ביקורת: עלייתו של האביר האפל

"האביר האפל הוא סרט מעולה, עם מתח, אקשן טוב ודמויות עמוקות. אני לא יכול לומר שיש לי רצון לראות את הסרט הבא בסדרה כבר עכשיו מאחר שהנוכחי עמוס לעייפה בפרטים והתרחשויות. דברו איתי עוד כמה שנים, כשאתאושש."

במילים אלה חתמתי את הביקורת שכתבתי בזמנו לעין הדג על "האביר האפל", החלק השני בטרילוגיית באטמן של כריסטופר נולאן. מעבר לרושם העז שהסרט הותיר עלי, חוויית הצפיה בו הייתה בהחלט לא פשוטה ודרשה עצבי ברזל שמעט מאוד סרטים ראויים לקבלם. הייתה בו תחושה של מאבק בין אסון לבין תקוה ולעתים נדמה שהגורל מוכרע בהטלת מטבע ולא בידי מעשים ורצונות. חלפו ארבע שנים וזה בהחלט מספיק זמן "להסתכן" בחוויה דומה. היה לי ברור שעם אינספשן אחד בין שני באטמנים, הציפיות מנולאן בשמיים ו"עלייתו של האביר האפל" עלול לאכזב גם אם יהיה, בסופו של דבר, סרט מצוין.

עושה רושם שנולאן חשב שארבע השנים שחלפו לא היו מספיק זמן להתגבר ולהמשיך. עלייתו של האביר האפל מתרחש שמונה שנים שלמות אחרי ארועי הסרט הקודם. בזמן שחלף, נכלאו אלפי עבריינים במסגרת הקשחת פעילותה של המשטרה וגות'אם סיטי הפכה למקום שקט ונעים יותר לחיות בו. לא רע בשביל פחות מעשור מאז שליצן פסיכופת עשה שמות ברחובות העיר. בתקופה כזו, שהמשטרה על סף הורדת חתולים מעצים מרוב חוסר פעילות, מי צריך בכלל לוחם פשע מטעם עצמו שמכסח את הצורה לנבלי העיר? הרחובות נקיים, באטמן יכול לנוח.

למעשה, באטמן צריך לנוח. בלי להרוס את הסוף של הסרט הקודם, אציין רק שלאורך התקופה שחלפה, מעמדו של באטמן התדרדר קשות. הוא נחשב לא פחות גרוע מהפושעים אותם רדף ורק קומץ של אנשי סוד יודעים שהוא בצד של הטובים. אולי משום כך, טוב שבאטמן עסוק בעיקר בלהיות ברוס ויין, מיליארדר אקסצנטרי מתבודד ששמועות משוות אותו להאוורד יוז בשנותיו הפחות זוהרות. השנים הטובות לא הטיבו עמו וברוס (כריסטיאן בייל), חבול מקרבות הרחוב שבעברו, כמעט ואינו יוצר קשר עם הסביבה. רק הופעה של שודדת חתולית בשם סלינה קייל (אן האת'וויי), מעוררת מחדש את חושי הבלש שלו. לאט לאט, ברוס חוזר לשגרת אכיפת החוק הפיראטית שלו ומנסה להתחקות אחר אותה אשת חתול ערמומית. הוא עושה זאת מבלי לדעת שסכנה גדולה בהרבה אורבת לגות'אם בדמותו של ביין (טום הארדי), שחטיפת מדען רוסי היא רק קצה הקרחון של מה שתכנן עבור העיר.

כריסטופר נולאן ביים את "באטמן מתחיל", "האביר האפל" ו"התחלה", שלושה סרטים שכל אחד מהם מכיל מאגר מרשים של שמות מוכרים. עלייתו של האביר האפל ספק לו הזדמנות לשלוף מספר הטלפונים כמות יפה של אנשים קלים לזיהוי ולהניחם בסיטואציות לא פשוטות בכלל. גארי אולדמן חוזר על תפקידו כמפקח גורדון וכך גם מייקל קיין כאלפרד, משרתו של ברוס ויין ומורגן פרימן כלושיוס פוקס, מנכ"ל החברה של ויין. ג'וזף גורדון לוויט מצטרף לצוות כג'ון בלייק, שוטר הגון שגדל בבית יתומים אשר נתמך בידי ברוס. גם מריון קוטיאר עושה את בכורתה בטרילוגיה כאשת עסקים בעלת מודעות סביבתית, המעוניינת לעשות עם ברוס עסקים. מתיו מודין מגלם את סגן המפקח פולי, שהתקדם בסולם הדרגות תוך אמונה שבאטמן הוא סכנה לשלום הציבור וברוך שפטרנו ברגע שהחליט לפרוש. למען הפרובינציה, אפשר לספור גם שני שחקנים ישראלים בתפקידים קטנים, אלון אבוטבול ואורי גבריאל.

למרות שרוב השחקנים מוצלחים בתפקידיהם, טום הארדי מתעלה על כולם. ביין הוא פחות או יותר מה שצריך לדמיין כששומעים את הביטוי "נבל על". הוא חזק, חכם, רהוט, חושב לפחות שני צעדים קדימה, מצליח לסחוף אחריו כמות בלתי מבוטלת של עוזרים נאמנים ועושה כל זאת באכזריות מופגנת. הוא לא מונע מתוך כאוס כמו הג'וקר, אלא מנסה להביא סדר לעולם, על פי תפיסה קיצונית ונוקשה, המכשירה את כל האמצעים. הוא מסוגל להרוג מבלי למצמץ, אבל יבחר לפעמים להשאיר את קורבנו בחיים בכדי לענות את נפשו. סיפור הרקע של ביין מתחבר לארועי באטמן מתחיל, אולם גם בלי לזכור הרבה פרטים מהסרט, לא קשה להבין שביין הוא במקרה הטוב, החיה שעולה מן הים בחזון יוחנן. זה המקרה הטוב, כי הוא אומר שלפחות קיים משיח שינסה לעצור אותו.

בעוד שני הסרטים הקודמים בסדרה ניסו להראות מציאותיים יחסית ולתת הסבר הגיוני לכל דבר, עלייתו של האביר האפל נוטה יותר לכיוון שורשיו הקומיקסיים. הוא לא צבעוני במיוחד ועדיין דואג לספק הסברים לפרטים חריגים כמו המסכה המפחידה של ביין, או יכולות הלחימה העילאיות שלו. עם זאת, נראה שהתסריט פחות מנסה להצדיק דברים ומרשה לחורים עלילתיים להתקיים, כל עוד הם משרתים את הסיפור. הסרט היה יכול להיות הרבה יותר קצר אם מישהו היה פשוט יורה בתחילתו בנבל, אבל אז לא היה סיפור. היכולות הטכנולוגיות של באטמן עדיין מציגות את המשטרה כאוסף של אנשי מערות עם נבוטים, אבל עם משטרה מתפקדת, לא היה צורך בבאטמן. אולי האלמנט הקומיקסי הבולט ביותר הוא בריבוי משפטי המחץ הנאמרים, במיוחד מצדה של סלינה קייל. גם דמויות אחרות זורקות משפט משעשע מדי פעם, אבל לאורך השעה הראשונה, אן האת'וויי יורה כל כך הרבה וואן ליינרים, שנדמה שיצאה מסרט של האחים מרקס.

הדבר לא מונע מעלייתו של האביר האפל להיות סרט מותח ואכן, אפל. בפרק הקודם, היה נדמה שהג'וקר שבר את כל המחסומים והציג את אנשי גות'אם באופן בו לא יוכלו להביט עוד במראה. פרט לדילמות מוסריות בלתי אפשריות, הוא הטיל פחד והרס בכל מקום שבחר מבלי שמישהו יבין למה. ביין הוא שדרוג קל של תחושה זו. הג'וקר חי בהזיות והעריך לא נכון מדי פעם את האנשים מולם הוא מתמודד. ביין מעריך הכל ופוגע בלי בושה. הוא פועל מתוך אינטרסים ומאפשר לנולאן, פעם נוספת, להציב שאלות קשות על טבע האדם, אל מול המנהגים אותם ירש מהסביבה. אם הג'וקר ראה בכל דבר משחק בו כולם מפסידים, ביין רואה בנצחון מטרה שמקדשת כל אמצעי קיים. הוא הולך רחוק מאוד עם איומיו ומקיים אותם אחד אחד. הוא שואף לשנות את המציאות על בוריה, מה שאדם המונע מהסקה לוגית כמו ברוס ויין, מתקשה יותר מתמיד להתמודד עמו.

"האביר האפל" השרה בי תחושת אימה וחוסר ודאות לכל אורכו. עלייתו של האביר האפל משחזר תחושה זו ומחדד אותה משום שהסדרה הזו לא פועלת לפי החוקים. נולאן לומד ז'אנר מהיסוד ואז ממציא חוקים משלו במטרה ברורה לחדש ולהפתיע והוא מצליח בכך. בכל רגע נתון בסרט, הכל יכול לקרות. כשסרטי גיבורי על הופכים לקלישאה ופועלים לרוב על פי תבנית קבועה, באטמן של נולאן מתחיל ונסגר בתחושה שהכל אפשרי. הוא מצליח לזעזע כשצריך וסביר להניח שהיה יכול גם להרגיע, לו בחר בכך.