ביקורת: פרומתיאוס

תמונה

ישנם במאים שאופן התנהלות הקריירה שלהם תמוה בעיני. על רוב הבמאים בעבר ובהווה, ניתן לומר שיש להם סרטים מוצלחים יותר ופחות. לכל אחד יש מדי פעם נפילה, לצד הצלחות יחסיות. על מיעוט אפשר לטעון שכל סרטיהם טובים באופן מיוחד, או גרועים ברמות אד וודיות. עדיין, אלה שבאמת מפליאים אותי הם הבמאים שנדמה שאין שום קשר בין תחילת הקריירה שלהם להמשכה. מקרה מפורסם הוא מ. נייט שאמאלן. אחרי שפרץ עם "החוש השישי" המצוין, הלך והתדרדר, עד שנעשה סמל לבחירות קולנועיות גרועות ולחוסר הבנה בסיסית ברזי המקצוע. גם אוליבר סטון עבר מסלול דומה, רק שאצלו זה הגיע אחרי שתי זכיות באוסקר שהביאו אותו לשיא, אליו לא הצליח להתקרב שוב. מקרה אקזוטי במיוחד הוא נורמן טאורוג שזכה באוסקר לבימוי בשנת 1931 (על "סקיפי") והיה מועמד שוב בסוף העשור, אך מוכר יותר בזכות סרטים שעשה בכיכובו של אלביס פרסלי ובקומדיית הקאלט "דוקטור גולדפוט ומכונת הביקיני".

כל ההקדמה הזו נועדה להכין את מי שעוד מצפה לגדולות מרידלי סקוט. לפני שלושים שנה, היה מדובר באחד הבמאים המבטיחים של הוליווד. הוא ביים את "הנוסע השמיני" ואת "בלייד ראנר", שתי קלאסיקות מד"ב שזוכות להערכה ואהדה גם היום. מאוחר יותר, פנה לז'אנרים אחרים ולמרות חוסר אחידות מבחינת הרמה, היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר, אחת מהן על "גלדיאטור" שזכה בפרס הסרט (אבל הפסיד בקטגוריית הבימוי). זו הייתה נקודת השיא, ממנה סקוט החל להתדרדר. הוא מעולם לא היה עקבי בסוגות ורמת התסריטים שבחר, אולם בעשור האחרון, לא הצליח לביים שום דבר בעל משמעות או הגיון מעבר ל"אמריקן גנגסטר", שהתקבל באופן צונן. השם שלו לא מבטיח דברים מסקרנים ומקוריים כבעבר ולמעשה, אפילו מתחיל לרמז על התעקשות מטופשת ללכת לפי רעיונות שלא עובדים על המסך הגדול, או מול מצלמה, או אפילו ברמת הרעיון. "פרומתיאוס" נעשה במטרה להשיב את האמון על ידי חזרה למקורות. רבות נרמז על הקשר בינו לבין סדרת הנוסע השמיני, עד שהשימוש בפונט זהה בטריילרים של שני הסרטים, בשר על כך סופית. רידלי סקוט חוזר ליקום של הנוסע השמיני, הסרט שהגדיר מחדש את קונספט האימה בחלל והראה שסרטי מפלצות לא חייבים להיות זבל חסר הגיון שמזלזל בצופה בעזרת עלילה מחוררת שנתפרה משום דבר וטריקים זולים ליצירת אווירה. זה, בכל אופן, מה שרוצים שנחשוב.

האמת היא שכמעט ולא קיים קשר בין עלילת פרומתיאוס לנוסע השמיני. למרות מסע פרסום מרשים שהצביע על הקשר ההיסטורי בין הסיפורים, כמעט ואין ממנו בסרט עצמו. הוא מתרחש בשנת 2093, כשקבוצה קטנה של מדענים ואנשי צוות יוצאת בחללית פרומתאוס לגלקסיה רחוקה בעקבות גילוי ארכאולוגי הקושר בין תחילת החיים בכדור הארץ לתרבות חייזרית. הקשר עצמו לא לחלוטין מובן, אבל זה מספיק לחברת וויילנד בשביל להקפיץ ספינה שעולה הון תועפות למסע בן שנתיים לכל כיוון (שזה יחסית קצר בהתחשב במרחק שיש לעבור), בחיפוש אחרי מי שהשאירו את הראיות על כדור הארץ. צוות הספינה כולל את הקפטן יאנק (אידריס אלבה), הרובוט האנושי להפליא דיוויד (מייקל פסבנדר), סמל הקפיטליזם חסר התפקיד המוגדר, אבל עם חדר פרטי והעדר מודעות לפרטים (שרליז ת'רון) ואת שני הארכאולוגים שאחראים לתגלית, אליזבת שו (נומי ראפאס) וצ'רלי הולוויי (לוגן מרשל-גרין). אני רוצה להדגיש שאליזבת שו הוא שם הדמות שמגולמת בידי ראפאס. לא מדובר בקאמבק של השחקנית מ"בחזרה לעתיד 2" ו"לעזוב את לאס וגאס". היה מאכזב לגלות שאף אחד לא חושש פן תפגוש את עצמה מהעתיד.

אני לא יודע איפה להתחיל למנות את מה שלא בסדר עם הסרט הזה, אז אתמקד קודם בחיובי. האפקטים בפרומתיאוס נהדרים. הם לא פורצי דרך, או גורמים לתהות "איך בשם זקנו של ג'יימס קמרון צלמו את זה?", אבל הם נראים ממש טוב. ישנם יצורים שלא הייתי לחלוטין בטוח מתי נוצרו באנימציית מחשב ומתי מדובר בשחקן עם איפור, או בבובה מכנית. גם דברים גדולים יותר, כמו החללית בה מגיע הצוות, הולוגרמות ומעברים תת-קרקעיים, עשויים בצורה אמינה ומשתלבים היטב עם השחקנים החיים העומדים לפניהם. התלת-מימד בסרט הוא מהטובים שנתקלתי בהם, במיוחד בסצנת הפתיחה. כרגיל, לא מדובר במשהו שחייבים כדי להיכנס לסרט והוא לחלוטין נועד להרשים ואינו קשור לסיפור, אבל נראה שבהחלט הושקעה מחשבה כיצד לשלב את העומק של התמונה בתכנון הסצנה. מייקל פסבנדר חביב בתור רובוט, חסר רגשות אמיתיים, אך בעל יכולת לחקות אותם ולהלחיץ או להרגיע את האנשים סביבו על ידי שינוי קל של טון הדיבור.

כל זה לא עוזר כשהתסריט כל כך גרוע. יש בו חורים מכאן ועד הודעה חדשה והוא מוותר על העלאת שאלות מרתקות על מקור המין האנושי וגורלו, לטובת בנליות ודמויות מטומטמות. בהתחשב במידת כשירותו של הצוות שנבחר למשימה והעובדה שלא טרחו לארגן לאף אחד מהם מחליף למקרה שמישהו לא יוכל לתפקד (כי מה זה כבר מסע של ארבע שנים כדי להחליף טייס חולה?), אני חושד שחברת וויילנד שלחה אותם למשימה מתוך מטרה להיפטר מהם. ברצינות, זה הרובד שהיה הופך את הסיפור להגיוני בצורה כלשהי, אם היה מתברר שהאנשים האלה נשלחו אל מותם, או לפחות להיעלם בזמן שהמנכ"ל בא לסיור במשרד, שלא יעשו פדיחות.

אלא שלא, אף אחד לא חשב על זה בזמן הכתיבה. צוות לא מוכשר נשלח למסע שעלותו תקציב שנתי של מדינה באיחוד האירופי, בלי שום יכולת לתקשר עם כדור הארץ, או עם תחנת חלל בסביבה ובלי הנחיות מעבר ל"אתה ביולוג, אתה גיאולוג, לכו תבדקו מה יש בבור הזה." ברור שדיוויד יודע יותר מכולם, אבל הוא לא מגלה שום דבר, אז אנחנו תקועים עם נקודת המבט של אנשים שהצעד הראשון שלהם כשהם רואים משהו מוזר שמעולם לא פגשו בעולם חייזרי מרוחק, זה לגעת בו. הדמויות סטראוטיפיות ומגלות לנו שלפי רידלי סקוט ושות', גם בעתיד, יעלו למשימה בדיוק אדם שחור אחד ואדם אסייתי אחד והם יהיו בתפקידים טכניים ולא אנשי מחקר. אתם יודעים כמה אסייתים נשלחו לפני כמה שנים לתחנת החלל הבינלאומית? יותר.

הדמויות לא קלישאתיות רק בגיוון האתני שלהן, אלא גם ובעיקר בהתנהגות. הן נעשות טיפשות וחכמות ללא עקביות בהתאם לצורכי העלילה ומקבלות החלטות שניתן להסביר רק בכך שההקפאה בה שהו במהלך המסע הרדימה איכשהו את אינסטינקט ההשרדות הקדמוני שלהן. הן מתפצלות כשלא צריך, מתעסקות בדברים בלי לדעת בכלל מה הם, עורכות ניסויים חסרי אחריות, רצות בקו ישר כשצריך לצדדים ואם ראיתם "צעקה", תזהו בקלות שילוב בין שתי קלישאות איומות שמצאו את דרכן גם לסרט הזה. פרומתיאוס מנסה להיות קלאסיקת אימה כמו "הנוסע השמיני", אבל שוכח שהנוסע עשה זאת מבלי לזלזל בצופים ומבלי לגרום לדמויות להתנהג בניגוד מוחלט להגדרות המקצוע שלהן. הנוסע התבסס על האימה שבחוסר האונים, לא בזו שבחוסר החשיבה.

מתבקש להאשים את התסריטאי דיימון לינדלוף בעלילה הלא קוהרנטית וחסרת ההגיון. הוא הרי אחד היוצרים של "אבודים" והיה שותף לכתיבת רבים מפרקי הסדרה. אלא שאת "אבודים" דווקא אהבתי וצפיתי בה באדיקות במשך שבע שנים. ההבדל הוא ששם מדובר בסדרת טלוויזיה, עם הרבה זמן לבנות עלילות ותתי-עלילות ולחשוף פרטים שמשנים לחלוטין את התפיסה שלנו לגבי הדמויות והעולם בו הן חיות. בפרומתיאוס, אין לנו את הזמן הזה ולינדלוף לא הסתגל למסגרת הקצובה של שעתיים לסגירת כל הקצוות. משום כך, קיימים בסרט הרבה פרטים לא ברורים שאין התייחסות לגביהם בהמשך וגילויים שלא ברור איך הדמויות עלו עליהם. הן עוברות הארה פתאומית בה מתבהרים להן פרטים שלא הייתה שום דרך שיגלו בעצמן עד לאותו רגע. הנסיון לקשור בין המניעים של חברת וויילנד וסיפורה של תרבות חייזרית, כושל עקב טיפול רשלני הן של לינדלוף והן של רידלי סקוט שלא הבין איזה חור שחור הוגש לו על גבי 120 עמודים. זה שהשניים הם גם בין המפיקים של הסרט, בטח לא טרם מכיוון שלא היה אף אחד שעמד מעליהם והצביע על פגמים בסיפור. עם כמות הטעויות שנעשו כבר ברובד הבסיסי של העלילה, אפשר לחשוב שחברת וויילנד אחראית גם על ההפקה.

יש לפרומתיאוס צדדים חיוביים, אבל כולם נוגעים לעשיה הטכנית. יש בו יופי של אפקטים והתלת-מימד אפקטיבי, אבל הסיפור בנוי כולו על נסיון לשחזר את תהילת העבר של "הנוסע השמיני", בלי להבין את הסיבות האמיתיות להצלחתו. העלילה מכילה יותר קלישאות אימה מ"בקתה ביער" ובעוד שם, הדבר נעשה בכוונה, כאן זו בעיקר נאיביות של היוצרים שחשבו שעוד יש את מי להפתיע עם סצנות צפויות מראש. הקשר לסדרת הנוסע השמיני רופף ומאולץ והסרט היה נראה בדיוק אותו דבר בלעדיו, מה שרק מעצים את התחושה שמדובר בצעד שיווקי ללא מחשבה תחילה. רידלי סקוט ידע איך ליצור אימה חכמה לפני 33 שנים, חבל ששכח מאז איך זה קרה. בשביל סרטים כמו פרומתיאוס, מיותר להשקיע מיליונים ולגייס במאים ותסריטאים נחשבים. אם אין להם מה להציע יותר מלזבלון אימה משנות החמישים, עדיף לחסוך את הכסף ולהשקיע אותו במשהו שלא ראינו כבר מאה פעם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.