטי שלי – פינגווין הזהב 2012. בלי הקדמות מיותרות, הנה הבחירות שלי:

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

יצאו השנה מספר סרטים ששקלתי להעניק להם את התואר המפוקפק. "בושה" הוא בעיני אחד הסרטים הגרועים של השנה, כאשר הוא מחליף הגיון ועומק רגשי ברפטטיביות ושנאה עצמית. "חייבים לדבר על קווין" חג לכל אורכו סביב אותה נקודה ולמרות כמה הברקות בימוי, משתדל בהצלחה להיות מתיש ובלתי נסבל בשלב מסוים. "הוגו" מרשים טכנית, אבל משעמם ולא ראוי לשבחים והפרסים שקצר. ב"מחוברים לחיים" השתלחתי כהוגן והוא אולי הבחירה הכי מתבקשת, אם לא היה סרט אחד השנה שההערכה לה הוא זוכה מרגיזה אותי יותר.

מהרגע שיצא, אני שומע כמה רחוב ג'אמפ 21 הוא קומדיה מבריקה ומקורית ששוברת את המוסכמות ומראה שגם עיבוד מיותר לכאורה של סדרת טלוויזיה משנות השמונים, יכול להפתיע בגדול. אמירות כאלה גורמות לי לתהות שוב ושוב אם ראיתי את הסרט הנכון. להוציא אולי שתי בדיחות, שום דבר בסרט הזה לא הוציא ממני יותר מחיוך מאולץ. הופעות האורח מפתיעות, אבל מנוצלות בעיקר כדי לדחוף לגרון מסר שהיה אפשר להבין גם אם לא היו חוזרים עליו כל חמש דקות. בשלב בו הסרט מנסה להיות סרט אקשן, לא ברור אם הוא מנסה ללעוג לז'אנר, או סתם מתלהב מעצמו. יש דרכים לעשות קומדיית אקשן מסוגננת ומגניבה, אבל רחוב ג'אמפ 21 לא נוקט באף אחת מהן. הדמויות לא עקביות ומזגזגות בין להיות נאמנות למשטרה, לבין עברה על החוק שלפני רגע התריעו מפניה. לדוגמה, אספקת אלכוהול למסיבה של קטינים, רגע אחרי שאמרו שיש בעיה לעשות זאת, נפתרת בלי שום השלכות מוסריות כי אלכוהול זה מגניב והסרט מגניב, אז זה בעצם בסדר. גם האלימות בסרט מוגזמת ואם קצת לועגים לה בהתחלה, היא נעשית גרפית ואכזרית ללא טעם לקראת הסוף.

הכי גרוע, זה שהסרט לא סומך על הצופים שיבינו את הבדיחות בעצמם ולכן, מסביר אותן. זה שלא צחקתי, לא קשור לכך שלא הבנתי מה מצחיק. לא צחקתי כי אני יודע למה הבדיחה מנסה להיות מצחיקה והביצוע היה כושל. אחד הכללים החשובים בקומדיה (שלצערי, קומדיות אמריקאיות נוטות להתעלם ממנו בשנים האחרונות), הוא שאם צריך להסביר בדיחה, כנראה שהיא לא מוצלחת.

העיצוב הטוב ביותר

אחרי למילים הטובות. הרבה סרטים התחרו על התואר, בהם הפקות היסטוריות, מדע בדיוני, עולמות אנימציה ומחוות לסרטי אימה. הזוכה הוא סרט צנוע, שהצליח לברוא עולם שלם על חורבותיו של העולם הקיים. למרות תקציב נמוך יחסית, חיות הדרום הפראי אינו חוסך בסטים מושקעים ואיפור ותלבושות שיתאימו לכל דמות בנפרד. הסרט מתרחש בעתיד דיסטופטי לא רחוק וגיבוריו חיים בעוני ותחת סכנה מתמדת של הצפה. עתיד כזה, מאלץ אותם לאלתר ולבנות את בתיהם ואת אביזריהם מחומרים הנמצאים בשטח. תמרור שבור יכול לשמש כיסוי לחלון, אסדת קידוח היא בסיס למועדון חשפנות ושולחן ארוך בצריף מתפורר משמש משטח לסעודה של מאות סרטנים שנתפסו באותו יום. אולי ההברקה העיצובית הגדולה ביותר של הסרט, היא הסירה העשויה מהחלק האחורי של טנדר. כלי רכב שיצא מכלל שימוש, זוכה לחיים חדשים על פני המים. התקציב הנמוך אלץ את יוצרי הסרט לפנות לאותה שיטת ליקוט ושימוש בגרוטאות שמאפיינת את הדמויות בסרט וזו הסיבה שהתוצאה כה משכנעת.

מועמדים נוספים: סוס מלחמה, הארטיסט, הוגו, משחקי הרעב, בקתת הפחד, הנוקמים, צללים אפלים, ממלכת אור הירח, אמיצה, פראנורמן, המאסטר, למלא את החלל, פרנקנוויני, ארץ יבשה, ראלף ההורס

האפקטים הטובים ביותר

כאן ההתלבטות נבעה מכך שלא היה סרט אחד שהאפקטים בו באמת בלטו בעיני לעומת האחרים. לפחות בקטגוריה הזו, מדובר ביתרון מכיוון שאפקטים טובים באמת, משתלבים בסרט כאילו צולמו על הסט. מבין המועמדים שלא נבחרו, הקרוב ביותר לזכיה היה "חיי פיי", שלולא רגעים בהם החיות הממוחשבות לא לגמרי משתלבות זו עם זו, היה כנראה זוכה.

מכיוון שאחד השיקולים הוא איפה האפקטים הכי פחות זועקים שנוספו אחרי הצילומים עצמם, בחרתי בסרט עם כמות מטורפת של אפקטים חזותיים, שאיכשהו מצליחים להשתלב ברקע בלי לגרום לי להיזכר כל הזמן שמדובר במלאכת מחשב. הנוקמים כולל בין שלל הדמויות שלו את איירון מן, שהסרט הראשון בכיכובו כבר זכה אצלי בקטגוריה זו. כאן, במקום להתמקד בסיפורו של גיבור-על אחד שצריך להציל את העולם, אנשי האפקטים היו צריכים לשלב בין קבוצה שלמה של גיבורים, חייזר עם כוחות של אל, צבא פלישה מחלק אחר של היקום וטכנולוגיה שצריכה לחלוק מסך עם רוברט דאוני ג'וניור וסמואל אל. ג'קסון ועדיין להראות מרשימה. התסריט והבימוי של ג'וס ווידון מאוד תרמו, מאחר והוא לא כתב סצנות רק לשם האקשן או הרושם, אלא שלב את כולם כחלק מסיפור מקיף שנותן הצדקה לשימוש בכוחות ובטכנולוגיות מיוחדות. אני חושב שבמהלך הצפיה בסרט, שברתי שיא בזמן שלקח לי לקלוט שהם לא באמת נמצאים על נושאת מטוסים מעופפת, אלא שמדובר באשליה שנרקמה בחברת האפקטים ILM. סרטוני מאחורי הקלעים רק חושפים עד כמה קשה להפוך אדם בגודל רגיל, המכוסה ריפוד ירוד, לענק עוצמתי עם בעיות כעס. נכון שהגודל לא קובע וזה שיש אפקטים פחות או יותר בכל שוט בסרט, אינו השיקול לבחירה, אבל האיכות, אוי איזו איכות.

מועמדים נוספים: כרוניקה בזמן אמת, משחקי הרעב, צללים אפלים, פרומתיאוס, גברים בשחור 3, עלייתו של האביר האפל, לופר, חיי פיי

הפסקול הטוב ביותר

יש יתרון מסוים לשימוש בשירים מוכרים בפסקול של סרט או סדרת טלוויזיה. זה מבטיח שיהיה קל יותר לזכור את השירים עצמם ואם הם נבחרים ביעילות, הכרות מעוררת נוסטלגיה רק מחזקת את הקשר הרגשי לסרט. מצד שני, יש את הדיקטטור, שלקח כמה מהשירים היותר נדושים והציג אותם עם עיבוד מזרח תיכוני מרענן. להשתמש ב-"Everybody Hurts" של REM כדי להביע בדידות, זה ממש לא חידוש. להשתמש בגרסה בערבית של השיר, כדי להביע בדידות ברחובות ניו יורק, זה כבר הברקה. "Nine to Five" של דולי פרטון הוא אולי השיר השחוק ביותר להצגת שגרת עבודה בעולם המודרני, אבל כשהדמות מגיעה ממעמקי העולם השלישי ובלי שום רקע בעבודות יומיומיות, התמימות הכרוכה בדבר נופכת חיים חדשים בבחירה המוזיקלית. נוסף על כך, הסרט מכיל כמה שירים מקפיצי אדרנלין כרצוי בזמן צפיה בקומדיה פרועה וגם זאת, עם גון אתני שמתחבר ישירות לאווירה המאוד אלאדינית של הסרט. יודעים מה? לפעמים צפיה בסרט צריכה להיות סתם כיפית ובמקרה של הדיקטטור, יש לפסקול חלק גדול בהגשמת המטרה.

מועמדים נוספים: נערה עם קעקוע דרקון, הארטיסט, בקתת הפחד, צללים אפלים, ממלכת אור הירח, חיות הדרום הפראי, אמיצה, רובי ספארקס, פראנורמן, מים ואהבה, למלא את החלל, מלך הקרלינג, ארץ יבשה, אופטימיות היא שם המשחק

הקומדיה הטובה ביותר

אפרופו כיף, יצא השנה מבחר מצומצם, אבל איכותי של קומדיות שהכילו כמה מהסצנות המבדרות ביותר שראיתי מזה זמן רב. מכונת המשקאות מ"פראנורמן", המענה האוטומטי ב"אמיצה" והעגלה החורקת בקומדיה הנורבגית "מלך הקרלינג", הם חלק קטן מהרגעים המאוד משעשעים שספק לנו הקולנוע השנה. בכל זאת, הבחירה שלי היא בסרט שיש בו יותר מכמה רגעים. סרט שהוא כולו יצירה קומית חכמה שמשלבת בין ליהוק נכון ובדיחות שיודעות בדיוק מי הקהל שלהן. חברת וולט דיסני לקחה סיכון גדול עם ראלף ההורס. לא כולם מבינים הומור של משחקי מחשב והכותבים של הסרט אף נמנעו מהסברים מיותרים והקפידו לשמור על הגיון פנימי ובדיחות שאת חלקן, יבינו רק מי שבמקרה שחקו במשחק ארקייד כזה או אחר, או ששמעו על איזו תופעת יוטיוב שהשתחלה לה לרקע. למרות שהטריילר חשף כמה מהבדיחות היותר טובות בסרט, יש בו עוד מאגר שלם של רגעים קומיים מהנים והכימיה המצוינת בין הדמויות תורמת להעברתם בצורה חלקה ויעילה.

השימוש בדמויות שוליות יחסית, כמו קיוברט וזאנגיף, כחלק משמעותי מהעלילה, עובד לטובת הסרט. אם היה שם יותר דגש על מריו, סוניק וכוכבים נוספים שמכירות משחקיהם עדיין נמדדות במיליונים, משהו היה מתפספס. הקסם של ראלף ההורס הוא בתחושה שגם לדמויות השוליות ביותר יש חיים ושהן לא אותם אנשים אחרי שעות העבודה. זאת מבלי לפגוע באבסורדיות של כמה מהמשחקים הישנים, שהופכת בסיס ללא מעט בדיחות בסרט. לא אפרט לגבי בדיחות ספציפיות, כי הן עובדות הכי טוב כשלא מצפים להן. מה שכן, אם טרם צפיתם בסרט ואתם יודעים דבר או שניים על משחקי מחשב ישנים, מומלץ להישאר עד אחרי כתוביות הסיום, כי יוצרי הסרט עד כדי כך יודעים מי קהל היעד שלהם.

מועמדים נוספים: זאת מלחמה, צללים אפלים, אמיצה, הדיקטטור, פראנורמן, מלך הקרלינג, בחזרה למשחק, טד, הדילרים

שחקן המשנה הטוב ביותר

לפני ארבע שנים, כשכולם התלהבו מההופעה של הית' לדג'ר ב"האביר האפל", אני בחרתי דווקא בארון אקהארט כשחקן המשנה הטוב ביותר, על אותו סרט. שניהם לא מופיעים בעלייתו של האביר האפל, אבל טום הארדי נותן הופעה שמספיקה לשתי דמויות. ביין הוא בדיוק מה שהייתי בתור דוגמה לנבל-על. הוא חזק, חכם, שקול, רהוט ומנצל כל זאת להפצת הרס ואנרכיה. הוא מונע מפילוסופיה שאף אחד כמעט לא באמת מבין וגורם לבאטמן יותר צרות מכל יריב בכל תולדות העיבודים הקולנועים למותג. המבטא היחודי של ביין, לצד כמויות האימה שהוא מטיל כאשר מחצית מפניו מכוסה במסכה, הן תוצאה של מסירות. כריסטופר נולאן ישב עם טום הארדי, הסביר לו מה הוא רוצה מהדמות, סביר להניח ששניהם גם קראו לו מעט קומיקס בכדי לבסס את המאפיינים הנחוצים והארדי התעלה על כל הציפיות. בגלגול הקודם, ב"באטמן ורובין", ביין היה נבל שולי נטול יכולת חשיבה עצמית, או יכולות ווקליות. הגרסה של הארדי היא לא רק פיצוי, היא הפיכת הבדיחה האלמת האומללה ההיא ללא רלוונטית לחלוטין. טום הארדי עשה לביין את מה שמישל פייפר עשתה לקטוומן. לא משנה כמה גרסאות עוד יצאו, מישהו כבר הצליח לתפוס את הדמות הזו בדיוק בצורה הנכונה.

לשם השוואה, נסו לראות את טום הארדי ב"זאת מלחמה" ואז את עלייתו של האביר האפל. קשה להאמין שמדובר באותו אדם. בסרט אחד, הוא מוסרי וביישן ונופל לתחרות מטופשת על לבה של אישה. בסרט השני, הוא התגלמות הפחד והרשע העיוור, שמי שלא נופל בקסמו, יפול תחת הקרח בנהר הקפוא.

מועמדים נוספים: סטנלי טוצ'י – התמוטטות, ג'יימס קרומוול – הארטיסט, פירס גגנון – לופר, ג'אד הירש – זה בוודאי המקום, גאי פירס – ארץ יבשה, כריס טאקר – אופטימיות היא שם המשחק, צחי גראד – הדילרים

שחקנית המשנה הטובה ביותר

מהתגלמות הרוע המבקש לשנות את פני העולם, להתגלמות השמירה העיקשת על שלום בית. ללמלא את החלל יש צוות שחקנים גדול ואיכותי, אולם עירית שלג מתעלה על כולם כרבקה, אמה הדאגנית של שירה וחמותו של יוחאי האלמן. בעוד הסרט נע בין קיצורי דרך לסיבוכים בשם הדרמה, רבקה נותרת יציבה. היא רוצה את הטוב ביותר עבור משפחתה, עד שהדבר מקרב אותה למשבר אמונה ואת הקרובים אליה לנתק. היא יוזמת ובונה ואז הורסת אם נדמה שהקלפים שחולקו לה אינם מוצלחים. כל זאת לא מתוך אנוכיות, אלא מתוך רצון להשיג את התוצאה הטובה ביותר עבור כולם. בסרט בו אין דמויות שליליות באמת, רבקה משמשת כצד הנוקשה של החיים, שמנסה לשלוט במשפחתה בגבולות שמתירה לה החברה. עירית שלג תפסה את העומק האמיתי של הדמות. היא לא רוצה לאבד אף אחד, אבל גם לא מתפשרת על פחות מהרצוי. הקשיחות שלה משמשת גורם לקונפליקטים, גם אם אינה רואה זאת כבעיה. מבחינתה, התפקיד של הדמות היא לייצר קונפליקט למען מניעת אבדן ושלג תופסת זאת היטב בכל רגע בו היא נמצאת על המסך.

מועמדות נוספות: ג'ודי גריר – היורשים, שיילין וודלי – היורשים, אליזבת בנקס – משחקי הרעב, סלעית אחי-מרים – אורחים לרגע, ביונה – מים ואהבה, אולה שור-סלקטר – העולם מצחיק

השחקן הראשי הטוב ביותר

יש אנשים שאני לא מחבב, עד שאני קולט פתאום משהו לגביהם שלא ידעתי לפני כן. במקרה של חואקין פניקס, ידעתי שהוא שחקן טוב, אבל לא ידעתי כמה הוא טוב עד שהבנתי ש"אני לא שם" הוא לא סרט תעודי. הסרט, שהוצג כמסע הרס עצמי אמיתי כביכול של פניקס, בנסיון להפוך לראפר מצליח, כולל כמה רגעים שאף שחקן לא היה רוצה להיחשף בהם. הוא נשאר בדמות לכל אורך תקופת הצילומים, מה שהוביל רבים, כולל אותי, לחשוב שפניקס אכן החליק על שכלו הספוג סמים קשים. הנה יצא לו המאסטר, סרט בו נדרש פניקס לגלם אדם לא מתוחכם, עם נטיות לאלימות וחיבה להתמסטל ממה שרק אפשר, בלי להבין את הנזק שנגרם לו. אם לא הייתי מגלה ש"אני לא שם" הוא זיוף, הייתי מניח שפניקס פשוט התנהג על הסט של המאסטר כמו שהוא מתנהג בחיים האמיתיים ולא השקיע כמעט שום מאמץ במשחק. מכיוון שבמציאות, הוא אדם חייכן, רציני ובעל לא מעט הומור עצמי, ההופעה של פניקס כפרדי קוול בסרטו של פול תומס אנדרסון, היא מופתית.

ההרס העצמי הוא המאפיין העיקרי של הדמות. לא בצורה של כוכב נופל כמו באני לא שם, אלא של אדם-בהמה שמעולם לא היה טוב יותר וספק אם אי פעם יוכל להתעלות מעבר ליצריו החיתיים. חואקין פניקס מצא את הדרך לתפקיד על ידי שחרור מוחלט כפי שהפגין באותו מוקומנטרי על עצמו. הוא לא חושב איך הוא נתפס במצלמה ולא מנסה לנתח את הדמות. הוא פשוט לוקח אדם בצורתו הבסיסית ביותר ולא מאפשר לו להתפתח למה שמוגדר כנורמטיבי. פרדי מסוגל להתחזות לאדם מתוחכם, אבל מדובר באילוף ולא בחלק אמיתי ממנו. ברגע שיוסרו המושכות, הוא שוב פרא וחואקין פניקס, דרך מסע ההחרבה המזויף שכבר התנסה בו, יודע בדיוק איפה להפסיק להיות עצמו ולהתמסר לדמות.

מועמדים נוספים: קווין ספייסי – התמוטטות, ז'ן דוז'רדן – הארטיסט, ילמז ארדוגן – היו זמנים באנטוליה, ג'וזף גורדון-לוויט – לופר, פרנק לנגלה – רובוט ופרנק, בראדלי קופר – אופטימיות היא שם המשחק

השחקנית הראשית הטובה ביותר

עדיין, יש מישהי שלקחה את ההתמסרות לדמות צעד אחד יותר רחוק מחואקין פניקס. אני משוכנע שהמשפט "בשביל זה יש מאפרים" נאמר לא פעם בסביבתה של רוני מארה בזמן ההכנות לצילומי נערה עם קעקוע דרקון. מארה, שחקנית צעירה וחביבה למראה שהופעתה הזכורה ביותר עד לאותו רגע הייתה כחברתו לשעבר הרגילה להפליא של מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית", לוהקה כליסבת' סלנדר בסרטו הבא של דיוויד פינצ'ר. למי שלא ראה את הסרט, ליסבת' היא שילוב של פריקית פאנקיסטית והאקרית. יש לה שיער קצר צבוע לשחור, ידע מתקדם במחשבים ועגילים באזניים, בגבה, בפה, באף ובפטמה. מבין אלה, את העגילים בפה ובאף רוני מארה לא עשתה בעצמה. היא שהתה בשבדיה, בה הסרט מתרחש, למדה מחשבים ועשתה קעקוע זמני, הכל כהכנה לתפקיד. בסרט הבא שלה, היא מגלמת מכורה לתרופות. שיהיה בהצלחה.

תואר השחקנית הטובה ביותר לא ניתן על שינוי חיצוני, אם כי מדובר בשינוי יוצא דופן בהחלט. כדי להצדיק את הזכיה, עלי לציין שרוני מארה לא רק נראית כמו ליסבת', אלא ככל הידוע למי שלא קרא את הספר עליו הסרט מבוסס (כלומר, אני), היא ליסבת'. זה לא נראה כאילו היא משחקת דמות מוקצנת, אלא להפך, כאילו לקחו דמוית ליסבת' אמיתית ושכנעו אותה להנמיך עוצמות בשביל שהקהל יוכל איכשהו להזדהות איתה. כשמארה חושפת בסרט את גופה, היא חושפת את הגוף של ליסבת'. כשהיא חווה משבר או רגע של תקוה, אלה הרגשות של הדמות, לא של השחקנית שעל המסך. היא כל כך נעטפת בידי הבחורה הבדיונית, שלפחות בזמן הצפיה בסרט, אין יותר רוני, רק ליסבת'. זה כמו צד שלם באישיות שלה שרק המתין להזדמנות לצאת ובהתחשב בכך שלא עשתה הרבה תפקידים מוכרים לפני כן, כל מה שמארה תעשה מעתה והלאה, ימדד לפי מבחן ליסבת'. האם היא מסוגלת להיות כל כך לא עצמה, ששוכחים שקיימת מישהי מאחורי הפירסינג והגבות המחומצנות? מדובר ברף שיהיה לה קשה לעבור, אבל אשמח לראות אותה לפחות מתקרבת.

מועמדות נוספות: ברניס ביז'ו – הארטיסט, קארה הייוורד – ממלכת אור הירח, זואי קזן – רובי ספארקס, שרה סילברמן – ראלף ההורס, ג'ניפר לורנס – אופטימיות היא שם המשחק

התסריט הטוב ביותר

כמה טוויסטים צריכים בשביל תסריט טוב? כמה משברים צריכות הדמויות לעבור כדי שהסיפור יעבוד? כמה שצריך ובמקרה של התמוטטות, אחד זה מספיק. הסרט, אותו כתב וביים ג'יי. סי. צ'נדור, עוסק ביממה שלפני פרוץ המשבר ששנה את פני הכלכלה העולמית. הוא לא אומר מה עומד לקרות, רק מתמקד בפעולות והלבטים של האנשים שהיו יכולים לעצור את כדור השלג לפני שהחל להתגלגל. עם אוסף של דמויות לא אקזוטיות במיוחד, הצליח צ'נדור לטוות סבך של צרות לתוך סיפור פשוט להפליא. יש מנהלים ויש שכירים. יש נביאי זעם ויש נביאי שקר. הסרט הזה מצליח להכיל בתוכו כל כך הרבה מבלי ליפול למלכודות דרמתיות מיותרות. החברה מתנהלת לפי כללים והם אלה שעשויים לדפוק את כולם, אבל לא מפרים אותם, כי בלי הכללים, הכל יתמוטט. נסו להוציא מהמשפט הזה תסריט קל להבנה שאינו מזלזל בצופים ונותן לכל דמות את הזמן והמקום שלה להתפתח ולהבין את מקומה האמיתי בסולם הדרגות. זה ההשג הגדול של צ'נדור בכתיבת התמוטטות. הוא יודע, בדיוק כמו הצופים, איזו דרמה עומדת להתרחש מחוץ לכתלי הבניין בו מתרחשת רוב העלילה. בכל זאת, הוא נשאר עם האנשים ומלווה אותם לכל אורך הדרך, עד שאפילו קיים שביב של תקוה בו הם חייבים להיאחז בכדי להמשיך לנוע. עם כתיבה יעילה ומדויקת, התמוטטות מצליח להיות סרט מעניין ואנושי שמספר איך משבר גדול מתחיל במספרים הקטנים.

מועמדים נוספים: נערה עם קעקוע דרקון (סטיבן זליאן), כרוניקה בזמן אמת (מקס לנדיס), היורשים (אלכסנדר פיין, נאט פקסון, ג'ים רש), בקתת הפחד (ג'וס ווידון, דרו גודארד), ממלכת אור הירח (וס אנדרסון, רומן קופולה), פרידה (אסגאר פראדי), חיות הדרום הפראי (לוסי אליבר, בן זייטלין), היו זמנים באנטוליה (אברו ציילן, נורי בילג' ציילן, ארקן קסאל), רובי ספארקס (זואי קזן), רובוט ופרנק (כריסטופר די. פורד), למלא את החלל (רמה בורשטיין), אופטימיות היא שם המשחק (דיוויד או. ראסל)

הבימוי הטוב ביותר

כתוביות הפתיחה. זה הרגע בו הבנתי שאת ממלכת אור הירח מביים אדם עם חזון. יש בסרט תחושה של זמן אחר וכללים אחרים. זו לא רק ההקפדה של וס אנדרסון שכל שוט יהיה בדיוק כפי שחזה, עד שתזוזה של המצלמה שני סנטימטרים ימינה, תפגע בכל האסתטיקה של התמונה. יש כאן קצב שבונה את עצמו וגורם לסרט להראות בדיוק באורך הנכון, עם הכמויות הנכונות של מתח וצחוק. אי אפשר לקלוט את כל הפרטים הקטנים בצפיה ראשונה וסביר להניח שגם לא בשניה ושלישית. עם קאסט מפואר, אנדרסון חלק לכל המבוגרים מספיק זמן מסך בכדי שדמויותיהם לא ימאסו ושהילדים במרכז הסיפור, ישארו העיקר. יש רגעים לא הגיוניים וזה רק משפר. בשלב מסוים, הסרט מתקרב להפוך לאגדה והדבר לא פוגע באמינות שלו, כי אנדרסון עשה את עבודת ההכנה לכך. הוא דאג שכל רגע בסרט יהיה קצת מלאכותי, בצורה שגורמת להכל להראות לא סביר. הוא שומר בסוד את הפרטים החשובים, עד שהם רלוונטיים ומשתלבים כמו שצריך. המצלמה תמיד כאילו נוכחת בסצנה מבלי שהדמויות מבחינות בה. יש בבימוי של ממלכת אור הירח התעקשות מיותרת על דיוק וזה מה שגורם למוזרות להפוך להגיונית כשבא זמנה. רק בסוף הסרט, נעשה ברור עד כמה ההתחכמויות הקטנות של אנדרסון בתחילתו, הן חלק מיצירת ממלכה מכושפת בסביבה נטולת קסם.

מועמדים נוספים: דיוויד פינצ'ר – נערה עם קעקוע דרקון, ג'יי. סי. צ'נדור – התמוטטות, ג'וש טראנק – כרוניקה בזמן אמת, דרו גודארד – בקתת הפחד, כריסטופר נולאן – עלייתו של האביר האפל, נורי בילג' ציילן – היו זמנים באנטוליה, ג'ונתן דייטון וואלרי פריס – רובי ספארקס, ראיין ג'ונסון – לופר, רמה בורשטיין – למלא את החלל, טים ברטון – פרנקנוויני, דיוויד או. ראסל – אופטימיות היא שם המשחק

סרט השנה

(רשימת המועמדים)

וס אנדרסון הוא טיפוס בעייתי. מצד אחד, גאון ויזואלי שמהנדס לרמת דיוק מכנית כל תמונה. מצד שני, נכה רגשית שכופה על הדמויות סיטואציות ובחירות לא הגיוניות לשם הנעת העלילה ולשם הדגשת הפגמים שבהן. ממלכת אור הירח הוא סרט השנה שלי והסרט הטוב ביותר של אנדרסון עד כה, כי הוא מצליח לשלב את התכונות האלה בצורה הנכונה ביותר. אני חושב שיש קשר לכך שהסרט מוצג מנקודת המבט של ילדים, כך שהבחירות הלא מושכלות מתאימות לסיפור והמבוגרים הם אלה שנכפה עליהם תהליך התבגרות. נוצרת תחושה של חוויה משותפת, כאילו התקדמתי יחד עם הדמויות למצב שונה מהותית מזה שבו היינו בתחילת הסרט. אני לא חי בניו אינגלנד של שנות השישים ואיני בן 13 בעל ידע במחנאות. בכל זאת, הרגשתי חלק מכל זה. הסרט סוחף בצורה חריגה, על ידי התעלמות מהנדרש ובניית חוקים שמתאימים לו, מהמרכיבים אותם הביא עמו וס אנדרסון מסרטיו הקודמים. במקום ללכת רחוק מדי בנקודה אחת ולהתעלם מרעיון מעניין יותר, ממלכת אור הירח מכיל את האיזון הנכון בין אווירה קסומה לבין רקע מציאותי. כה מציאותי, עד שדמות אחת קיימת רק בשביל להתייחס לסביבה בה הסיפור מתחרש מנקודת מבט היסטורית.

פינגווין הזהב 2011

בעיכוב קל ובגרסה פחות נוצצת מהרגיל, אני מגיש בפניכם את זוכי פינגווין הזהב 2011. קצת מוזר לכתוב סיכום שנה חודש אחרי שנגמרה, כשכל הפרסים הבאמת חשובים מתמקדים בסרטים שחלקם יכנסו כבר לסיכום של שנה הבאה. לצערי, בשל אילוצי זמן, לא פרסמתי את הפוסט הזה עד עכשיו. אני מקווה שתסלחו לי ושאת השנה הבאה (שמסתמנת כבר עכשיו כמוצלחת במיוחד), אסכם מהר יותר.

הסרט הכי מוערך יתר על המידה

לאורך רוב השנה, לא ידעתי אם יהיה "זוכה" בקטגוריה זו. ראיתי כמה סרטים שהיו אוברייטד לדעתי, אבל אף אחד מהם לא עורר בו תחושות עד כדי כך מנוגדות לקונצנזוס הביקורתי סביבו. עד שהוא הגיע. כבר בזמן הצפיה בסרט, התפשט על פני חיוך אכזרי. ידעתי שדרייב עומד לקח את התואר בהליכה, או אולי בנסיעה מהירה מעוטרת סיבובים מסוכנים.

המבקרים השתגעו מהסרט. הוא זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן ואנשים באינטרנט, כמו בעולם שבחוץ, אמרו שמדובר בסרט מעולה. המחמירים טענו שהתסריט קצת חלש, אבל הסרט מפצה על כך בבימוי חזק. אני חושב שהבימוי בהחלט מורגש, אבל הוא אפילו גרוע יותר מהתסריט. כמה שתיקות ארוכות ומעיקות אפשר להכניס לסרט אחד? כמה אלימות גרפית ללא הצדקה תסריטאית, כאילו היו על הסט עודפים של דם מלאכותי והיו צריכים להיפטר מהם לפני סוף שנת המס. הגיבור חסר השם פועל מתוך גחמות תסריטאיות ואין שום ניואנס או נימוק שיכולים להסביר את השינויים בהתנהגותו. הוא פסיכופת, אבל הסרט מטפל בו כמו בגיבור. הוא מעורב בסיפור אהבה מטריד שנראה בעיקר מזויף ומאולץ והעיקר, הוא שותק. יש מי שיקרא לזה איפוק, אבל כשאדם נשאל משהו ולוקח לו עשר שניות רק לענות ב"אוקיי", זה לא נראה לי כמו שיחה אמינה. כשהוא עושה את זה כמעט בכל סצנה בה יש דיאלוג, זה סתם מיותר. גם הפסקול, שרבים התלהבו ממנו, לא מוצלח בעיני. יש שם כמה שירים מוצלחים, אבל הם לא קשורים בכלל למה שנראה על המסך. רגע עצוב במיוחד הופך לשמלצי באופן נלעג בגלל בלדה לא קשורה שמשתלטת על האולם. שירים נמשכים על פני מספר סצנות, תוך התעלמות מוחלטת מהעריכה. אני מצטער, אבל מה שהעורך שומע בדיוק באייפוד, לא אמור להיכנס גם לסרט.

עם עלילה של בי-מובי משנות השמונים, קצב מענה ודמות ראשית בלתי נסבלת, דרייב הרוויח את התואר הזה ביושר.

העיצוב הטוב ביותר

גם שלושת המוסקטרים הוא סרט גרוע, אבל לפחות יש בו צד אחד מאוד חיובי. העיצוב התקופתי שממקם את הסיפור באירופה של המאה ה-17, מושקע עד לפרטים הקטנים. התלבושות מלאות פרטים המאפיינים את מעמדה של כל דמות, התפאורה מעוצבת כך שגם מבצעי הריגול הכי לא קשורים, לפחות יפים לעין. נכון שרוב השחקנים עצמם אינם נראים כמו אנשים מימי לואי ה-13, אבל לפחות הבגדים שלהם כאילו נלקחו היישר משם. הבדיחה המתמשכת על התחרות בין המלך לדוכס מבאקינגהם, בה המלך כל הזמן לבוש בצבע הלא נכון, רק מדגישה עד כמה גם סרטים לא הגיוניים בעליל, יכולים להראות מציאותיים וחיים להפליא, לפחות מבחינה חזותית.

מועמדים נוספים: נאום המלך, אומץ אמיתי, שודדי הקריביים: זרמים זרים, אקס מן: ההתחלה, הערת שוליים, הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק ב, אלמאניה שלי, רנגו, העזרה, תור, החתול של שרק

האפקטים הטובים ביותר

כאן, לא הייתה שום התלבטות. החבר'ה בווטה דיג'יטל כבר תרמו רבות לעולם האפקטים הקולנועיים, אבל בכוכב הקופים: המרד, הם התעלו על עצמם. במבט ראשון, נדמה שהסרט מלא בדמויות ממוחשבות שהושתלו על רקע מצולם והשחקנים האנושיים פשוט עושים עבודה ממש טובה בלהגיב למשהו שלא נמצא שם במציאות. למעשה, קופי האדם בסרט הרבה יותר מציאותיים מחלק מהסביבה. טכנולוגיית לכידת התנועה, המתרגמת תנועות של אדם לאנימציית מחשב, זכתה לשדרוג אדיר, כאשר היא מסוגלת כעת לקלוט גם הבעות פנים מדויקות, עד שאף קמט לא זז בלי שזז גם על פני השחקן. אנדי סרקיס, הכוכב הראשון של לכידת התנועה, מוסווה לחלוטין בידי דמותו הממוחשבת של סיזר, שימפנזה בעל מבט אנושי להחריד. סצנות המערבות קופי אדם רבים, צולמו למעשה בתוך אולפן, כאשר פעלולנים נעזרו בתלבושת שלא רק תרגמה את דמויותיהם לדמויות פרימטים ממוחשבים, אלא גם סייעה להם לזוז כמו כמו קופי אדם אמיתיים. אולי הדבר שהכי נדהמתי לגלות, היה שהרקע בסצנת גשר שער הזהב, הוא ממוחשב לחלוטין. הסצנה מרובת המשתתפים וההתרחשויות צולמה באולפן סגור ודווקא הנוף שנראה הכי אמיתי בה, נוצר דיגיטלית. אני מניח שאחד המאפיינים של אפקטים טובים הוא כלל לא להראות כמו אפקטים ובזה, כוכב הקופים: המרד מצליח.

מועמדים נוספים: ברבור שחור, פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס, שודדי הקריביים: זרמים זרים, אקס מן: ההתחלה, הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק ב, גרין לנטרן – מגם היקום, תור, קפטן אמריקה: האוונג'ר הראשון

הפסקול הטוב ביותר

היו כאן כמה מתחרים רציניים. ל"האנה" יש פסקול משובח מבית הכימיקל בראת'רס, שמעלה את האדרנלין בדיוק בזמן. כל המוזיקה ב"ברבור שחור" היא וריאציה כלשהו עם "אגם הברבורים" ומהווה חלק ניכר מאווירת האימה וחוסר הוודאות האופפת את הסרט. בסופו של דבר, הלכתי על בחירה יותר מסורתית, אבל לא פחות ראויה. החבובות הוא סרט מוזיקלי, כצפוי מגיבוריו ועל כן, הוא מכיל מספר שירים. אלה לא השירים הדלוחים והמאוסים של הסרטים הקודמים, שנכתבו בפזיזות מבלי להשקיע מחשבה בדרישות המעריצים. את השירים המקוריים כאן כתב ברט מקנזי, חבר הצמד פלייט אוף דה קונקורדז והם כולם קליטים, או לפחות מעבירים יפה את המסר הרצוי. בניגוד לסרטים הישנים של החבובות, בהם השירים נטו להישכח רגע לאחר שמיעתם, השירים שחבר מקנזי ומבוצעים על המסך, נשארים בתודעה הרבה אחרי הצפיה. אני מניח שגם האופן בו בוימו הקטעים המוזיקליים, בהחלט עוזר.

לצד השירים המקוריים, פסקול הסרט מכיל שירים ותיקים יותר, כמו "We Built This City" ו-"Me and Julio Down by the Schoolyard", לצד ביצועים מחודשים שעורכות החבובות על הבמה לשירים שהיו מהנים גם ככה, אבל עוד יותר משעשע לראות אותם מבוצעים בידי חבורת תרנגולות. לפסקול של החבובות יש חלק מהותי בכך שמדובר באחד הסרטים המהנים של השנה.

מועמדים נוספים: ברבור שחור, 127 שעות, ריו, צעקה 4, האנה, בגינרס, הובו עם שוטגאן, רנגו, ארץ אחרת, עץ החיים, פינה, החתול של שרק

הקומדיה הטובה ביותר

בעצם, פשוט הסרט הכי מהנה של השנה. החבובות מאופיין לא רק בפסקול משובח, אלא גם בהומור פרוע ומתוזמן היטב. זהו הסרט הראשון של החבורה שנעשה באמת ברוח תכנית הטלוויזיה הוותיקה והוא מצליח להביא את סגנון הבדיחות שאפיונה אותה, לצד טכניקות הצחקה חדשות שנלמדו עם הזמן. לא מדובר בהומור גבוה או שנון במיוחד, חלק מהבדיחות אפילו די נמוכות, אבל דרוש כשרון קומי כדי לגרום ל"נעלי פלוצים" להיות הפאנץ' ליין הנכון והמדויק ביותר באותו רגע. ריבוי הופעות האורח, חלקן למספר שניות בלבד, מוסיף לתחושה שהסרט לחלוטין לא צפוי ונעזר בארסנל בלתי נדלה של רעיונות כדי לספר סיפור פשוט בצורה הומוריסטית. בתור מעריץ של החבובות, ראיתי איך הן חזרו לאט לאט לאיתנן דרך סרטונים ביוטיוב ואיך הן דאגו לחזור לכושר לפני צילומי הסרט. אני שמח שסוף כל סוף יצא סרט של החבובות שלא רק שאינו מאכזב, אלא גם עושה בצורה מצוינת את מה שהחבובות בעצם נועדו לעשות – להצחיק. לא יאמן כמה קשה לשחקנים אנושיים לעשות את מה שאוסף של חיות אנתרופומורפיות עושות בקלות.

מועמדים נוספים: ריו, קונג פו פנדה 2, רנגו, טיפש מטורף מאוהב, החתול של שרק

שחקנית המשנה הטובה ביותר

זה לא חכמה לתת את התואר לאחת השחקניות בהעזרה. החלק הקשה הוא להחליט מי מהן הכי ראויה לפרס. למעשה, היה ברור לי כבר בזמן הצפיה בסרט מי באמת ראויה בעיני מבין שחקניות המשנה. רבות מהנשים הלבנות בסרט מגולמות בכשרון, אולם ברייס דאלאס האוורד מנצחת על כולן כהילי הולברוק, המכשפה הרעה מהדרום. הילי לא חושבת על עצמה כעל אדם רע והיא אף רואה את עמדותיה כמוסריות מעבר למקובל. זה מה שהופך אותה לדמות לא רק מפחידה ומטרידה, אלא גם מאוד עמוקה. היא סמל לצביעות שאינה מודעת לעצמה. היא מגייסת תרומות למען ילדים רעבים באפריקה, אבל נאבקת למנוע ערוב שחורים בקהילה בה היא חיה כשווי זכויות. היא יוצרת מעמדות אפילו בקרב חברותיה וכיף לראות אותה מושפלת ולו כי זו מכה לכל מי שאי פעם חשב שהוא יותר טוב מאיתנו מעצם לידתו במקום, גזע, או מעמד כלכלי שונה.

מועמדות נוספות: מליסה לאו – פייטר, ברברה הרשי – ברבור שחור, הלנה בונהם קרטר – נאום המלך, עליזה רוזן – הערת שוליים, ג'סיקה צ'סטיין – העזרה, מישל פייפר – סילבסטר בניו יורק

שחקן המשנה הטוב ביותר

במשך שנים, די זלזלתי בברי פפר. הוא היה אחד מאותם שחקנים עם הפנים המוכרות, שלא מספיק בולטים או מעניינים בכדי לטרוח לזכור את שמם. ההופעה שלו באומץ אמיתי שנתה את היחס שלי כלפיו. השומר האנמי מ"גרין מייל", שהסרט המוכר היחיד שלא דחק אותו לתפקיד משני היה הזבלון "הקרב על כדור הארץ", התגלגל מחדש כמנהיג חבורת שודדים כריזמטי ומאיים במערבון של האחים כהן. אני לא יודע אם שם המשפחה הזהה היווה שיקול בבחירתו לתפקיד נד פפר, אבל גם אם היו קוראים לו זוננשטיין, היה מובר בבחירה מפתיעה ומצויינת. נד פפר הוא אדם רגוע שלא מחפש צרות מיותרות, אולם באותו הזמן הוא עבריין נמלט עם עבר רצחני שלא יכנע ללא קרב. ברי פפר מסתתר מאחורי זקן ואיפור שמזקינים אותו במקצת ומשלימים את האשליה של דמות סמכותית שאסור בשום אופן להיות בצד הלא נכון של האקדח שלה.

מועמדים נוספים: ג'ון הוקס – קר עד העצם, כריסטיאן בייל – פייטר, מייקל גמבון – נאום המלך, גאי פירס – נאום המלך, ג'פרי רייט – קוד מקור, קווין בייקון – אקס מן: ההתחלה, כריסטופר פלאמר – בגינרס, ג'ון ליתגו – כוכב הקופים: המרד, ראיין גוסלינג – טיפש מטורף מאוהב

השחקנית הראשית הטובה ביותר

בניגוד לשנים האחרונות, זו הייתה שנה לא רעה בכלל לתפקידים נשיים. התחרות הייתה לא פשוטה, בשל ריבוי מתחרות ראויות. אני מקווה שבכך מסתמן סופה של תופעת הדרת הנשים מהפקות הוליוודיות חשובות. הן לא קיימות רק בשביל סרטים רומנטיים, או כדי שגיבור על בחליפה צמודה מדי יציל אותן ברגע האחרון. הן גם לא קיימות רק כדי להוות יריב מפתיע לשחקן הראשי. נשים צריכות לקבל באופן קבוע תפקידים ראשיים במגוון ז'אנרים ולא רק באלו שמתאימים לחלוקה מגדרית שכבר מזמן אבדה כל קשר למציאות.

אז ברור שגם הפרס הזה ילך לשחקנית מהעזרה. הפעם מדובר בויולה דיוויס, מי שבהחלט עשויה לזכות באוסקר על אותו תפקיד בעוד מספר שבועות (הייתי כותב שבצדק, אבל רוני מארה תהיה מועמדת אצלי רק בשנה הבאה). העזרה נע בין סיפוריהן של מספר נשים ומספר בתי אב, אולם אייבילין, אותה מגלמת דיוויס, היא החוט המקשר. היא מספרת לא רק את סיפוריהן של הדמויות, אלא של חברה שלמה שנתקעה בדרך למאה ה-20. המבט העצוב בעיניים שלה, כבר מתחילת הסרט, מונע ממנו לאבד פוקוס והיא מחזיקה את העלילה מהודקת גם כשאינה מופיעה על המסך למשך דקות ארוכות. אייבילין היא דמות שחוותה סבל רב וויולה דיוויס יודעת להראות זאת באופן מושלם, גם ללא מילים וללא מחוות דרמתיות מוגזמות.

מועמדות נוספות: נטלי פורטמן – ברבור שחור, סופי מרסו – ממני באהבה, היילי סטיינפלד – אומץ אמיתי, סירשה רונאן – האנה, אוקטביה ספנסר – העזרה, שרלוט גינזבורג – מלנכוליה

השחקן הראשי הטוב ביותר

היו הרבה הופעות גדולות של שחקנים השנה, חלקן של שחקנים ותיקים שלפחות בשנים האחרונות, לא זכו להרבה יחס מצד הקהל והביקורות. את ההופעה הזוכה של השנה, לא הייתי אמור בכלל לראות. במאי הסרט תפס תחת גדול במיוחד והחליט להפיץ אותו עצמאית, ללא תיווך של אולפנים. המשמעות היא שהסרט הזה היה מגיע להקרנות חוקיות בישראל, בערך מתי ש"סטופ כדור הארץ" הייתה מוכרת כסוגת עילית. אם לא זהיתם, אני מדבר על Red State של קווין סמית והשחקן שלמד אותי מחדש איך לפחד מקנאים דתיים, מייקל פארקס.

לא הכרתי את פארקס עד לרגע בו ראיתי אותו בסרט. סביר להניח שנתקלתי בפניו בהפקה כזו או אחרת, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הייתי מודע לקיומו של השחקן בן ה-71. הוא בכל זאת נראה לי מוכר וזה הכח שלו בתפקיד אבין קופר, ראש משפחת פנאטים דתיים שהפכו את ההומופוביה לדרך חיים. הדרשה בעזרתה מוצג אבין לראשונה בסרט, אורכת תשע דקות. היא חולפת במהרה, בזכות העוצמה והאמינות בה הוא מעביר אותה. נאמרים שם דברים איומים, רצחניים. זה לא מונע ממנו להיות מהפנט. הוא השטן שמדבר כאיש דת. הוא מאמין בזכותו לפעול בשליחות האל בכל מחיר, גם אם יעבור בדרך על כמה איסורים חמורים ביותר. אין רגע בסרט בו הוא מתחרט על דרכיו או מפקפק באמונותיו, אף על פי שהן מביאות יותר צער וכאב מתועלת כלשהי. אם "רד סטייט" נכתב כביקורת חריפה על האוונגליזם הנוצרי ועל קנאות דתית בכלל, הוא חייב תודה למייקל פארקס שמצליח למצות בדיוק את האיזון המסוכן של כריזמה ופיתוי שמדרדרים אנשים לאלימות.

מועמדים נוספים: קולין פירת' – נאום המלך, ג'ף ברידג'ס – אומץ אמיתי, מתיו מקונוהי – סנגור במבחן, שלמה בראבא – הערת שוליים, ראיין גוסלינג – בלו ולנטיין, אנדי סרקיס – כוכב הקופים: המרד, רוברט דובאל – מסיבת הלוויה שלי, ארון אקהארט – מחילת הארנב, ויליאם מאפות'ר – ארץ אחרת, גארי אולדמן – החפרפרת

התסריט הטוב ביותר

זו תמיד קטגוריה קצת בעייתית. איך מחליטים איפה נגמר התסריט והיכן מתחיל הבימוי. האם הסרט נראה ונשמע כפי שהתסריטאי התכוון, או שעבר עיבוד כה משמעותי, שלכותב כבר אין קשר ממשי לתוצר הסופי? לפחות במקרה של האחים כהן, ההתלבטות הזו לא רלוונטית. הם כותבים את הסרט בדיוק כפי שהוא נראה. הם עובדים עם צוות קבוע שכבר יודע איך הם רוצים שדברים יראו ומספרים עליהם שאין להם כמעט שום מחלוקת על האופן בו יש לצלם סצנה לאחר שנכתבה. שיטת העבודה שלהם בעיבוד ספר, כמו אומץ אמיתי, היא שאחד מקריא את הספר והשני כותב תסריט תוך כדי. הם מחליפים ביניהם תפקידים, אבל התוצאה היא איכשהו מהודקת ואחידה. "אומץ אמיתי" שונה מרוב סרטיהם של האחים בכך שהוא בדיוק מה שמצפים מסרט בסגנון. מדובר במערבון פשוט, ישיר, בלי התפלספויות ותובנות חסרות תקדים על תפקיד הגיבור בעולם הקולנוע, או כל דבר אחר. יש אוסף של דמויות, אף אחת מהן אינה מושלמת, אולם ברור ללא ספק מי בצד של הטובים ומי בצד של הרעים. זה עולם שבו להרוג מישהו זה לא פשע, אם יש לך רשיון לכך. מסוכן לכתוב דמות של ילדה בסיטואציה כה עוינת, אבל האחים כהן מצטיינים ביצירת דמויות עמוקות ומגוונות. ההפתעה הגדולה בסרט היא שאינו מפתיע. זה לא מונע ממנו להיות כתוב בצורה נפלאה ומהוקצעת, ללא קצוות פתוחים שמסתבכים לסיפור בין הרגליים.

מועמדים נוספים: מארק היימן, אנדרס הרץ, ג'ון ג'יי. מקלולין – ברבור שחור, אלחנדרו גונזלס אינייריטו, ארמנדו בו, ניקולס ג'יאקובונה – ביותיפול, ג'ון רומנו – סנגור במבחן, ג'ון לוגאן – רנגו, טייט טיילור – העזרה, קווין סמית – Red State, דיוויד לינדזי-אבייר – מחילת הארנב, סקוט זי. ברנז – התפשטות

הבימוי הטוב ביותר

מצמד במאים שהם גם תסריטאים מעולים, לבמאי שאני מעריך רק כשהוא משאיר את מלאכת הכתיבה למישהו אחר. ההכרות הראשונית שלי עם דארן ארונופסקי לא הייתה מוצלחת. המון אנשים התלהבו מ"רקוויאם לחלום", אבל לי הוא נראה מטופש, לא עקבי וכאילו הוא מנסה יותר מדי לזעזע במקום להתמקד בעלילה. אני לא אוהב סרטים שמנסים לגרום לי להזדעזע, או שזה בא באופן טבעי מהעלילה, או שאני לא מתחבר. גם "המעיין" היה מזעזע, אבל מסיבות אחרות. הוא פשוט היה משעמם מדי.

אז ארונופסקי התחיל להתמקד בבימוי על פי תסריטים של אחרים. זה עבד בצורה מעולה עם "המתאבק" והצליח במימדים אפיים עם ברבור שחור. גם הסרט הזה מטריד ומזעזע, אבל בצורה מעודנת. הוא לא צורח, אלא משרה אימה בצורה ההפוכה, דרך אינטימיות מוקצנת. הכל תמיד לחוץ ואינטימי, עד שקשה לנשום. ארונופסקי יצר סרט קלסטרופובי שחלקו מתרחש בחלקה של הדמות הראשית, אולם קשה לדעת איזה חלק. השוט הראשון, הנמשך ברצף במשך מספר דקות, מציג ריקוד בחשכה. אין שם דבר פרט לריקוד ולמנגינה הנשמעת ברקע וכאילו בוקעת משום מקום. הסרט מכיל כמות גבוהה מהרגיל של חדרים עם מראות והשתקפויות, מה שנותן אשליה של מרחב אותה ניתן לנפץ בקלות. אפילו הבגדים שלובשות הדמויות מדגישים את התהליך שהן עוברות ואת חוסר היציבות סביבו בנוי עולמן. ארונופסקי אולי תסריטאי לא מוצלח, אבל הוא מצטיין בהפיכת סיפור אישי לאפוס רדוף שדים פנימיים.

מועמדים נוספים: האחים כהן – אומץ אמיתי, יוסף סידר – הערת שוליים, ג'ו רייט – האנה, דיוויד ייטס – הארי פוטר ואוצרות המוות-חלק ב, רופרט וואייט – כוכב הקופים: המרד, יזמין סמדרלי – אלמאניה שלי, גור ורבינסקי – רנגו, גלן פיקרה, ג'ון רקווה – טיפש מטורף מאוהב

סרט השנה

חלפה שנה מאז שצפיתי בו, אבל טרם חוויתי מאז את התחושה שהייתה לי בזמן הצפיה בברבור שחור. הסרט פשוט שאב אותי לתוכו, עם כל המתחים והחרדות שמסביב. רציתי לפעמים להסית את הראש כדי לקחת אוויר, אבל לא הצלחתי. השילוב של התמונות האינטימיות, יחד עם האווירה הסגורה, הדמויות החשופות והמוזיקה הסוחפת, לא נתנו לי לצאת. כשהסרט הסתיים, נותרתי בכסא ולא יכולתי לקום. זה לא היה כיף, זה היה לוכד. הסרט תפס אותי לא מוכן, חבק חזק ולא הרפה. שנה שלמה עברה ואני עוד זוכר את חווית הצפיה כאילו הייתה ממש לאחרונה. אם צריך מדד כלשהו לבחון בעזרתו עוצמה קולנועית, ברבור שחור מקבל את הדרגה הגבוהה ביותר. זהו סרט עוכר שלוה במובן הטוב ביותר של המילה, מפחיד יותר מסרט אימה ומרגש יותר מדרמה אנושית. הוא משחק ביעילות ובלי להביט לצדדים על הקו הדק שבין מספר ז'אנרים ומצפצף על כל שאומר לו לבחור צד. ברבור שחור הוא סרט שבלי פשרות, מצליח לדבר אל קהל רחב ומביא את הצופה אליו, במקום להפך.

ביקורת: פלאות

תמונה

ישראל היא מדינה מוזרה. לא צריך להיות מומחה לגיאופוליטיקה בכדי להבין זאת. המדינה הזו מלאה בטיפוסים ששונאים אותה כי היא לא אירופה, או מאוהבים בה עד כלות נשמתם ואם אפשר, כלות נשמתם של האנשים מהקבוצה הראשונה. יש כאן חרדים, חילונים, ערבים, יהודים, בליינים, חנונים, סטלנים, סחים… רק אין פה סרטי ז'אנר. מדי פעם, נעשה נסיון למשהו שחורג מהמוסכמות, אבל על כל "זוהי סדום" או "כלבת", יש בערך חמישים דרמות על משפחות במשבר. אף על פי שזו היא מולדת סרטי הבורקס, מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שבמקום לדבר על יחסים, או על נושא חשוב, מנסה פשוט לבדר? סתם לספר איזה סיפור קצת מצחיק וקצת מותח, בלי להתיימר לשנות סדרי עולם?

בירת ישראל היא ירושלים, עיר שלוקחת את כל ערבובי החברה ומסדרת אותם בצורה הכי לא הגיונית שאפשר. העיר נראית כמו סודוקו שהורכב בידי מישהו שמנסה לשחק דומינו ראלי. הכל עם הכל, ללא יוצא מן הכלל וזר לא יבין כיצד הם חיים בשכנות ולא הורגים איש את רעהו. אנשים כמו רובי ריבלין, יהורם גאון ושאנן סטריט, הם ירושלמים גאים ויש להם שפה משלהם לתאר את העיר האהובה עליהם בעולם. שפה שרק מי שגדל אצלם בשכונה יכול להפנים, כי הם לא רואים שום דבר מוזר בללכת למכולת ולבקש מהמוכר מציצה. מעבר לסטראוטיפ המיושן על ירושלמים שהולכים לישון בשבע בערב ואומרים "מא-תיים", לסרט שמתרחש בירושלים יהיו התנהלות וקצב שונים בתכלית מסרט שמתרחש בתל אביב, בחיפה או בטבריה. מצד שני, זה גם אומר שבירושלמית, תל אביבים נשמעים כמו תיירים שמכירים את העיר רק מדיווחים בחדשות ומתלהבים מהחומוס המקומי כאילו בחיים לא היו באבו חסן.

"פלאות" מתרחש בירושלים. הוא מתנהל כמו פרסומת לעיר, לא פחות משהוא מנסה להיות קומדיית מתח. ארנב נראה כלפי חוץ כלוזר. הוא למד אמנות ומצייר על קירות השכונה בלילה, אולם מתפנס בדוחק מעבודה בפאב בו עובדת חברתו לשעבר, החוזרת בתשובה. את הכסף שהוא מרוויח הוא משקיע בעיקר בארוחות זולות ובסמים קלים והדירה שלו במוסררה גורמת ל"חור" להישמע כמו מחמאה.

ערב אחד, נלקח אדם חפוי ראש לדירה הנטושה שמול חלון ביתו של ארנב. חוקר פרטי בשם גיטיס פונה אליו בהצעה להשתמש בחלון לשם מעקב אחר הדייר המסתורי. ארנב מסרב בתחילה, אולם פגישה עם מי ששכרה את גיטיס, משנה את האופן בו הוא רואה את הדברים. בעוד הוא מתערב בחקירה הרבה מעבר לצפוי, ארנב לומד שהיא עוסקת בדמות ציבורית מאוד חשובה ושאף אחד לא מספר לו את כל האמת אודות המקרה ומניעי המעורבים בו.

הסרט מתנהל כמחווה לפילם נואר. הוא לא איטי ואפל במיוחד, אבל יש בו את הקלישאות המכוונות כמו הבלש המתבודד והאישה באדום. ארנב הוא איש טוב לב וחברותי, מה שגורם לכל התסבוכת מולה הוא גר לשקשק את עולמו בצורה חסרת תקדים. זה לא שיש שם קונספירציית ענק, כמו שעולמו של ארנב מתנהל סביב שגרה נטולת שאיפות ויום אחד נוחתות עליו כמה דמויות שכאילו הגיעו ממאדים ככל הידוע לו. ההתנגשות בין התפיסה הפשוטה של ארנב והכוחניות של אחרים, היא הגורם לעיקר הקומדיה בסרט. לא נשפכים מצחוק כל דקה וחצי, אבל בהחלט ישנם מספר משפטים שמעלים חיוך אל מול הרצינות של גיטיס ושאר הזעפנים.

יש לאבי נשר נטיה ללהק קומיקאים לתפקידים דרמתיים, עוד מהימים בהם בחר את מאיר סוויסה לתפקיד מושון ב"דיזנגוף 99". אחד הליהוקים היותר מוצלחים לפי שיטה זו היה אדיר מילר שהתגלה כשחקן דרמתי משובח בתפקיד משני ב"הסודות" וזכה בפרס אופיר על הופעתו ב"פעם הייתי". בפלאות, מגלם מילר את גיטיס והוא מצליח להעביר סרט שלם מבלי לחייך אפילו פעם אחת. מילר כל כך אינטנסיבי בתפקיד החוקר הקשוח, שהייתי שמח לראות סרט שלם מוקדש רק לו. למעשה, אפשר להפיק סרט שיתמקד בכל הסיפור מנקודת המבט של גיטיס במקום ארנב והוא יהיה לא פחות ואולי אפילו יותר מוצלח. הרי בפילם נואר מסורתי, החוקר יהיה הגיבור ולא הדמות שהופכת את חייו של הגיבור למוזרים יותר. לפי הכללים הישנים, גיטיס צריך להיות אי של יציבות בסיפור שארנב הוא הפוגה קומית מעט מייגעת בתוכו ולקריין את המתרחש לצלילי סקסופון מרוחק. במקום זאת, מניח התסריט של אבי נשר ושאנן סטריט את ארנב, הלוזר החביב, בתור זה שדרך עיניו מוצג הסיפור. נכון שקל להזדהות איתו ויש לו לב רחב ורק כוונות טובות, אבל בשבילי, גיטיס היה צריך להיות הגיבור.

הפגם הגדול בסרט לא קשור לעלילה שלו, העמוסה טוויסטים וחשדות, אולם מצליחה לעניין רוב הזמן. הפגם הוא בירושלמיות העודפת שלו. לא מספיק שהסרט מתרחש בירושלים, הוא גם טורח להזכיר זאת כל סצנה שניה. יובל שרף מגלמת בכשרון מועט תל אביבית שמתנהגת כאילו בירתנו הנצחית היא מדינה זרה. היא מפחדת מפיגועים ומתלהבת מהאפשרות לגלות חומוסיות חדשות בעיר. כדי להדגיש עד כמה התסריט מרוכז בעיר אחת, הסצנה היחידה שמתרחשת בתל אביב, מצולמת בבית קפה מול הים, כאילו הסרט מבוסס על השיר "הנה אני בא" של הדג נחש. למעשה, זה ששאנן סטריט הוא מכותבי השיר, יחד עם הדברים שהוא מחליט להציג כמאפיינים את שתי הערים הגדולות בישראל, מחזק את הסברה שפלאות הוא בעצם עיבוד לשיר שנוסף לו סיפור בלשי בכדי להגדיל את תוכנו.

זה לא שפלאות סרט רע. הוא מבדר וראוי להערכה כבר מעצם זה שאינו מפחד להיות סרט ז'אנר. אמנם הוא לא הולך עד הסוף עם היותו קומדיה, או פילם נואר, אבל הוא משלב יפה בין שני הסגנונות ולא מנסה להתחנף לאף אחד, פרט לעיר בה צולם. יהודה לוי מוסיף אמינות בתצוגת המשחק הטובה ביותר שראיתי ממנו עד כה וגברי בנאי בתפקיד קטן שווה צפיה רק בשביל החמימות בה הוא מגלם את דמותו של שתיין חובב ראשי תיבות. אורי חזקיה, בתפקיד ארנב, הוא בדיוק כמו הדמות: סימפתי, מלא כוונות טובות, אבל לא מעניין במיוחד. מין טיפוס ממוצע להחריד שאין לו מה לחדש ולא מאמין שאי פעם יהיה לו. זו ההתנסות הראשונה של חזקיה במשחק דרמתי, אבל אדיר מילר נותר ההימור המוצלח ביותר שאבי נשר עשה. היחידה שנוכחותה בסרט באמת מעיקה היא יובל שרף ואת זה אפשר לומר פחות או יותר על כל תפקיד שעשתה בחייה. היא מצוינת במבטים דרמתיים, אבל הורסת את האשליה ברגע שהיא פותחת את הפה. אני לא רוצה לחזק את המשפט הגועלי "תהיי יפה ותשתקי", אבל יובל שרף הכי טובה כשהיא לא צריכה לדבר, מה שהסרט גורם לה לעשות די הרבה.

בין כל היתרונות והחסרונות, פלאות הוא ניסוי שמצליח חלקית. הוא מראה שאפשר לעשות בישראל סרט ז'אנר שיהיה בו זמנית מיינסטרימי ומקורי. מנגד, הוא מסתבך בתוך עצמו מרוב נסיון לייצר מתח והיחסים בין הדמויות קופצים לפעמים ממצב של עוינות לחברות אמיצה בלי לעבור שום שלב ביניים שיהפוך אותם להגיוניים יותר. הסרט מציג את ארנב כמי שלוקה לעתים בהזיות, אבל אין לכך שום הסבר, או תפקיד משמעותי בעלילה. נראה כאילו התלהבו מהיכולת לשלב אפקטים ואנימציה בצורה אמינה, מבלי לטרוח לספק להם הצדקה במסגרת הסיפור. אני מעריך את אנשי האפקטים על עבודה משובחת, רק לא מבין מה מטרתה חוץ מלהראות שאפשר.

לא יצאתי מהסרט עם הערכה מחודשת לירושלים, לאורי חזקיה, או לאבי נשר. נשארתי עם הרושם איתו נכנסתי לאולם. ירושלים עיר מוזרה ומבולגנת עם אנשים סימפתיים שמתייחסים לעצמם כאל מדריכי טיולים ובטוחים שיש להם את החומוס הכי טוב בעולם. אורי חזקיה קומיקאי חביב, אבל לא מתבלט לטוב או לרע כשחקן דרמתי. אבי נשר הוא אחד הבמאים המקצועיים בארץ ואחד היחידים שמעזים לגוון בז'אנרים עליהם הם בוחרים לעבוד. פלאות לא יחדש לכם על אף אחד מהשלושה, אבל הוא לפחות מספק בידור טוב ולא מנסה לדחוף מסרים במורד הגרון.

ביקורת: האויב בתוכנו – סטארטרק

תמונה

קמתי בבוקר. בדקתי מה השעה ואם יש הודעות בטלפון. הדלקתי את המחשב ובדקתי מייל ומה חדש בפייסבוק. בין לבין, הספקתי גם ללכת לשירותים ולצחצח שיניים. סקרתי כמה אתרי חדשות לראות שהעולם עוד קיים ואכלתי יוגורט עם גרנולה לארוחת בוקר. מאוחר יותר, אכלתי גם בננה.

(מוזיקה דרמתית)

לא נראה שיש משהו חריג בסדר הפעולות האלה? הייתם מגדירים אותן כשגרתיות ואף חסרות עניין לציבור? אז שמתי מוזיקה דרמתית כדי שתחשבו אחרת. כי אין שום דרך להדגיש עד כמה רצינית הייתה אכילת אותה בננה ללא שורה שלמה של כלי מיתר שמלווה את המשפט מתחילתו ועד סופו. כמובן שליתר בטחון, אני גם מישיר מבט אל האופק ומכווץ מעט את העיניים בכדי להדגיש עד כמה משמעותית הייתה אותה בננה.

כך נראה "האויב בתוכנו – סטארטרק". רק השם כבר מעביר תחושה רצינית להחריד. אם הסרט הקודם היה קליל ומודע לעצמו באופן מפתיע, האויב בתוכנו עושה פניית פרסה באמצע הואקום ונע לעבר חור שחור של כבדות. יש פה סוחרי מוות, התפטרויות והעברות מתפקיד ברגע האחרון, גזע עליון, שחיתות, טרור. אפילו החייזר החמוד שמלווה את סקוטי נראה פתאום כאילו השמידו לו את הגלקסיה ודרסו לו את הכלב. נהוג שסרטי המשך נוקטים בטון קודר יותר מקודמיהם בסדרה, אבל וואו, סטארטרק גורם ל"משחקי הכס" להראות כמו יום כיף בקיפצובה.

העלילה ממשיכה את זו של הפרק הקודם. קפטן קירק, מר ספוק ושאר הצוות הצעיר, ממלאים משימות בספינת צי הכוכבים אנטרפרייז. לאחר תקרית במהלכה הם יוצרים בטעות את הטרקים הראשונים, הצוות מפוזר וקירק ננזף ומקורקע. זאת עד שטרוריסט בשם ג'ון הריסון מפוצץ ספריה של הצי בלונדון וראשי המערכת מסמנים אותו כיעד לחיסול. אמנם לא מקובל לצאת לנקמות אישיות במסגרת צי הכוכבים, אולם נראה שהריסון בחר את הארגון הצבאי/דיפלומטי הלא נכון להתעסק איתו. לאחר פעולת טרור נוספת, במהלכה נפגע כריסטופר פייק, מדריכו הרוחני של קירק (אותו מגלם כריסטופר פיין, נא לא להתבלבל), מוחזר הקפטן הסורר לאנטרפרייז למשימה סודית לחיסול הריסון באופן ממוקד.

לא אהרוס את הגילוי לגבי זהותו האמיתי של הריסון, למרות שהדבר ידוע ופורסם בפורומים שונים. רק אציין שאם הסרט הקודם חלק את מעריצי המותג בין אלה שמקבלים את הגרסה החדשה כחלק מהקאנון לבין אלה שרואים בה עלבון לעזבונו של ג'ין רודנברי… טוב, רק חכו להאויב בתוכנו. זה בהחלט נסיון מעניין להחיות דמות מהעבר, תוך רמיזות לאחד מסרטי הדור הישן היותר מוכרים.

האויב בתוכנו – סטארטרק נוטה לחוסר הגיון פנימי וחיצוני. הוא סותר את עצמו ללא הרף ונדמה שצי הכוכבים מתנהל בצורה גרועה יותר מהפועל כפר סבא בכדורגל (למי שלא מתעניין בספורט, מדובר בהתנהלות ממש גרועה). הליך קבלת ההחלטות של הצי פחות ברור אפילו מנהלי האבטחה שלהם. הם לא יודעים מי עולה ומי יורד מספינות, מציבים בידי אדם אחד הרבה יותר מדי כח ומנהלים את ישיבת הקבינט בחדר עם חלונות זכוכית ענקיים. בעוד אפשר להבין את מערכת היחסים הסבוכה בין קירק וספוק ואת מערכת היחסים הסבוכה לא פחות בין ספוק ואוהורה או בין קירק וחברו הטוב בונז, נדמה שהם הרבה יותר יעילים כאשר הם פועלים על דעת עצמם ומתעלמים מהוראות מלמעלה. הסרט אמנם נותן נימוק מסוים לכך שהפרת פקודות פועלת לטובה, אבל גורם לכל העולם בו העלילה מתרחשת להראות מגוחך מהרגיל. להזכירכם, מדובר בעולם לפיו כל צורות החיים התבוניות מחוץ לכדור הארץ נראות כמו בני אדם עם איפור, לרוסים, סקוטים ויפנים יהיה מבטא כבד גם בעוד שלוש מאות שנה ופציעה נגררת עדיין מיוצגת בידי שימוש במקל הליכה פשוט. את כל זה אפשר לקבל כחלק מההגיון הפנימי של סטארטרק, אבל באמת שהם חייבים לפטר את האחראי על הבטחון.

מה שיש בהאויב בתוכנו – סטארטרק ועובד לטובתו, זה הרבה מתח ואקשן. הסרט, למרות התקדמותו על פי עלילה נוסחאתית משהו, שומר על מתיחות לכל אורכו. אין רגע בו ברור במאה אחוז מה עומד לקרות ומהכרות עם פועלו של ג'יי. ג'יי. אברמס, אף דמות אינה בטוחה באמת. בנדיקט קמברבץ' מרוכז ומדויק בדמותו של "הריסון", ממש כפי שהייתי מצפה ממנו. הוא לא נופל לקלישאות של נבל קולנועי או של רוצח מטורף, אלא מציג דמות מרתקת ואף מעוררת הזדהות, חרף מעשיו. זה כאילו לקח את שרלוק שלו והוסיף לו מידה של זעם וחום שלא קיימים בבלש המפורסם. גם זאכרי קווינטו ממשיך להוכיח שהוא בחירה טובה לתפקיד ספוק. התפקיד מאתגר גם את השחקן וגם את התסריטאים, משום שספוק, בהיותו חצי אנושי וחצי וולקני, חש רגשות, אך מסוגל לשלוט בהם יותר מאשר בן אדם מלא. הסרט מציב אותו בפני רגעים קשים וכפי שנרמז בסרט הקודם, יש גבול עד כמה הוא מסוגל לעצור הכל ולהיות מקצועי נטו. הגבול הזה נמצא אמנם רחוק יותר משאר חברי הצוות, אולם העלילה מאתגרת את ספוק לחצות אותו לעתים קרובות. מבחינת האתגר, קווינטו עומד בו הרבה יותר טוב מהתסריטאים שקצת נחפזו לשחק עם מנעד הרגשות של הדמות ובמידה מסוימת, התעלמו מהגיון פנימי לטובת רפרנסים לסרטי סארטרק קודמים. גם בונז, שהיותו חברו השקול ושונא ההרפתקאות של קירק ההפוך ממנו באופיו, יוצרת לא מעט חיכוכים ודאגה הדדית בין השניים, מרודד לרמת ויכוחים לשם קידום העלילה ואזכורים לסדרה הישנה.

האפקטים השתפרו לעומת הסרט הקודם ויותר מכל הבט אחר, הם היוצרים סקרנות לגבי הפרק הבא בסדרה. האנטרפרייז משתלבת יפה ברקע, האפקטים הדיגיטליים עוזרים ליצור לכל חללית ולכל כוכב אופי משלהם וההשקעה ניכרת גם בפרטים הקטנים ביותר. בין אם מדובר בתצוגה ממוחשבת על מכסה של קסדה, או זנב של תאומות איתן מבלה קירק את הלילה (כנראה סעיף בחוזה שנשאר מימי שאטנר).

אני רוצה לשבח גם את המוזיקה שהלחין מייקל ג'יאצי'נו, אבל אברמס עושה בה שימוש לא נכון לכל אורך הסרט. כפי שציינתי, האויב בתוכנו מאופיין ברצינות תהומית, גם כשאין בה צורך. אחד הגורמים לכך הוא השימוש המוגזם במוזיקה של ג'יאצ'ינו להדגשת המתח והחשיבות של כל משפט. קטע אחד בו המצלמה סוגרת על פניו של בנדיקט קמברבץ', בעוד המוזיקה ברקע מתגברת, אף על פי שאמר משפט חסר השפעה על העלילה, כמעט וגרמה לי לצחוק במקום להישאב לתוך האווירה. ג'יאצ'ינו חבר מוזיקה מלהיבה וסוחפת, כזו שלו הייתה מנוגנת באולם קונצרטים, הייתה שובה את הקהל ללא עזרים חזותיים. לרוע המזל, אברמס בחר להשתמש בה בצורה לא מדודה וגרם לקטעים מסויימים להראות יותר כמו פרודיה מאשר כחלק מהסרט המקורי. אני משוכנע שכאשר ג'יאצ'ינו חבר את המוזיקה לסרט, הוא היה בטוח שיצר מגוון של רגשות שמבססים אווירה שונה בכל סצנה. אברמס שמע את זה וחפש איפה אפשר לתקוע קלוז-אפ מאיים, או מבט מבולבל בעקבות אגרוף לא מטפורי לבטן.

האויב בתוכנו – סטארטרק הוא תערובת לא מזינה, אך גם לא מזיקה, של רעיונות ומוטיבים מעולם המדע הבדיוני. הוא ממיר את המודעות העצמית של הסרט הקודם בעודף חשיבות. האקשן טוב והאפקטים מעולים, אבל עיצוב העולמות השונים, כדור הארץ העתידי, החלליות והחייזרים, אינו מתאמץ מעבר למה שקיים כבר חמישים שנה במסגרת המותג. העלילה הייתה צריכה לעבור שינויים מהותיים לפני אישור התסריט הסופי, אולם זה לא קרה והתוצאה היא סרט מלא סתירות עצמיות ובעל הגיון של שומשום. לא ברור מתי הוא מבקר את הדמויות ומתי הוא מנסה להזדהות איתן ועד כמה שהדבר נאמר שוב ושוב, באמת שלא ברור למה קירק נחשב לקפטן כל כך מבטיח, מעבר לכך שהוא עדיין חכם יותר מוותיקי הצי.

ביקורת: הסיפור של מאד

תמונה

קסם מוזר אופף את נהר המיסיסיפי. עוד מזמנו של מארק טוויין ששט על מימיו במסגרת עבודתו וגלגל את החיים סביב הנהר לספריו ועד לבן זייטלין ולוסי אליבר שהציפו את העולם במי המיסיסיפי ב"חיות הדרום הפראי". משהו בנתיב המים הזה מושך אליו יוצרים שרוצים לספר את סיפורו. כל אגדות הדרום והלב הפראי של ארצות הברית, כאילו מתנקזות דרכו לתרבות לא מרשימה, לא נוצצת, אבל מאוד מאוד מרתקת. הרבה לפני שניו אורלינס נשטפה, הרבה לפני שמיסטר טיבס ירד דרומה לחקור רצח, אפילו לפני שג'אנגו ודוקטור שולץ הגיעו לקנדילנד, היה נהר המיסיסיפי.

"הסיפור של מאד" מתרחש סביב ובתוך הנהר. המים זורמים במרבית הסצנות, גם כאשר אינם חלק ישיר מהעלילה. שני נערים בני 14, אליס ונק בון, שטים לאי במרכז הנהר. הם מחפשים סירה שמצאה את דרכה אל בין ענפיו של עץ ביער, כנראה בשטפון. כאשר הם מוצאים את הסירה, את מגלים גם את מאד. לבקשתו, אציין כי מאד אינו בטלן המסתובב בחוסר מעש ומנסה לדוג לעצמו ארוחת ערב בזמן ששאר העולם עובד לפרנסתו. מאד הוא נווד, אפילו הומלס, אם לא מחשיבים את הסירה כבית, אבל הוא הגיע לאי מתוך מטרה ברורה וגם מתכוון לעזוב אותו במטרה ברורה. הוא עומד להיפגש עם אהובתו, ג'וניפר והם ימשיכו הלאה בחייהם, מבלי להטריד את הנערים שרק רצו לראות סירה על עץ.

אליס לא חש מאויים בידי האיש בעל האקדח וקעקוע הנחש. הוא מוצא בו שינוי מרענן לעומת המריבות של הוריו והעבודה המשעממת במכירת דגים. הסיפור של מאד נוגע ללבו והוא משכנע את נק בון להצטרף למאמץ להביא למאד אוכל בתמורה לבעלות על הסירה. עם הזמן, השניים לומדים עוד פרטים על מאד, כולל התעלומה הגדולה עליה הוא מעדיף שלא לדבר: מי הבריח אותו עד כדי כך, שהוא מסתתר על אי באמצע המיסיסיפי.

מעבר לסרט התבגרות שגרתי לכאורה, הסיפור של מאד עוסק באהבה על צורותיה השונות. הוא מדבר על אהבה בין בני זוג, על אהבה בין הורים לילדיהם וגם על אחווה בין חברים. היחסים בין אליס ונק בון כתובים בצורה נפלאה, מזמן לא ראיתי בני נוער אמינים כל כך. הם לא נכנסים למריבות דרמתיות מאולצות והתסריט אמנם יוצר הבחנה בין אופיו של אחד לזה של השני, אבל הם משלימים זה את זה בצורה שרק חברים הכי טובים יכולים. את האהבה הרומנטית אליס חווה גם בגוף ראשון וגם דרך סיפורם של מאד וג'וניפר. הוא מוצא בכך את התקווה שנדמה שהוריו אבדו ונסחף לתפיסת העולם הנאיבית של מאד, אדם שמאמין בכל אמונה תפלה שמוכרים לו, כולל אהבה ללא תנאים.

יותר מכל, מודגש העיסוק ביחסי הורים וילדים. ההורים של אליס אמנם מסוכסכים, אבל שניהם יקריבו המון בשביל להיות איתו ולדאוג שלא יאונה לו כל רע. אביו של אליס, אותו מגלם בכשרון רב ריי מק'קינון, נראה כמו הסטראוטיפ של האב הדרומי הקשוח שלובש את המכנסים ביד ברזל ולא מוכן לראות את הבן שלו חורג מהתבנית המצ'ואיסטית שהתווה לו מגיל אפס. כך הוא נראה, עד שחולף מעט זמן ומתגלה אדם רגיש, מפוחד ומלא אהבה כלפי בנו. גם אם מתפלק לו משפט כמו "רגלת אחרי בבית שלי" והוא מצפה מבנו לפנות אליו כ"אדוני", מדובר באב אוהב שרוצה רק את הטוב בשביל בנו. כפי שאהבתי את דמותה של עירית שלג ב"למלא את החלל", יש לי משיכה לדמויות קשוחות שמציבות שמירה על ערכים ומסורת לפני רגש והגיון, אבל מכילות סדקים רבים ששומרים עליהן אנושיות. נק בון, בניגוד לאליס, לא מכיר את הוריו. הוא גר אצל דודו, גבר ילדותי השולה פנינים בנהר, אבל עדיין שם את הדאגה לאחיינו מעל הכל. שתי דוגמאות נוספות לאהבת הורים קשורות לגילויים מאוחרים יחסית בסיפורו של מאד ומספקות שתי דמויות מרתקות שאינן זוכות להרבה זמן מסך, אבל מנצלות את הזמן הניתן להן היטב.

הבמאי ג'ף ניקולס, שגם כתב את התסריט, קטף שבחים רבים על סרטו הקודם, "סערת רוחות". אני מודה שלא ראיתי את הסרט, אבל הסיפור של מאד הבטיח שאעשה זאת בהקדם. אף על פי שהבימוי של ניקולס אינו חריג או מפתיע בשום צורה מבחינה חזותית, הוא נהדר ביצירת דמויות ובהנחיית השחקנים המגלמים אותן. היחסים לא רק אמינים, אלא גם מזמינים בחינה מחדש של האופן בו מוצגים אנשים דומים בסרטים אחרים. הם אמנם רדנקס, אבל הם לא טיפשים, מיושנים מדי, חסרי רגישות, או שונאי זרים. הם אנשים נורמליים שחיים באיזור שאינו מאפשר להם הזדמנויות רבות לקידום. הנהר הוא הבית והפרנסה שלהם והוא גם העיסוק לשעות אחר הצהריים. ניקולס דאג לתת לעלילה קצב מדויק, כך שלמרות שהסרט נמשך מעל שעתיים, אין תחושה של מיצוי או עייפות באמצע הדרך. אף על פי שהיה ניתן להוריד סצנה או שתיים מהסוף, הסיפור מעניין ושובר קלישאה אחר קלישאה של המצופה מהאנשים המיוצגים בו. למעשה, חלק מהדמויות מוצגות תחילה בכוונה בצורה לה למדנו לצפות ורק מאוחר יותר, מתגלות כעמוקות יותר.

הסרט מלווה בפסקול קאנטרי-בלוז סוחף. חלקו נכתב בידי דיוויד וינגו, שכמו הבמאי, נמנע מדרמתיות יתרה ונותן לצלילים לזרום ברקע מבלי להחריד את התנהלות העלילה. חלק אחר מהפסקול, מורכב משירים של בן ניקולס, אחיו של ג'ף ולהקתו לוסרו. יותר מפעם אחת, מצאתי את עצמי טופף ברגלי לפי הקצב ושמחתי לראות שאנשים נוספים באולם נוהגים באותה צורה. זה לא סרט שמח שמלמד להיות תמיד חיובי ולצחוק לצרות בפנים, אבל הוא גם לא מנסה לדכא ולגרום לחיים להראות כמו בזבוז זמן. עם כל סוגי האהבה שהסיפור של מאד עוסק בהם, הוא נשאר עם הרגליים על הקרקע בכל הנוגע להתעמתות עם מצבים קשים. לא תמיד יש פתרון חיובי וקורה שנדפקים, או שצריך לדפוק מישהו אחר בשביל להמשיך. מצד שני, לפעמים משתלם פשוט להיות אדם טוב.

עברו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי בקולנוע סרט שבאמת אהבתי. הסיפור של מאד אמנם יורד קצת ברמה לקראת סופו, אבל זו ירידה מתונה מנקודה מאוד גבוהה. זה מסוג הסרטים שלא צריך לחשוב פעמיים בכדי להמליץ עליהם והם מתאימים למגוון נרחב של צופים. הוא רגיש ורומנטי, אבל גם מציאותי ולוגי. הוא מותח, אבל נותן רוב הזמן תחושה של אופטימיות. הדמויות הראשיות, בני נוער דרומיים, משפחותיהם המפורקות ונווד פלספן שמחכה לאהובתו הפרחה, היו אמורות ליצור חוסר חיבה מתמשך, אולם התוצאה הפוכה. אכפת מכולם, אפילו ממי שאמור להיות האיש הרע וג'ף ניקולס עושה דבר קשה במיוחד ויוצר דמות של בן 14 שאפשר להזדהות איתו בלי להפוך אותו לחכם, או מנוסה, ביחס לגילו. הוא בן 14 נורמלי שפוגש אדם לא נורמלי וזה הופך לאי של תקוה בחיים שעליהם הוא מאבד שליטה.

ביקורת: גטסבי הגדול

תמונה

ב-1996, החליט הבמאי באז לרמן לביים עיבוד קולנועי לאחד המחזות המפורסמים בהיסטוריה. הוא לקח את "רומאו ויוליה" של ויליאם שייקספיר, מקם אותו בארצות הברית של סוף המאה ה-20 והחליף פרטים מסוימים מטעמי מודרניזציה, כמו החלפת חרבות באקדחים והמנעות משימוש בתארי אצולה מיושנים. את הדיאלוג, הוא דווקא השאיר בדיוק כפי שנכתב בידי שייקספיר, עם כמה קיצורים משיקולי זמן. למרות שזה נשמע כמו מתכון לאסון, במיוחד כאשר לוהקו לתפקידים הראשיים שני שחקנים צעירים ללא נסיון בתאטרון שייקספירי, הסרט היה להצלחה מסחרית והזניק את הקריירה של לאונרדו דיקפריו, קלייר דיינס ולהקת הקרדיגנז, ששירה "Lovefool" שמש כשיר הנושא.

את הקריירה של לרמן, זה לא כל כך הזניק. מה שעשה זאת היה סרטו הבא, "מולאן רוז' ", שאחראי במידה רבה לכך שאולפנים כבר לא חוששים לשים כסף על סרטים מוזיקליים. הסרט הביא לקאמבק של אחד הז'אנרים שעד לפני טיפה יותר מעשור, נחשב לרעל קופתי.

כעת, באז לרמן בחר לעבד יצירה קלאסית מתחום אחר. במקום מחזה שייקספירי, הוא נותן את הטאץ' האקסטרווגנטי שלו ל"גטסבי הגדול", אחד הספרים המוערכים והמשפיעים של המאה שעברה. הסיפור מתרחש בקיץ 1922. סוחר מניות עם שאיפות להיות סופר בשם ניק קאראוויי, עובר לווסט-אג, עיירה ציורית בלונג איילנד, על שפת המפרץ המשקיף אל איסט-אג השכנה ואל האור הירוק אותו מפיץ מגדלור בחוף המרוחק. בצד השני של המפרץ, חיה דודניתו של ניק, דייזי, עם בעלה טום ביוקנן ובתם. טום הוא מעשירי החוף המזרחי, אולם אינו מסופק מהעושר הפנימי שמציעה לו משפחתו. הוא מגיע מדי פעם לעמק האפר, אתר פסולת תעשייתית בו שוכנים פועלים קשי יום, שם הוא אוסף את המאהבת שלו, דבר הידוע לרבים, אך לא לדייזי.

בינתיים, תוהה ניק לגבי זהותו של שכנו המסתורי, המוכר פשוט בשם משפחתו גטסבי. מי שיכול לספק עליו קצת יותר מידע, מגלה ששמו הפרטי מתחיל באות ג'יי ושהוא מחסל שרצח את הקייזר וילהלם השני. או אולי הוא מרגל גרמני. או בוגר אוקספורד. למעשה, מעט מאוד ידוע על גטסבי הגדול, פרט לכך שהוא חי בטירה, עורך מסיבות המוניות לאליטה החברתית של ניו יורק ונוהג לבהות באור הירוק המגיע מכיוון איסט-אג. הזמנה אישית לאחת מאותן מסיבות מפורסמות, מאפשרת לניק לגלות קצת יותר על האדם שגר בהמשך הרחוב ואף להתקרב אליו כפי שרוב האנשים אינם מעזים לחלום.

האתגר מספר אחת בלעבד לקולנוע את אחד הספרים הגדולים בהיסטוריה של העת החדשה, הוא שיש לסיפור הרבה מעריצים נלהבים ובלתי אפשרי להעביר את אותה התחושה שיוצרת הקריאה הראשונה, דרך קול ותמונה. באז לרמן, יאמר לזכותו, אפילו לא מנסה. הוא רוצה להציג את הסיפור כמו שהוא אוהב, במקום לחזר אחר חובבי המקור. זה סיכון לא פשוט, אבל אחרי שמלהקים את לאונרדו דיקפריו בתור רומאו, מה זה כבר ללהק אותו גם לתפקיד ראשי בגטסבי הגדול?

אם ראיתם בעבר סרט של לרמן, אתם יודעים פחות או יותר למה לצפות. הרבה צבע, תפאורות ותלבושות מושקעות, צוות ניצבים ענק והשקעה יוצאת דופן באשליה של סיפור גדול מהחיים. מצד שני, אתם יודעים גם לצפות לקצב היסטרי, עריכה חסרת סבלנות, צילום שכמעט מזכיר סרט אנימציה ופסקול שמתעלם מהמוזיקה אותה בני זמנן של הדמויות אמורים להכיר. יש פה גם מוזיקה תקופתית, אבל בהתחשב בעובדה שפרנסיס סקוט פיצג'רלד, מחבר גטסבי הגדול, הוא גם זה שהגדיר את התקופה בה הסיפור מתרחש כ"עידן הג'אז", הייתם מצפים ליותר ג'אז ופחות ג'יי זי ולאנה דל ריי. כמו שב"מולאן רוז' ", דמויות ילידות המאה ה-19 שרות שירים של אלטון ג'ון וקווין, גם בגטסבי הגדול, שיר הצ'רלסטון הכה מוכר שנשמע ברקע הוא בעצם קאבר לביונסה. המוזיקה מצד אחד מרעננת ומספקת כמה מהרגעים היותר מגניבים בסרט ומצד שני, תקשה על מי שמצפה לנאמנות לרוח המקור.

או שאולי זו הנאמנות הנדרשת? גטסבי הגדול ידוע בביקורת שלו על סיאוב המידות והנהנתנות של עידן הג'אז. הסרט שם דגש רב על צדדים אלה, כאשר מסיבות ומועדונים תת-קרקעיים תופסים חלק ניכר מזמן המסך ומעבירים את התחושה שאנשים מגיעים בשביל להנות בלי דאגות ובלי לחשוב על אלה שאין באמצעיהם לקחת חלק בחגיגה. מכיוון שהסרט מיועד לקהל מודרני ולא לבני דורו של פיצג'רלד, אולי זה רק הגיוני שהפסקול יהיה מעודכן וייצג יותר את עולם המסיבות של ימינו מאשר של לפני תשעים שנה. הרי צ'רלסטון, פרוע ככל שיהיה, הוא סגנון שנתפס כיום כנוסטלגי וחמים. משהו שמוצאים בתקליטים ישנים של סבא וסבתא. היפ-הופ, לעומת זאת, הוא די המוזיקה הרשמית בימינו למסיבות ראוותניות וחסרות דאגה.

אז מבחינת המוזיקה בסרט והעיצוב, עושה רושם שגטסבי הגדול לוקח בדיוק את הסיכונים הנחוצים להעברת רוח הספר ואיבוד הפרופורציות של הדמויות בו. איפה הוא לא מצליח? קודם כל, בקצב. הסרט ממהר לצלול לתוך החלקים העסיסיים בעלילה, בעזרת דמות של פסיכיאטר לו ניק מספר את סיפור הרקע בקצרה וחוסך ממנו פרטים שיכולים לבסס את אופיין של הדמויות. בחלק מהסצנות, במיוחד בעשרים הדקות הראשונות של הסרט, העורך כנראה קבל תשלום לפי קאטים לדקה. קשה לעקוב אחר השיחות, מכיוון שדמויות כמעט עולות אחת על דברי השניה מרוב שמנסים לדחוס את כל האקספוזיציה לכמה שפחות זמן. זה מעצבן, כאילו הסרט מוקרן בהילוך מהיר ואף אחד לא חשב שצריכים גם להבין את הנאמר בטרם קופצים למשפט הבא. העריכה נרגעת מאוחר יותר, אבל קשה להישאב לתוך סרט שלא מאפשר זמן להכיר את הנפשות הפועלות.

בעיה נוספת היא בחיבה של באז לרמן להגזמה. מבחינת עיצוב, הוא האדם המושלם לעבוד איתו. רק תנו לו תקציב והוא יביא את מיטב המעצבים והמלבישים והמאפרים וימקם את הצלמים והתאורנים בדיוק מרהיב ויצור מסכת של אור וצבע שיגרמו לכל סרט להראות כמו המסיבה שאף אחד לא רוצה לפספס. אלא שכמה שהוא במאי טוב, לרמן הוא תסריטאי חלש. אין לו את הרגישות שתאפשר לו להבין מתי מניעיה של דמות ברורים ומתי רעיון מסוים עבר ואפשר להמשיך הלאה. הוא נוטה למלודרמתיות ולו בכדי שתהיה הזדמנות להפגין שוב את הצד החזותי המרהיב של סרטיו. זה מתאים לקומדיה קלילה כמו "רק לרקוד", או למחזמר אנכרוניסטי כמו "מולאן רוז' ". זה לא כל כך עובד עם גטסבי הגדול, שם נדרשת הבנה עמוקה יותר של הדמויות ושל ההיסטוריה הלא פשוטה שלהן.

במיוחד נפגעת דמותו של גטסבי. אין מסתורין אמיתי סביב העבר שלו, כי תמיד יהיה מישהו שיחשוף את הפרטים הסודיים, בין אם זה ניק המספר את הסיפור, דמות משנית, או גטסבי עצמו. נוסף על כך, דבר בהתנהגות של גטסבי לא מסביר את המוניטין שרכש לעצמו. דמויות נוספות כמו דייזי, טום וחברתם הטובה ג'ורדן, משנות את אופיין מסצנה לסצנה, ללא שלב ביניים שיעניק להן מימד אנושי יותר. רק ניק נשאר אותו דבר, אנמי ובקושי מורגש.

נקודת המוצא של הסרט, היא לנסות להעביר כבר מהתחלה שמדובר באורח חיים בזוי. הבגידות, האנוכיות, הראוותנות, הניתוק משכבת הפועלים. כל הסיפורים על ההוצאות של הזוג נתניהו לא מתקרבים אפילו למידת העושר המבוזבז לכאורה בידי הדמויות בגטסבי הגדול. כל הסקנדלים המיניים של עולם התקשורת, לא מתקרבים לכמה שניק נגעל מהדברים אליהם הוא נחשף. למרות זאת, הסרט לא מצליח באמת להעביר את התחושות האלה. הוא מייצג את רוח התקופה והחברה הגבוהה במראית עין מרהיבה ובפסקול נועז, אבל מפספס את האנושיות שנתקלת בדברים שיביאו אותה לשיחות עם פסיכיאטר ולכעס על הנקודה אליה התדרדר העולם. בעוד הספר שופט בחריפות את תרבות החוף המזרחי של ארצות הברית, הסרט מדבר על כך ולא יוצר הזדהות עם הרעיון. רק נותן לניק לספר על תחושות שקשה להאמין שהוא אכן מרגיש.

באז לרמן צריך לביים מלודרמות. זה לא דבר שאני נוהג לחשוב על במאים, מאחר ואני לרוב שונא סרטים מלודרמתיים. עם זאת, יש אנשים שיודעים לקחת את הקיצוני ולייפות אותו עד שלא אכפת שאין לו שום דבר חדש לומר. בשביל זה, צריך חומר גלם מתאים. צריך סיפור פשוט, עם דמויות בסיסיות ותרוץ טוב לסצנות עמוסות ניצבים ושחזורים תקופתיים מרהיבים שחוגגים על רשתית העין כאילו אין מחר. את החלק האחרון, גטסבי הגדול נותן ובאז לרמן לוקח בזרועות פתוחות. את השאר, עדיף היה לחפש במקום אחר.

ביקורת: לא

תמונה

"אהבת את הסרט… איך קוראים לו?"

"לא."

"למה לא?"

השיחה הזו התרחשה באמת והיא אכן עסקה בסרט הצ'יליאני "לא". היא נערכה עם מישהו שראה את הסרט כמה ימים לפני, כך שיכולתי לשאול את השאלה רק בשביל הבדיחה. מעבר לכך ששמו של הסרט הוא מקור עשיר לבדיחות Who's on first, לא ידעתי עליו הרבה. ידעתי שהוא עוסק בשלטון הדיקטטורי של פינושה ושהוא היה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה, אבל לא על הזווית דרכה הוא עוסק בנושא. ההכרות הקודמת שלי עם שלטון פינושה ועם קולנוע צ'יליאני בכלל, היא מהסרט "מאצ'וקה" שזכור לי לטובה ועוסק בקצה השני של כרונולוגיית שלטון החונטה במדינה. "לא" הרחיב את הידע שלי לגבי נקודה מאוד ספציפית בקו הזמן הצ'יליאני.

הסרט מתרחש ב-1988, 14 שנים אחרי ההפיכה הצבאית במהלכה עלה הגנרל אוגוסטו פינושה לשלטון במקום הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה. פינושה עמד בראש חונטה שבטלה את החוקה ואת זכויות האזרח במדינה, הוציאה מחוץ לחוק את הרפורמות שהנהיג איינדה וערכה טיהור פוליטי באופוזיציה השמאלנית. איינדה עצמו מת במהלך ההפיכה, אולם הסברה הרווחת היא שהתאבד ולא נרצח כמו רבים מתומכיו. במהלך שנות השבעים, נעלמו מעל אלפיים צ'יליאנים בשל התנגדותם למשטר, אלפים נוספים הוגלו או נעצרו והונהגה צנזורה דרקונית שלא אפשרה לאף מילה להתפרסם מבלי שעברה אישור של הממשל. ב-1980, בעקבות לחץ בינלאומי, שונתה החוקה בצ'ילה והוחלט ששמונה שנים מכינון החוקה, יערכו בחירות בהן יתמודד מועמד יחיד והאזרחים יכריעו האם להמשיך את כהונתו, או להפרישו לגמלאות. ההנחה באותו הזמן הייתה שגם אם פינושה לא ישאר בשלטון עד ליום הבחירות, חיסול האופוזיציה יחייב את האומה להעניק לגיטימציה להמשך הדיקטטורה.

כל זה רקע שלא מוזכר בסרט, או מוזכר בקושי. העלילה מתחילה זמן קצר לפני 5 באוקטובר 1988, יום הבחירות. במרכז הסיפור, פרסומאי בשם רנה סאבדרה, שעסוק בהבאת תרבות הצריכה המערבית לטלוויזיה הצ'יליאנית. כאשר קרבות הבחירות, מעניק השלטון רבע שעה של שידורי תעמולה לכל צד – הצד של הכן שתומך בהארכת שלטון פינושה והצד של הלא. רנה נמנע בעקרון מלעסוק בפוליטיקה, אף על פי שזוגתו לשעבר ואם בנו נעצרה בידי השלטונות. הוא מעדיף שהילד יגדל בלי טראומות שכוללות את אמא שלו חוטפת מכות משוטר, אבל ככל שהזמן חולף, עצימת עיניים נעשית פחות ופחות אפשרית. רנה מגויס בידי מנהלי קמפיין הלא להפיק עבורם רבע שעה של תשדירי בחירות מדי יום, בעוד מעסיקו הוותיק, נשכר לנהל את קמפיין הכן.

למרות הרקע הטעון שהסרט נדרש לעסוק בו, הוא בוחר להתמקד דווקא בצד היותר מוחצן של המאבק. העלילה מתמקדת בארגון הקמפיינים ובקרב בין מפרסמים וכמעט שאינה מציגה את הקשיים הנובעים מקיום תחת שלטון החונטה. יש הפגנות ושיחות על כמה האלימות נמאסה, אבל עיקר הסרט הוא יצירת והצגת התשדירים שהפיקו רנה ושותפיו. זה לא שרנה הוא דמות הרואית, או לחילופין, יצוג סטירי של הדו-פרצופיות של עולם הפרסום. הוא פשוט אדם שאוהב את בנו ואת העבודה שלו ומנסה להפיח רוח חדשה בקמפיין של אנשי הלא. העובדה שאת התפקיד מגלם גאל גרסיה ברנל, שחקן בעל הבעה וחצי, לא מוסיפה לדמות הרבה עומק.

בבחירה שנויה במחלוקת, החליט הבמאי פבלו לריין לצלם את "לא" בטכניקת וידאו שהייתה נפוצה בסוף שנות השמונים. המטרה היא ככל הנראה לשוות לסרט מראה יותר אותנטי, אולם בעיני, זה פשוט עושה אותו יותר מכוער. הבימוי לא מספיק אסתטי בכדי להצדיק צילום בפורמט לא שגרתי וזה בולט במיוחד כאשר הדמויות מצולמות עם הגב לשמש, או ליד מקור אור מלאכותי והמצלמה לא מספיקה להתגבר על החשיפה. לכמה שניות מעצבנות, לא רואים על המסך דבר פרט לבוהק מסנוור. לרגע אחד, הטכניקה גורמת להופעה של קשת בענן, סמל מתנגדי פינושה, במהלך מהומה בה נעשה שימוש בזרנוקי מים כנגד מפגינים, אולם זה קורה בשלב מאוחר מכדי שאאמין שלריין התכוון לכך. עושה רושם שיותר התפלק לו סמל האופוזיציה ברגע דרמתי, מאשר חשב מראש שהדבר יקרה. אם לא מספיק לסנוור את הקהל בסצנות חוץ, בקטעים המצולמים במקומות סגורים עם תאורה חלשה יחסית, נוצרת סביב הדמויות הילה בירוק ואדום. האפקט שנוצר הוא כאילו מקרינים סרט תלת-מימד ושכחו לחלק משקפיים. זה לא נעים לעין ונראה כמו גימיק, או תולדה של תקציב נמוך.

מה שמעניין זה שחלקים גדולים מהסרט לא צולמו בידי לריין וצוותו. בכדי להדגיש עד כמה התשדירים היוו חלק מהותי במאבק הפוליטי בצ'ילה, רבים מהם מוצגים על המסך כפי ששודרו ב-1988. "לא" מציג בפרטנות את מאחורי הקלעים של הקמפיין, כך שהתשדירים האמיתיים זוכים לעומק נוסף, כולל הודאה מצד המארגנים שנעשות מניפולציות בשביל למכור את הבחירה בלא כמוצר. זה מעלה סימן שאלה נוסף לגבי ההחלטה לצלם בווידאו, מכיוון שאיכות התמונה בתשדירים מלפני 25 שנה, טובה באופן ניכר מזו של שאר הסרט.

כסקירה של עולם הפרסום בסוף שנות השמונים, כאשר המוצר שאמורים למכור הוא חופש בחירה, "לא" עושה עבודה טובה. הוא גרוע בלהתייחס לכל הבט אחר של הסיפור. הרקע ההיסטורי שהבאתי על קוצו של יוד בתחילת הביקורת, כמעט ואינו מוזכר בסרט. יש קצת דיבורים על זה שאנשים נעלמו ויש אפילו קצת דוגמה לאלימות משטרתית, אולם אין את התחושה של חיים תחת שלטון אימים. האווירה שאמורה ליצור הזדהות עם מטרת הקמפיין, לא מועברת דרך הסרט. חשוב לדעת שלמרות אכזריות החונטה, צ'ילה הגיעה לשגשוג כלכלי חסר תקדים בימי פינושה. סצנה בה אנשי הלא מדברים על צרות האזרח הקטן, בעודם יושבים על מרפסת של וילה על החוף ואוכלים אסדו, היא כמעט נלעגת. לצ'יליאני, זה אולי ברור שהחונטה הייתה אכזרית ונעזרה בטכניקות של הפחדה ואף עינויים ורצח בכדי לדאוג שלא תקום התנגדות, אבל לצופה מבחוץ, זה נראה כמו צרות של עשירים. אני יודע שלא זה המצב, אבל "לא" מציג את החיים בצ'ילה של סוף שנות השמונים כדי טובים, בסך הכל. הוא לא מעביר את החשיבות שבהדחת פינושה בצורה דמוקרטית, או את הויכוח העז שבוודאי התנהל בחדרי חדרים.

אפשר לתאר את "לא" כסרט מעניין, אך לא מרתק. הוא מביא סיפור של קמפיין בעל משמעות אדירה, מבלי להסביר את הצורך בו. הוא מתמקד במהלכים שמאחורי עולם הפרסום, אבל לא במה שקורה מחוץ לאולפן. הוא מבקר דיקטטור מבלי להציג את הדיקטטורה. הוא מוכר מוצר בצורה שטחית, כמו פרסומת או תשדיר בחירות וכחלק מנסיון להראות מיוחד, הוא מצולם ממש רע. את ההשקעה בהשגת תשדירים מקוריים ובמצלמות שאינן בשימוש כבר למעלה משני עשורים, היה אפשר להפנות לדמויות יותר מעניינות, או לעלילה שמתייחסת למשהו פרט לאיך מצלמים מספיק פרסומות בשביל למלא רבע שעה מדי יום במשך חודש.

ביקורת: איירון מן 3

תמונה

לפני כמה ימים, שודר בטלוויזיה "הנוקמים". בזמנו, כתבתי על הסרט שעד כמה שהוא מהנה, היה אפשר לסבך קצת יותר את העלילה ולהוסיף כמה טוויסטים ועלילות משנה שיתייחסו לעבר של הדמויות. בצפיה חוזרת, זה פחות הפריע לי כי הסרט הוא בידור טהור מהזן המשובח ביותר וכשלא מצפים למשהו מורכב יותר, אפשר פשוט להתענג על הבדיחות הקטנות והכימיה בין הדמויות. "איירון מן 3" מנסה לפתח את הדמות הראשית עמוק יותר משני קודמיו ומ"הנוקמים" וגם לשלב עלילה מורכבת ומפתיעה יותר. האם זה מצליח? ובכן…

הסרט מתרחש לאחר ארועי "הנוקמים" אשר, כך מתברר, הותירו את טוני סטארק (הלא הוא איירון מן) בטראומה לא קטנה. הוא חוטף התקף חרדה כשמדברים איתו על הנושא ומתקשה לישון. המיליארדר העוקצני חובב המסיבות כבר לא בתחרות למי יש יותר גדול עם שאר כדור הארץ, מאחר וראה מה מסתתר בחלקים אחרים של היקום והבין שעל כדור הארץ הוא אולי יכול להתנהג כזכר אלפא, אבל הוא עדיין לא יותר מנמלה שמחכה למגף שינסה לדרוך עליה. הדבר משפיע גם על יחסיו עם חברתו פפר, אשר נעשית יותר ויותר חסרת סבלנות כלפי שקיעתו של טוני בעבודה ובפיתוח דגמים חדשים של חליפת איירון מן.

קצת היסטוריה למי שזה המפגש הראשון שלו עם הסדרה. טוני סטארק היה יצרן נשק שנחטף בידי טרוריסטים והוחזק במערה באפגניסטן. לאחר שהבין שכלי ההרג שיצר עשויים לשמש גם כנגד חפים מפשע, החליט להפוך לגיבור-על בשם איירון מן, המסוגל לעוף במהירות, לירות טילים ולהרים חפצים כבדים במיוחד, בזכות חליפת שריון אותה יצר בעצמו. טוני הקדיש את חייו להצלת האנושות, במקום לדלדול אוכלוסייתה והחליף את הנהנתנות חסרת הדאגות בשאיפה לעולם טוב יותר.

בחזרה לאיירון מן 3, מתברר ששנים לפני המהפך, בערב המילניום, דחה טוני את חיזוריו המדעיים של מדען בשם אולדריץ' קיליאן, לטובת חיזור ביולוגי אחר מדענית מבריקה שעבדה על חידוש דנ"א בצמחים. הסטוץ הסתיים ללא תוצאות נראות לעין, עד לשנת 2013, כאשר אולדריץ' מופיע במשרדה של פפר ומציע לה שיתוף פעולה עם יזמה דומה לזו של אותה גברת איתה בחר טוני לבלות את הלילה. פפר מחליטה שלא להשקיע ברעיון, אבל סקרנותו של טוני אודות הקשר בין שני האנשים שפגש באותו לילה במלון, גוברת בעקבות רחרוח של האפי, קצין הבטחון הראשי של פפר. במקביל, מתמודדת ממשלת ארצות הברית עם איום מצד טרוריסט בשם "המנדרין" שלוקח אחריות על פיצוצים מסתוריים בלב אוכלוסיות אזרחיות, אותם לא מצליחים החוקרים להסביר. למעשה, הם אפילו לא יודעים איפה המנדרין נמצא או מה האידאולוגיה למענה הוא נאבק במערב.

כאמור, העלילה של איירון מן 3 מורכבת ומסובכת יותר מזו של קודמיו. הסיפור מתמקד יותר בדמותו של טוני סטארק האדם ופחות במלחמתו בפשע, אולם מכיל גם לא מעט רגעי אקשן בהילוך גבוה. השילוב יוצא מעט מוזר. מצד אחד, האיש מאחורי מסכת איירון מן נחשף במלוא פגיעותו הרגשית ומערכת היחסים שלו עם פפר זוכה להסתכלות עמוקה מתמיד, מה שגם הופך את הדמות שלה למרתקת יותר. מצד שני, עם כל כך הרבה רעיונות שמשתלבים לסיפור רציף, חסר הרבה אמצע שיצדיק את הארועים, או לפחות יעניק הכנה הוגנת למה שעומד להתרחש.

לכל אורך הסרט, כמעט מהסצנה הראשונה, יש תחושה שחסרים רובד או שניים. דברים קורים ועצבים נחשפים, אבל יש מעט מאוד התעסקות בפרטים הקטנים שמחברים אותם לסיפור רציף. ברור מהתחלה שהיזמה של אולדריץ' קיליאן תהיה בעייתית ואפילו נאמר מפורשות למה, אבל אין שום הסבר לצעדיו בהמשך. מדובר בצעדים מאוד משמעותיים לשאר הדמויות, כך שחסר הצד של הסיפור שמפרט את המניעים שלו ושל אנשים משפיעים נוספים בסרט. שוט אחד של ילדה וסיפור רקע שטחי, הם כל מה שניתן לגבי המוטיבציה של קיליאן וזה לא מספיק בהתחשב בהשלכות של פועלו. גם טוני נוטה לעתים לפעול מתוך רגש וחוסר הגיון, דבר לחלוטין לא אופייני לו וחברו, קולונל ג'יימס רודס, המשמש כאיירון פטריוט – גיבור-על בשרות הממשלה והצבא, נדחק לשוליים מבלי שמישהו יתייחס לאיך זה להיות איירון מן ללא האישיות היחודית של טוני סטארק.

ג'ון פאברו, שביים את שני סרטי איירון מן הראשונים, פנה הפעם את כס הבמאי לטובת שיין בלאק. פאברו עוד מופיע בסרט בדמותו של האפי, הקומיק רליף הבטחוניסטי של הסדרה, אבל בחר לא להיות מעורב ביצירת הסרט עצמו. לשיין בלאק יש ברזומה כמה תסריטים של סרטי אקשן קומיים ומודעים לעצמם, כמו "נשק קטלני" ו"אחרון גיבורי הפעולה". הסרט היחיד שביים עד כה הוא "קיס קיס באנג באנג", בו מככב רוברט דאוני ג'וניור כגנב מגושם שמתחזה לשחקן בכדי לברוח ממעצר. איירון מן 3 מפגיש את בלאק ודאוני מחדש, כשהפעם הבמאי צריך להציג את השחקן כגאון מלא בטחון עצמי שאינו מפחד לאיים על אנשים מאוד מסוכנים לעיני כל האומה. טוני סטארק הוא דמות הפוכה לחלוטין מזו שגלם דאוני ב"קיס קיס באנג באנג", אבל בשני המקרים, הצליח שיין בלאק להוציא ממנו הופעה משכנעת ומלאת רגש. עד עכשיו, רוברט דאוני ג'וניור נחשב לליהוק מושלם לתפקיד איירון מן בגלל השריטות שלו, שמאפשרות לו להביא המון כריזמה וזריזות לשון אל מול המצלמה. בסרט השלישי, הוא מתאים גם כי לראשונה רואים את הקשיים המנטליים שכרוכים בהצלת העולם.

החסרון הגדול של הסרט, כפי שכבר ציינתי, הוא בפער בין כמות ההתרחשויות לבין מחסור בהסברים מספקים להן. יש הרבה בדיחות קטנות ומוצלחות, לצד ריבוי דמויות משנה שחלקן מוצלחות וחלקן מתישות. בניגוד לשלוש ההופעות הקולנועיות הקודמות של איירון מן, אני מרגיש שכאן אין איחוד בין הפרסונה ההרואית שלו לבין הרברבנות והאנושיות של טוני סטארק. בסרט הזה, נדמה שהן יותר מתנגשות מאשר משתפות פעולה וזה יותר סיפור של מיליארדר גאון שהסתבך עם האנשים הלא נכונים, מאשר של הגיבור ששומר על כולנו מחייזרים ודמי-אלים. עד כמה שניתן מבט רציני ומעניין יותר על חייו הפרטיים של טוני ועל מערכת היחסים שלו ושל פפר, הסרט יוצר את התחושה שלא צריך להיות טוני סטארק בכדי להיות איירון מן, מה שקצת נוגד את המסר של הסרטים הקודמים. זה כמו לטעון שלא צריך להיות ברוס ויין כדי להיות באטמן. אפשר לגרום לזה לעבוד, אבל לא מבלי לגרוע משמעותית מאופיה של הדמות.

בעוד איירון מן 3 מכיל לא מעט קטעים מוצלחים, לצד הופעות טובות של רוברט דאוני ג'וניור ובן קינגסלי, המגלם את המנדרין, הוא גם נופל ללא מעט סצנות מלאות במשפטים נדושים ובהתרחשויות שנראות מוגזמות. חסר יותר רקע לארועים הגדולים באמת על המסך ובתור הסרט עם הכי הרבה פיצוצים בסדרה, העדר הסברים מעמיקים, או לפחות תגובה של מישהו פרט לדמויות הראשיות, יוצר ניגוד קצת צורם בין בומבסטיות והעדר הגיון פנימי. דמויות חשובות כמו פפר וג'יימס רודס, משוטחות ולא זוכות לסקירה מעמיקה כבעבר. הם משמשים חלק מהותי מהעלילה, אבל כמעט נשכחים בסצנות בהן אינם מופיעים על המסך. למרות שהוא מבדר ומכיל אקשן טוב, איירון מן 3 הוא בעיני הפחות מוצלח בסדרה. הסרט הראשון היה מפתיע, השני קצת מאכזב ו"הנוקמים" הזכיר מה עושה את טוני סטארק לדמות כה אהובה. איירון מן 3 לוקח את כל המרכיבים האלה, מערבב אותם וסוחט את המיץ שמצטבר בכדי ליצור תערובת טהורה של מה שידוע עד כה ואיך ממשיכים מכאן. הבעיה היא שללא המיץ, התוצרת קצת יבשה וחסר משהו שיתן את הטעם הנוסף.

ביקורת: אבדון

תמונה

בשבוע שעבר, הודיעה נאס"א על מציאת שלושה כוכבי לכת שיכולים תאורטית לקיים תנאי מחיה דומים לאלה של כדור הארץ. אם מורידים את ההסתייגויות ומחפשים את הכותרת המרעישה, נמצאו שלושה כוכבי לכת שנוכל לגור עליהם בעתיד! ווהו! במציאות, אנחנו אפילו לא סגורים על איך כוכבי הלכת האלה נראים, מה טמפרטורת השטח שלהם, איך כח המשיכה אצלם וכמה דברים באטמוספירה של כל אחד מהם יכולים לא להרוג אותנו. גם אם היינו יודעים שאפילו אחד מהם מתאים לקיום חיים, אין לנו את הכסף להשקיע בטכנולוגיה שתוכל להביא אותנו אליהם בעתיד הנראה לעין. הכי רחוק שהגענו עד עכשיו זה לצייר זרגים על מאדים וגם זה, כנראה, בטעות.

למרות זאת, כל עוד לא ידוע לנו איך נראים ומתנהגים פני השטח שלה הפלנטות הנ"ל, אפשר לנחש. תמונות ממוחשבות הממחישות את מראה כוכבי הלכת פורסמו וכולם מזכירים את כדור הארץ, רק גדולים יותר ועם כמות מדהימה של אדמה לא מנוצלת. למעשה, הם נראים כמו שכדור הארץ היה נראה לולא היה מיושב בידי גזע אינטליגנטי שמנצל את משאביו ומשנה את פני השטח ללא הרף.

ככה נראה כדור הארץ ב"אבדון". הסרט מתרחש בשנת 2077, שישים שנה אחרי מלחמה עם פולשים מהחלל שהפגיזו את הירח והביאו חורבן לכוכב הלכת שלנו. הרס הירח גרם לשטפונות ולרעידות אדמה (אני לא לגמרי בטוח איך), אבל למין האנושי היה נשק לא כל כך סודי. מתברר שגזע חייזרי מספיק מתוחכם בכדי להשמיד ירח בגודל… ירח, לא טרח להשקיע בתחקיר ולא ידע שבני האדם מצויידים בנשק גרעיני. הפגזנו את האם-אמא של פני האדמה ונצחנו במלחמה. החייזרים הובסו, אבל במחיר כבד גם לצד שלנו.

כדור הארץ זרוע קרינה ובני האדם הנותרים מתארגנים לעבור למושבות על טיטאן, הירח הגדול ביותר של שבתאי ושוהים בינתיים בספינת חלל ענקית בשם טט. למרות החורבן, כדור הארץ אינו נטוש לחלוטין. חיים בו, בגובה של כמה קילומטרים מעל פני הקרקע, טכנאים המתחזקים ומאבטחים מתקני שאיבה ענקיים, האוגרים מים במטרה לנצלם לאנרגיה עבור טט. הסיכון העיקרי למתקני השאיבה הם "Scavengers", חייזרים ששרדו את המלחמה ומשוטטים על פני הקרקע ללא יכולת לאיים ישירות על בני האדם. הם תקועים על כוכב לכת שומם וחבלה במעט הטכנולוגיה האנושית שעוד פועלת בו, היא הדרך היחידה שלהם להרגיש שלא הובסו לחלוטין. ג'ק הארפר, טכנאי מספר 49, יורד מדי יום מביתו במרומים בכדי לטפל בתקלות, לראות שהכל כשורה ולנסות להבין את פשר החלום החוזר שלו אודות נקודת תצפית בבניין האמפייר סטייט. בבית, ממתינה לו בת זוגו ושותפתו לעבודה, ויקטוריה, המדווחת לבוסים בטט על כל התרחשות ומבטיחה שהיא וג'ק צוות יעיל.

את ויקטוריה מגלמת אנדראה רייסבורו, שחקנית בריטית מפורסמת חלקית שלא בולטת במיוחד גם כאן. את ג'ק, לעומת זאת, מגלם שחקן שעצם השתתפותו בסרט עשויה להכריע האם ראוי ללכת אליו או לא. טום קרוז נראה בגיל 50 בערך כמו שנראה בגיל 25 וגם משחק אותו דבר. הוא תמיד עם מבט משולב של מהורהר ומנסה להבין איזה יום היום ועם תספורת שבזה לפגעי הזמן. לעתים רחוקות, כמו ב"ראיון עם הערפד" ו"רעם טרופי", שמים עליו מספיק איפור בכדי שנשכח לרגע שמדובר בקרוז ונתרכז בדמות, אבל הוא לרוב נראה ומתנהג אותו דבר בכל תפקיד. מהסיבה הזו, מי שלא סובל את טום קרוז, עדיף לו שיתרחק מאבדון, כי הבן אדם נמצא כמעט בכל סצנה ולא מוסיף שום הבעה חדשה לרפרטואר שמלווה אותו מאז שנות השמונים.

מכל בחינה אחרת, אבדון הוא ממתק לעין. הנופים של צפון אמריקה החרבה, אשר צולמו בחלקם באיסלנד, מרהיבים ומשולבים היטב עם גרסאות פוסט-אפוקליפטיות של אתרים מפורסמים. עבודת אפקטים מדהימה מערבבת כנדרש בין מציאות ליצירי מחשב ודגמים מוגדלים ונותנת תחושה שלא נותרה פינה אחת ברחבי כוכב הלכת שלא הושפעה בצורה כזו או אחרת מהמלחמה. עם זאת, ישנם מספר גליצ'ים שמופיעים בעיקר במחצית השניה של הסרט, בה מל"טים שדווקא נטמעו יפה ברקע לפני כן, בולטים באופן מורגש על פני הנופים המצולמים. אין לי הסבר מקצועי לכך. החל מנקודה מסוימת בסרט, חלק מהאפקטים כאילו מאבדים טיפה מרמתם ומזכירים שמדובר בכל זאת בעבודת מחשב ולא בכלים מעופפים הנמצאים בסביבתם הטבעית.

מבחינת סיפור, אבדון הוא מסוג הסרטים שלא טוב להם לעודד את הצופים לחשוב. יש בו חורים עלילתיים שקשה להתעלם מהם והוא מאוד לא עקבי לגבי מידת הסכנה שבלהסתובב על פני כדור הארץ. חלק מהדברים שלא מסתדרים בהתחלה, מוסברים בשלב מאוחר יותר, אבל בשום שלב לא מובהרת החוקיות לגבי אמצעי הבטיחות נגד קרינה הנדרשים על פני כדור הארץ ולגבי האופן בו ניתן לעקוב אחרי ג'ק בעבודתו. נדמה שיש קפיצות בכללים בהתאם לדרישות הסיפור ולצורך להראות את טום קרוז כמה שיותר ללא מיגון שיסתיר את פניו, קפיצות שלא מקלות על הערכת היצירה.

הבמאי ג'וזף קוסינסקי היה שותף לכתיבת הרומן הגרפי עליו אבדון מבוסס, כך שאי אפשר להאשים אותו שלא הבין את הסיפור. סרטו הקודם (והיחיד לפני אבדון) הוא "טרון: המורשת" שהתאפיין גם הוא בעיצוב ואפקטים מרהיבים, לצד סיפור חסר הגיון פנימי או חיצוני. מי שיעסיק אותו בעתיד, כדאי שיקח לתשומת לבו שמדובר בבמאי שעובד היטב עם הצד החזותי של הסרט ומצדיק צפיה בו על מסך ענק, אבל לא חזק במיוחד בכל הנוגע לעקביות ועומק.

הצפיה באבדון היא מהנה בסך הכל. הוא לוקח את הזמן ומאפשר להישאב בנוחות אל תוך העולם שאחרי המלחמה. רק לאחר הקדמה משמעותית, מתחילה העלילה האמיתית וטוב שכך. כשבוראים עולם מאפס, רצוי לתת לצופה קצת זמן לערוך איתו הכרות. בכל פריים הושקעו מאמצים כבירים לשמר את האשליה שמדובר בצוהר לעתיד קודר, אבל פסטורלי להפליא. הסרט כמעט גורם להצטער שהמין האנושי לא נכחד באמת בכדי לפנות מקום לכל היופי שיש לטבע להציע. בהתחשב בכך שלפי אבדון, נמשיך לנצל את משאבי הטבע גם אחרי שנסתלק מכאן, אני תוהה אם לא מדובר בביקורת מרומזת על אופיו ההרסני הבלתי נמנע של היצור המכונה אדם. האמת היא שלא כל כך, הסרט נמנע מביקורת על ההווה ומשקיע בעיקר בהתרפקות על קדמוניות העבר דרך השחתת העתיד. יש בזה משהו יפה, אבל גם נאיבי להחריד, שמבסס את הדמויות הראשיות כבעלות מעט יותר ידע על העולם משל אנשי מערות.

פרט לטום קרוז, הדבר שהכי קשה להתעלם ממנו זה שלמרות פוטנציאל למקוריות, אבדון שואב המון השראה מסרטי מדע בדיוני אחרים שעוסקים בעתיד פוסט-אפוקליפטי. הוא מזכיר במיוחד את "אני האגדה" ואת "וול-E", אבל גם סרטים כמו "מחוז 9", "פרומתיאוס" ו"ירח" ובאופן מוזר את "ונילה סקיי" ולא רק בגלל הנוכחות של טום קרוז. כפי שנדמה לפעמים ששוכחים שאפשר ליצור סרטי פנטזיה שאינם מתרחשים בעולם דמוי ימי הביניים, גם אבדון הולך על לא מעט ברירות מחדל בכל הנוגע לעיצוב ולהתקדמות העלילה בעולם מדע בדיוני. יש כל כך הרבה כיוונים אליהם ניתן ללכת עם סיפור המתרחש בעתיד, אבל אבדון בוחר דווקא ברעיונות שהופיעו כבר בהרבה סרטים אחרים. גם המל"טים מעוצבים ונשמעים כמו הרובוטים ממשחק המחשב "פורטל". אם שחקתם בו, אני מבטיח שלא תצליחו שלא לדמיין אותם אומרים "Hello, friend".

את אבדון צריך לראות בקולנוע. הוא לא מציג בתלת-מימד, אבל ניתן להיסחף בקלות לתוך העולם המעוצב בקפידה. העלילה נדושה וטום קרוז הוא בחירה בעייתית לתפקיד הראשי. עדיין, אפשר קצת להתעלם ממנו ולהתייחס בנפרד לעיצוב ולאפקטים המרשימים. ככל שהסרט מתקדם, הוא נעשה בו זמנית יותר מובן ופחות מתקבל על הדעת. זה לא סרט לחשיבה עמוקה, אף על פי שגם לא מדובר בסרט אקשן עם יריות ופיצוצים כל סצנה שניה. זה חקר של עולם שדווקא אחרי הריסתו, יוצא יפה מתמיד בעיני המצלמה.